ישעיהו קורן

ישעיהו קורן: נולד בכפר-סבא. למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מתגורר בזכרון-יעקב.
ספריו:
    מכתב בחולות : סיפורים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח)
    לוויה בצהריים : רומאן (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן-קריאה, תשל"ד 1974) תורגם לצרפתית, אנגלית וגרמנית
    Funerailles a midi : roman / traduit de l'hebreu par Rosie Pinhas-Delpuech (Arles : Actes Sud, 1994)
    Funeral at noon / translated by Dalya Bilu (South Royalton, VT : Steerforth Press, 1996)
    Beerdigung am Mittag : Roman / aus dem Hebra?ischen von Mirjam Pressler (Gerlingen : Bleicher, 1996)
    יונים לא עפות בלילה : סיפורים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשמ"ט 1989)
    לוויה בצהריים : רומאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשמ"ט 1989) מהד' חדשה
    העומדים בלילות : נובלה וסיפורים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשנ"ג 1992)
 
 
ת נ ו ר
"טוב שהוא לא גנב אותה", אמרה אמו.
אביו לא ענה, אבל מאז אותה שבת שבה החזיר להם צאלח את הפירדה היה אביו קונה ממנו, לפי הצורך ולפי העונה, דורה, שקי תבן, עדשים ולימונים, יוּסוּף אָפֶנְדִי ותפוזי דם, שמן זית, פּוֹלִים, יונים ופחמים. לפעמים לבדו, לפעמים יחד עם אשכנזי, כשלא היתה עבודה, היה חוצה את הפרדס של סקורוחוד, נוסע לבירדס, ממלא ארגזים ושקים, תיבות נצרים ופחים, מעמיס אותם על העגלה ומוכר אותם מנות מנות ברחובות החול של מגדיאל, רמתיים ורעננה, בבתים נידחים בשולי המושבה. כשלא קנו ממנו את הכל, היה מוכר בפרוטות את מה שנשאר לאבא של אברמיקו, אבל תמיד גם מביא משהו הביתה.
"למה אתה נוסע לשם?" הטיחה בו אמא של יוליק. "אתה רוצה שהפירדה שוב פעם תברח?" רק שאבא של יוליק לא שמע. כשהקסקט השטוח על ראשו היה פורק מהעגלה ארגזים ושׂקים, משחרר את הרתמה מהפירדה, מוביל אותה אחריו לאורווה, קושר אותה, שופך דלי מים לשוקת-הפח הקעורה ומתבל את התבן שבאבוס במעט פולים. אחר כך, התרמיל הקטן בידו, נעליו טובעות בחול הכבד, היה מגיע הביתה. מתיישב על מדרגת הכניסה, ליד השלולית והמטאטא הרחב שבו היתה סבתו מנקה את החצר, מסיר את חותלות החאקי המשחירות מעל רגליו וחולץ את נעליו. אור חשמל חלש בקע מהמטבח. גוש מחוספס של צל היה מוטל על האדמה.
אשכנזי היה נוסע מדי פעם לתורכיה לבקר את קרוביו, להביא משם בדים וחרוזים, בשמים, סבונים, מזכרות ומוצרי סדקית, שהיה סוחר בהם בכפרים וביישובים שבסביבה. גם לצאלח היה מוכר, בדים בעיקר, אבל גם תרופות, משחות ריחניות, צמידים, טבעות נחושת ואבנים יקרות. הם היו נפגשים תמיד ליד הבריכה שבקצה רחוב הרצל, מעל בית הקברות של מגדיאל, לא רחוק מהבית של גיורא רוזנר.
צאלח כמעט שלא נכנס למרכז המושבה. לפעמים היה עוצר ליד השקמה הגדולה שעמדה מעבר לרחוב הגליל, בקצה המושבה, בידו האחת מגלגל סיגרייה יחד עם ערבים שחנו לידה, אבל רק כשהיה נוסע עם מישהו מבני משפחתו לד"ר ריכטר ונכנס השכם בבוקר לרחוב רוטשילד, היו רואים אותו פועלים אחדים ועוברי אורח. כשנסע לכפר סבא הערבית או לקלקיליה היה עוקף את בתי המושבה, שדות הבקיה ותפוחי האדמה, ולא נכנס לרחובותיה. לבדו, לפעמים בנו יושב לידו, היה מצליף במושכות על גב הסוסה ומזרז אותה כשהוא עובר על פני שלד הסוכה של ברגר, סבך הצברים ומקשת האבטיחים, בית הקברות הישן וארמונו הלבן של סלאמה אפנדי. קזוארינות כיסו וגילו את הכיפה שעל גג הבית. פרדס גדול הקיף אותו. העגלה של צאלח היתה נבלעת בצל הברושים שבשולי הפרדס, נעלמת מאחורי ביצת הנרקיסים וקבר בנימין, קשתות החאן הגדול והדקל שסוכך עליו. דקל גבוה, שעירום וזקוף הוא מתפרץ לשמיים, מתנוסס לבדו, ורק כתר כפותיו רוכן ארצה אל מול האורנים הירוקים, המבנה השומם והלולים העזובים שעל גבעת משק האוצר.
לפעמים, כשהתעצל לשבור ארגזים מאחורי השוק, לאסוף קרשים מאתרי בניין, ירכתי לולים, נגריות ומחסנים, היה אבא של יוליק קונה מצאלח בפרוטות גם עצים להסקה. זה היה קורה מדי שבועות אחדים, בימי חמישי בדרך כלל, כשהמלאי היה נגמר, ואז הוא היה חוזר הביתה כשערימה של קרשים או של ענפי עצים מרוטים ויבשים מזדקרת מתוך העגלה. הוא היה פורק את העצים, מכניס אותם לאורווה ומסדר אותם בפינה, ליד סולם הברזל הצר שאיש לא השתמש בו ורק שקים, חבלים וחלקי רתמה ישנים היו תלויים עליו. לוחות בניין אחדים הוא היה משאיר בחוץ ובקרדום מחלץ מהם את המסמרים החלודים. אחר כך היה משעין את הקרשים והענפים על ברזל המחרשה, המגוב או המשדדה, חובט בהם שוב ושוב בנעליו הכבדות ומנפץ אותם. אוסף את השברים בכפות ידיו ומעביר אותם אל מדרגת הכניסה לבית.
"תעזור לי", היתה אמו מתכופפת ועורמת שברי עץ אל סינרה. גם יוליק היה יוצא אל מדרגת הכניסה. אוסף בידיו קרשים או ענפים אחדים, גדועים, חוצה את המטבח בעקבות אמו ונכנס לחדר האמבטיה. התנור ניצב מתחת לדוד המים החמים, כבסיסו. גם הוא היה מעוגל, לבן. טיפות צבע שהתקרשו היו מפוזרות עליו פה ושם. ערימה קטנה של עצים היתה מוטלת לידו. אמו היתה פותחת את דלת הברזל הקמורה והמחוררת של התנור ויוליק היה תוחב את הקרשים השבורים פנימה, מניח אותם על הפחמים השחורים והקרים ששרדו והצטברו שם במשך הזמן.
אמו של יוליק היתה כורעת, שופכת מעט נפט על העצים ומדליקה אותם בגפרור. יוליק היה נדחק לפינה שבין התנור לקיר ומכווץ, ידיו פשוטות על ירכיו, היה עומד ומביט בה. להבה חדה היתה מתפרצת מתוך הקרשים הצפופים. רחש מחוספס היה מלווה אותה. "זוז הצידה," היתה אומרת לו אמו וסוגרת את הדלת הקטנה של התנור. רק שהוא היה מתכופף ומייד פותח אותה. ריח הנפט הציק לו, אבל הוא אהב להסתכל עוד ועוד בלהבות הצהובות והכחולות, בעצים הבוערים והמאדימים, שמתנפצים ומתבקעים, מתפוררים לאט לאט לגחלים לוהטות ואפר. שוב היתה אמו מתכופפת וסוגרת את הדלת הקטנה, תוך סיבוב הידית הפעם, ושוב הוא היה מנסה לפתוח אותה. "זה מסוכן", אמרה. "דרך החורים תסתכל". בטנה כבר בלטה. הכפיפות הכבידו עליה. היא התנשמה. סינרה היה מתוח סביב בטנה המעוגלת. שמלתה היתה מקומטת בשוליה. כתמים של מטבח היו מפוזרים עליה.
"ככה לא רואים כלום", אמר יוליק. ריח הנפט נעלם, האש כילתה אותו. גצים בודדים נפלטו מדי פעם מחרירי דלת הברזל הקטנה של התנור. יתושים צהובים, מתעופפים, זוהרים לרגע, נופלים וכבים.
"תראו, תראו", היתה אחותו הקטנה מציצה פנימה ומושיטה להם ענף שבור שנפל בדרך. "אל תיכנסי, תישארי בחוץ", היתה אימם גוערת בה ומרימה אותה על ידיה.
"לא, לא", ייבבה אחותו. הענף המרוט שהחזיקה בידה נשמט ארצה. אפור, יבש, ורק קצהו ירקרק, טחב לח נוצץ ממנו.
"גם אתה, תצא עכשיו", היתה אמו עוצרת ליד הדלת.
יוליק עמד בגבו אליה. לא ענה.
"עוד לא ניגנת היום".
"לא רוצה".
"יש זמן עכשיו. עד שהם יבואו", אמרה אמו.
"אני רוצה לראות".
"בל"ג בעומר תראה", אמרה אמו. "שקט", צעקה על אחותו שבידיה הקטנות היכתה אותה בגבה ובראשה ולא חדלה לייבב, "לא, לא, לראות, גם אני לראות. אש, אש".
"בוא, תנגן, רק קצת", אמרה אמו.
"לא רוצה", אמר יוליק.
"אז למה קניתי לך את הכינור?"
"אני לא ביקשתי".
"אתה רוצה שאני אחזיר אותו לאמא של גיורא?"
"לא איכפת לי".
"גם היא עוד יכולה לבוא היום. היא רודפת אחרי. בשביל החוב. אתה רוצה שאני אחזיר לה אותו? יש לך זמן עכשיו. אז עד שהם יבואו תעזוב את זה. תלך לנגן. כבר שמתי לך אותו על המיטה". היא הציצה בשמשת החלון הצר, הפתוח, שבקצה חדר האמבטיה, העיפה מבט בעצמה, ואחר-כך, בבת אחת, משכה אליה את אחותו והניפה אותה על כתפה. "וגם להתרחץ אתה עוד צריך", אמרה והסתלקה.
יוליק התיישב על שרפרף נמוך ושוב פתח את הדלת הקטנה של התנור. אחר-כך הרים מהרצפה את הענף השבור שהפילה אחותו, השליך אותו אל תוך האש והסתכל בו.
מרק-עוף התבשל על הפתילייה במטבח. אד של תפוחי אדמה ובצל, שום, עלי דפנה ולימון הציף את יוליק, אבל עשן זרם פתאום מהתנור אל תוך חדר האמבטיה ומחק את הכל.
"מה עם הארובה", שמע יוליק את צעדיו הכבדים של אביו. "סתומה לגמרי". חריקה, דפיקות, גירוד של פח. אביו כבר היה בחוץ. רחש צורם עלה מאחורי הקיר, וחדל. העשן באמבטיה נמוג לאט לאט, רק ריחו עוד שרד. ראשו של אביו עבר בחלון, בדרך חזרה הביתה, ויוליק שוב פרשׂ את כפות ידיו על ברכיו, נועץ את עיניו בענף שהפילה אחותו והיה תחוב עכשיו, ירקרק, בין הקרשים הבוערים.
הלהבות נגעו בענף. מיששו ונסוגו, פגעו והתרחקו, ליטפו, עד שלאט לאט נאחזו בקליפתו האפורה ירקרקה ולא הירפו. פסים צרים שׂרטו את הענף, שביבים התעופפו בים הלהבות, נקודות צפופות, מפוזרות, עולות ויורדות, התווים השחורים שרושמת לו במחברת הארוכה והחומה מגדה וגנר, האמא של שרוליק וגנר, בשיעורי הכינור. רק קצהו של הענף עוד נותר טחוב, ירקרק, אבל גלי האש נושקים גם לו, לוחכים את עורו, והוא בוער כולו, נסדק, מתמוסס לאט לאט אל שברי הגחלים שמרפדים את רצפת התנור, משחיר, כתם אחרון אדום צהוב עוד זוהר ממנו, עד שבאחת הוא שוקע, כבה ונעלם.
הכתם הזוהר נבלע ברצפת הגחלים. חום עז שטף אותו. ארמונות אש הציפו את עיניו. לוחמים קדמונים צעדו בשורות על פני הקירות. פרשים ומרכבות מלכים דהרו מולו מתוך ספריה של אמו. חרבות ומגינים פגעו זה בזה, ניצתו ונחרכו. הוא האזין לקולות הנפץ של העצים המתבקעים, עיניו לא משו מהצריחים הצהובים, ממדרגות האש והעשן העולים השמימה, עד שגם קירות הבית בערו סביבו, פניה של אמו. הוא דחף בידו את דלת הברזל של התנור, היכה בה, אבל היא לא נסגרה. הלהבות נחלשו. דלת האמבטיה נפתחה לרווחה ואביו נכנס פנימה. הוא נשא בידיו ערימה של קרשים, לא אמר מלה, דחק את יוליק הצדה ותחב את השברים לתנור. האש דעכה לרגע, אבל בעזרת קנה מפויח שעמד בפינה הוא הפריד מעט בין העצים וריווח ביניהם. האש שוב התגברה והוא סגר את דלת התנור ויצא. קבקבי-עץ היו לרגליו. מכנסי החאקי הארוכים שלו היו מקופלים. ריח של עשן וזיעה עלה ממנו.
"ברגר, גבלבר", פתח יוליק את התנור וחיכה שהלהבות יהפכו שוב למלכים ולצריחים, לארמונות ופרשים. הוא הרים את הקנה המפויח שאביו השתמש בו, הפך גם הוא את הקרשים הבוערים, רק שהשרפרף הקטן שישב עליו חרק, סתם לשונות-אש נשלחו לעברו. "מזרחי, צרפתי, בוקי בן יגלי", מפח של גיצים ואפר היכה בפניו. עיניו נעצמו, על מעקה הבריכה המלאה של סקורוחוד התיישב לידו גיורא רוזנר. יחד הם קראו, "קורנבליט, פרחי, יוּסוּף אפנדי, סלאמה אפנדי", אבל רק פניו להטו מחום, שום דבר לא קרה. "אל תקלל", גערה בו אמו. עכשיו היתה גם היא באמבטיה. בידה האחת החזיקה פיג'מה קטנה ונקייה. בידה השנייה גררה את אחותו. "אני לא מקלל".
"אז למה אתה קורא להם בשמות?"
"זה השמות שלהם. גם אתם אומרים".
"אצל ברגר אבא עובד. מזרחי זה מהפלאפל. לא יפה לדבר ככה. תפסיק. ומאיפה הבוקי הזה?"
"הוא מהספרן".
"מהספרן?! לא בשביל זה אנחנו קונים לכם משחקים. תלך לנגן. ואתה עוד צריך להתרחץ. גם הם יבואו עוד מעט".
ביום חמישי בערב היו מגיעים לפעמים לביתם חברים של אביו. להתקלח לקראת שבת. היו שבאו פעם אחת, היו שבאו פעמים אחדות, והיו שהגיעו במשך שבועות, עד שנעלמו כלעומת שבאו. שניים באו כמעט תמיד. מיכאל אשכנזי וירוחם קיפניס.
מיכאל אשכנזי, העגלון התורכי שאיש לא ידע אם הצריף שגר בו ואף השכיר את חדריו היה ממש שייך לו, היה לבוש תמיד באותו מקטורן-פסים אפור שבבטנתו, כך אמרו, היה טמון כסף רב. הוא היה גבר נמוך וצנום שאינו מדבר הרבה. שפם שחור כיסה את שפתיו, מגבעת שטוחה וגבות שעירות הצלו על עיניו. לא היו לו ילדים. שני קמטים עמוקים חרצו את לחייו. הוא הגיע באוטובוס לפני שנים, לבדו, יחד עם כמה משפחות מתורכיה. האוטובוס חצה הרים ועמקים, כפרים ושדות בלבנון ובגליל, עד שחָנה, איש לא ידע מעולם למה, דווקא במושבה. "היה פנצ'ר, היו צריכים להחליף גלגל", התלוצץ פעם אביו. "אמרו להם לרדת, אז הם ירדו".
"נו, טוב", אמר קיפניס. "אף אחד לא אמר להם לעלות".
אשכנזי עצמו, שישב לידם, שתק.
אביו היה קורא לו "מיכוּאֵל", תוך שהוא מדגיש ומאריך את האות כף בשמו.
"מיכאל", היה מתקן אותו בהתחלה אשכנזי. אבל אביו היה משיב לו, "נו, ומה אמרתי? מיכוּאֵל!" אשכנזי לא התעקש עוד. הוא ואביו היו חברים. הם היו מציעים זה לזה הובלות שלא התאימו להם, עבודות חריש, וכשאביו היה זקוק לכסף, לתשלום חוב במחסן המספוא, לתשלום שכר דירה, לשיעורי כינור עבור יוליק או לכל הוצאה בלתי צפויה אחרת, תמיד היה מיכוּאֵל מלווה לו. הם היו מסתודדים לרגע בפתח הצריף או מאחורי הקיוסק של מושיקו, ואשכנזי היה תוחב את ידו לצידו הפנימי של המקטורן, שולף משם שטרות אחדים ומעביר אותם ללא מלים לידו של אביו. הוא היה מלווה לו ללא הגבלה של זמן וללא כל ריבית. שלא כמו לאחרים, שהיו מגיעים אליו לשם כך בחשאי לקפה של קסוס.
לכל מי שבא להתקלח הגישה אמא של יוליק מגבת נקייה. אחדים נשארו לפעמים גם לארוחת-ערב, אחרים היו אוספים את בגדיהם המלוכלכים, מודים בשקט ומסתלקים. מיכאל אשכנזי וירוחם קיפניס היו נשארים בדרך כלל. קיפניס, מורה בבית הספר העממי, שהתגורר באותה התקופה בצריף של אשכנזי, חותך עיתונים ומתווכח עם עוברים ושבים, היה מרוכז תמיד בשאלות השעה. ראשו רוכן לעבר מרכז השולחן, עיניו מוכיחות את אחד האורחים היושב מולו, היה מדבר ומדבר, מוותר על תורו ודוחה את כניסתו לאמבטיה עוד ועוד, עד שאמא של יוליק היתה מאיצה בו: "תיכנס, תיכנס, פעם בשבוע לא יזיק לך. עוד מעט לא יישארו מים חמים". ריח דק של זיעה ועובש עלה מבגדיו.
לכבוד הארוחה גם אמו של יוליק היתה לובשת שמלה נקייה ומגוהצת. שמלה בעלת שרוולים קצרים בצבע בז', שכפתורים כתומים וגדולים סוגרים עליה מלמעלה עד למטה. על צווארה ענדה שרשרת זהב דקה. מדליון-פרפר קטן היה תלוי עליה. אודם חיוור היה משוח על שפתיה. זרועותיה המלאות והחשופות היו לבנות וחלקות. רק האור החלש שירד מהמנורה הטיל מדי פעם כתמים צהובים על עורה. הם היו יושבים סביב השולחן העגול, ששעוונית פרחונית מכסה אותו, אוכלים בשקט, ורק אחר כך, כששתו תה, משוחחים. אם אחותו הקטנה היתה מתעוררת משנתה, סבתם היתה ניגשת אליה. אמו היתה נשארת איתם, מגישה עוגיות, עוד תה, שמה קוביות סוכר חומות בצנצנת החרסינה העגולה שעמדה במרכז השולחן, ומקשיבה.
אחת לשנה היה מיכואל נוסע לעיירת-מולדתו בתורכיה. הוא היה מיטלטל לשם באוטובוסים, רכבות, ולעתים גם באיזו משאית עמוסה, מכוסה ברזנט, שהיתה לה הובלה רחוקה בשירות הצבא הבריטי או אחד הסוחרים הגדולים, משאית שהיתה מסיעה אותו עד עתלית, חיפה, צור, ואפילו עד ביירות. כשהיה חוזר משם, עמוס מזוודות ושקים, היה מביא איתו בדרך- כלל איזו מתנה קטנה לאמו של יוליק. בקבוק בושם, צמיד, מטפחת משי, שקדים מצופים, ראחת לאקוּם בקופסת קרטון משושה ושטוחה, שתווית מקושטת, ספוגת נוזל דביק, מודבקת עליה.
את השקים והמזוודות היה אשכנזי פורק באחד מחדרי הצריף, ששימש לו מחסן. פעם גם הביא לעצמו אשה. צעירה שמנמונת, שערה מקורזל, עטוף בדרך-כלל במטפחת אפורה וקצרה שחשׂפה את עורפה הלבן. אפה היה גוש קטן, רחב ומלא, בדל חיוך נמתח משפתיה החתומות, ורק עיניה השחורות היו עצורות, מכונסות בעצמן, בוהות תמיד לעבר קיר, חלל, פינה של חדר, לעולם לא אל פני אדם. כעבור שבועות אחדים חדלו מיכואל והאישה לגור בחדר אחד. אשכנזי פינה חדר בצריף והאשה עוד גרה בו חודשים אחדים. היא המשיכה לנקות את הצריף והחצר, לקרצף רצפות אצל ד"ר ריכטר, זלמן שכטר וגבלבר, לייבש פרוסות של חצילים בשמש, לקלף תפוחי-אדמה, לטגן ולבשל במטבח. בימי-שבת בבוקר, כשהרחובות היו שוממים מאדם ורק שרוליק וגנר היה עובר בהם על אופניו בדרכו לחורשת האקליפטוסים שמול בית-הספר, היתה יושבת על כיסא בחצר האחורית של הצריף, עיניה צופיות בשדה הריק, בדוכני השוק הסגורים, באחד מפרדסיו של מר גוטר, בגדר הברושים, בדקלים העירומים והזקופים, שרק ענפיהם הקמורים, היבשים, רוכנים ארצה. בוקר אחד, כשהילדים היו בדרכם לבית הספר, ראו אותה בתחנת האוטובוסים שליד הכיכר, לבדה. תיק רקום ודחוס השתלשל מכתפה. חבילת בד גדולה וקשורה היתה לרגליה. היא הסתלקה. ילדים לא היו להם.
אשכנזי המשיך לבקר בכפרי הסביבה. בטירה, במִשְׂכִּי ובחרבּת עזוּן, בבירדס וג'לג'וליה, בכפר-סבא הערבית ובקלקיליה. לפעמים לבדו, לפעמים עם אבא של יוליק, ופעם אחת, בלילה גשום, עם הַחַכִּימָה רוֹזליה, ד"ר פוגל, לאחר שהוריו של ילד חולה הזעיקו אותה באמצעותו והיא לא השיגה טקסי שיסיע אותה לשם. היא גרה לא רחוק מהם, בחלקו הדרומי של רחוב תל-חי, שרחוב השרון, הכביש הראשי לקלקיליה, לטול-כרם ולשכם, חצה אותו, כמו רחובות אחרים במושבה. ערביות שפסי רקמה ירוקים וסגולים גולשים על שמלותיהן וילדים יחפים ומנוזלים בזרועותיהן צבאו בבקרים על שער ביתה. רק צאלח לא הגיע אליה והעדיף את ד"ר ריכטר משום מה. "למה?" שאל פעם יוליק, אבל איש לא ענה. קיפניס היה מעווה את פניו כשסביב השולחן הזכירו את שמה. תמיד במכנסיים, עברית רצוצה, שערה האפור קצוץ ישר סביב ראשה, בין שפתיה תחובה סיגרייה שטוחה. רוסי גבוה ושתקן, גוי, התגורר במעמקי החצר המוצלת, מעבר לגדר השוקעת שסבך של בוגנוויליאות מכביד עליה. שני דקלים, אותם קיבלה במתנה מתושב אחד הכפרים, היא שתלה בחצרה. ריח של בשמים ותרופות, מר-מתוק, עלה תמיד מחלונות ביתה.
ימים אחדים לפני אותו לילה גשום פלש עדר צאן למטעי השקדים והאנונות בקלמניה. פרצה קטטה. כבשׂ נתפס ונכלא, אשה צעקה, רועה זרק אבן, שומר נפצע. "רק את העשב, לא את העצים", אמר צאלח לאשכנזי. "הפקר", אמרו בקפה של קסוס, "אי-אפשר ככה", עד שאחרי המקלחת של יום-חמישי הטיח קיפניס באשכנזי: "מה אתה מחפש שם?" כי פרט לשומרים ולבעלי אדמות ופרדסים לא הרבו אנשי המושבה לבקר בכפרים השכנים. אשכנזי לא אמר מלה וקיפניס הזכיר את הפועלים שנורו למוות בטנדר שהסיעם הביתה ממשק-האוצר, את שריפת בית- האריזה בפרדס של סקורוחוד, מאורעות שהתחוללו בסביבה עוד לפני שיוליק נולד.
סביב השולחן השתרר שקט לרגע. רק אד השלולית בחלון, יתושים סביב המנורה, שׂממית ורודה צהבהבה דבוקה לתקרה. כפית נקשה בצלוחית של תה, איש לא אמר מלה, ואז, מעווה את פניו וקומץ את אגרופו, מתכופף, ראשו נוטה לעבר דמות לא נראית מולו, כמו פעמים רבות בביתם ובכיתה, כמעט בצעקה, פלט קיפניס: "גם לשועל חורהו". הוא ירק כשנפלטו המלים מפיו. רגלו מתחת לשולחן נעה במהירות מעלה מטה, גם נשימתו חרקה. ביד רועדת שלף מהכיס הפנימי של המקטורן ספר צנום ולבן. "הנה," אמר, "תרגום חדש. אורלנד". הוא הניח את הספר על השולחן, פתח אותו, דיפדף בו הלוך וחזור, מרטיב מדי פעם את קצה אצבעו בלשונו, עד שמצא לבסוף את העמוד שחיפש. מבלי להגביה את עיניו, לפעמים בקול ברור וחזק, מטעים כל מילה, לפעמים בלחש, בולע את המלים ומטשטש אותן כבתפילה, קרא: "הוֹ, בְּכוּ נָא לַבּוֹכִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל... שִׁבְטֵי הַנּוֹדְדִים... יֵשׁ קֵן לְיוֹנַת בָּר וְלַשׁוּעָל חוֹרֵהוּ וְאֶרֶץ לָאָדָם... קִבְרֵהוּ". גם צנצנת הסוכר העגולה שעמדה במרכז השולחן, מלאה קוביות סוכר חומות ולבנות, רעדה.
אשכנזי ישב זקוף על כיסאו, מתבונן בקולב-המעילים שליד דלת הכניסה. שתי מגבעות, שלו ושל קיפניס, היו תלויות עליו. סרט שחור, ממורטט, הקיף את המגבעת האפורה של קיפניס. אביו של יוליק הרים את המכסה הלבן של צנצנת החרסינה, הושיט את ידו ליטול קוביית סוכר, אולם ברגע האחרון נסוג, קם ממקומו ונכנס לאמבטיה לתחוב עוד עצים לתנור ולסדר אותם. פיצפוצי עץ נשבר ובושם של סבון ספוג בריח של נפט זרמו מהאמבטיה הפתוחה. "הקרשים נגמרים", אמר אביו כשחזר. איש לא ענה לו. יתושים זמזמו מתחת לתקרה, רחש עלה מעבר לדלת הסגורה של חדר הילדים, אבל סביב שולחן האוכל שררה דממה. רק אמא של יוליק, האור החיוור שיורד מהמנורה מחליק על זרועותיה הלבנות ומאדים אותן, הסתכלה בקיפניס בעיניים כלות, סורקת את מצחו הגבוה, את פניו השקועים והלא מגולחים, את הקרחת המבצבצת מתחת לשערו המדולדל. ניצנוצים צהובים ריצדו לכל עבר מכפתורי שמלתה הכתומים.
טיפות של רוק התפזרו על הדפים הפתוחים, נצצו לרגע ונספגו בתוכם, אבל קיפניס לא שם לב לכך. הוא סגר את הספר הדק, הסתכל על כריכתו הלבנה, ליטף אותה בידו פעמים אחדות ובשקט אמר: "כן, ביירון בכבודו ובעצמו אומר את זה, לא אני". "ברון?" פלט אבא של יוליק. "זה של החנות מכולת?"
"איזה ברון עליך?" התפרץ עליו קיפניס. "לא ברון ולא שמיירון. לורד ביירון! אתה לא יודע מי זה ביירון?" עיניו היו נפוחות ובוערות, ממוקדות בדמותו השחוחה של אביו, נשימתו מהירה וקטועה כמו בסופה של דרך ארוכה, ריר ניגר מלשונו אל שפתיו. איש לא הבין מה בדיוק אמר. אי אפשר היה לדבר איתו.
רק אמו של יוליק, שעיניה לא נבהלו מהתנשמותו הכבדה של קיפניס ומקולו הניחר, קלטה מה שאמר.
"לורד ביירון?" אמרה בשקט. "יש לי תמונה שלו".
היא קמה ממקומה, החליקה את ידה על בטנה המעוגלת והלכה גם היא לאמבטיה. זרם של חום לח, אד של סבון וגחלים דועכות, פרץ מהאמבטיה, שטף לרגע את המטבח וחדר האוכל. אמו הוציאה מהארון מגבת נקייה, מקופלת, חזרה לשולחן והגישה אותה לקיפניס. "די, עוד מעט לא יישארו לך מים חמים. תלך להתרחץ. עד שתגמור אני אמצא את התמונה שלו", אמרה. "וגם להתגלח לפעמים לא יזיק לך". זיפים שחורים הזדקרו מתחת לעצמות לחייו הלבנות של קיפניס. הוא התרומם מכיסאו ולקח מאמו את המגבת. עיניו היו מושפלות. הוא לא הסתכל עליה. הוא חצה את המטבח, ובאפלולית הפרוזדור הקצר שהוביל לאמבטיה, נעלם. ראשו וכתפיו נטו הצדה כשהלך.
אבא של יוליק ואשכנזי שתקו. גם סבתו, שישבה על המיטה הגבוהה שמתחת לחלון וסרגה, לא אמרה מלה. פרפר-לילה חג וריפרף מעל צנצנת הסוכר הלבנה. הספר הצנום שהביא עימו קיפניס היה סגור על השולחן. כתם כהה של תה נספג בפינת עטיפתו הלבנה. אמו העיפה מבט בספר, אבל לא נגעה בו. היא יישרה את שמלתה ונכנסה לחדר-הילדים. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשבת לפני המדרגה? גם סבתא יכולה ליפול כאן", גערה אמו באחותו, שרבצה על הרצפה בפיג'מה, גבה נשען על מדרגת-הכּניסה לחדר, מקשקשת בצבע בספר נטול כריכה, כתוב באותיות לועזיות. היא צבעה בו תמונות, מילאה אותיות, ציירה בשוליו קווים עקומים, קרעה לפעמים דף כשהפכה אותו. "אמרתי לך לא לגעת", חטפה מידה את הספר, נטלה אותה בידה וגררה אותה לעבר המיטה. "לא", צווחה אחותו, "לא". אמו לא שמה לב אליה. היא הסתכלה בספר המרוט, נטול הכריכה, שנותר בידה והניחה אותו על השידה הלבנה שעמדה ליד הדלת, צמודה לקיר. גם קרע של דף, קלף של משחק ותצלום ישן התגוללו על הרצפה, אבל היא לא הרימה אותם. היא השכיבה את אחותו, כיסתה אותה, ליטפה בחופזה את ראשה, הרימה את דופן המיטה המסורגת וסגרה אותה. השעוונית הלבנה צצה מתחת לסדין, אבל אמא של יוליק לא נגעה בה. גם הכּילה לא חיפתה על המיטה. היא היתה מגולגלת לאורך המזרן, קשורה.
באדיבות אתר "קשתות"
http://www.keshatot.org
גם יוליק כבר היה בפיג'מה, אחרי הרחצה. שערו החלק מסורק, השביל בצד חותך את ראשו, מגלה פס דק, צהבהב, בוהק באור החיוור של המנורה. הכינור והקשת היו מונחים על המיטה. יוליק ישב לידם, אולם לא נגע בהם. כפות ידיו היו תחובות בתוך שרוולי חולצתו הרפויה, משולבות על חזהו, כל יד בשרוול הנגדי. בפיו עוד מצץ קוביית סוכר שחטף מהצנצנת בדרכו מהאמבטיה לחדר. רגליו היחפות נגעו ברצפה.
אמו עצרה לידו, לא אמרה מלה. היא נטלה את הכינור שהניחה קודם על מיטתו, שׂמה אותו בתיבה והחזירה אותו לפינה שבין הארון למיטתה של אחותו. "העיקר שכבר החלפתי את האותיות", אמרה לעצמה. שתי אותיות, י. נ., היו רקומות בכחול על הבד הלבן שעטף את הכינור, כמו על שקית האוכל שלו. "גיורא לא רצה לנגן. אתה לא רוצה לנגן. לא צריך בכלל לכתוב משהו על הכינור הזה. והיא עוד יכולה לבוא היום. הלוואי שהיא היתה לוקחת אותו חזרה. אבל מה אני יכולה להגיד. זה נכון, אני עוד חייבת לה".
"אמרתי לך לא להכניס את הידיים לשרוולים של החולצה", התקרבה אליו. "כמה פעמים צריך להגיד לך? לא תהיה לך פיג'מה, אם תקרע אותה". יוליק ירד מהמיטה ואמו הסירה מעליה את הכיסוי. "במקום למצוץ קוביית סוכר, תקח לך משהו לקרוא", אמרה. היא קיפלה את הכיסוי והניחה אותו על הכיסא שליד כוננית-העץ הקטנה, שהמשחקים שלו, הספרים והתווים היו מסודרים עליה. "ותיכנס למיטה". ראש הפסלון של שוֹפּן, אדמוני ומצוחצח, תמך בספרים. עיניו חסרות האישונים, חלקות ועיוורות, השקיפו על יוליק ועל אמו.
ליד הדלת הרחבה שחיברה בין חדר-הילדים לחדר-השינה של הוריו נעצרה. עיניה התרוצצו הנה והנה. היא הניחה את כפות ידיה לצדי בטנה המעוגלת, זזה שני צעדים לאחור וחזרה. "למה באתי הנה?" אמרה לעצמה בקול רם ומיד השתתקה. הדלת שלפניה, ששני לוחות עץ חומים וחלקים עברו לאורכה, היתה סגורה. יוליק שוב ישב על המיטה. אחותו שכבה במיטתה, מתחת לשמיכה, רק ראשה בחוץ, עיניה פקוחות, בולשות אחרי אמה. היה שקט בחדר. גם מחדר האוכל לא הגיע שום קול. רק מעבר לקיר, מחדר האמבטיה, זרם רחש עמום. קיפניס התרחץ שם. אמו נשמה עמוק, הסתובבה, הלכה אל השידה הלבנה ונטלה את הספר שקודם שיחקה בו אחותו. היא פתחה את הדלת לחדר-השינה שלהם, נכנסה אליו, הדליקה את האור והשליכה את הספר הקרוע על מיטתם. מיטת הברזל הרחבה ששני מזרנים צמודים זה לזה פרושׂים עליה ושמדי שבת בבוקר אחותו, ולפעמים גם הוא עדיין, היו מתגנבים לתוכה ומתכרבלים בסדיניה, בכתונת-הלילה של אמו ובפיג'מת הפסים של אביו, בידיהם החמות ובשמיכת הנוצות הגדולה והרכה שעטפה אותם.
אחר-כך ניגשה אל הארון הצר שעמד ליד מיטתם. דלתות עץ חומות ומבריקות סגרו על חלקו התחתון והנמוך של הארון. דלתות זכוכית סגרו על חלקו העליון. מאחרי הדלתות היו ארבעה מדפים. על שני המדפים העליונים, על גבי יריעות בד לבנות ורקומות, עמדו כלי-אוכל אחדים, חגיגיים. צלחות מעוטרות, ספלים וכוסיות, טס עגול, קומקום חרסינה, גביע-נחושת גבוה, מבריק ומצוחצח, שאותיות עבריות, שחומות ומטושטשות, מרוקעות סביבו. במדף שמתחת לכלי הזכוכית נשענו זה על זה ספרים אחדים בעברית, ואילו במדף התחתון ביותר היו מסודרים בשורה הספרים שהביאה עמה אמו מחוץ לארץ. ספרי-לימוד אחדים ברומנית וספרי-קריאה. בבת אחת פתחה את דלת הזכוכית של המדף הזה והוציאה מתוכו את הספרים. קבוצה אחר קבוצה משכה את הספרים והניחה גם אותם על המיטה, ליד הספר נטול הכריכה שקודם שיחקה בו אחותו. אחר-כך ניגשה אל ארון-הבגדים הגדול שעמד מול מיטתם, לצד החלון, ופתחה אחת מדלתותיו.
מראה סגלגלה היתה קבועה בצד הפנימי של הדלת. שמלות, חלוקים דקים, חולצות וחגורות היו תלויות מולה. שתי מגירות גדולות היו בתא, מתחת לשמלות. היא פתחה את המגירה התחתונה, הוציאה את תכולתה ודחסה אותה במגירה שמעליה. רק תיק בד לבן, עמוס במכתבים, תעודות ותמונות, שהסתתר בעומק המגירה, השאירה במקומו. כפתורים שחורים סגרו את התיק, רקמתו היתה אדומה. אחר-כך אספה את ספריה, שהיו מונחים עכשיו על המיטה, הכניסה אותם למגירה וסידרה אותם בשתיים-שלוש ערימות. שוב נעצה את עיניה בדפיו הפרומים של הספר נטול הכריכה, שעד לפני שנים אחדות גם יוליק לא חדל לקשקש בו ולקרוע בו ועכשיו הגיע תורה של אחותו. היא החליקה מעט את דפיו של הספר, התכופפה, כרעה על ברכיה ותחבה אותו בין שני ספרים גדולים בעומק המגירה. רק אז משכה אליה ספרי-לימוד אחדים, דיפדפה בהם, התעכבה פה ושם, עד שלבסוף במהירות, בבת אחת, שלפה מתוך אחת הערימות ספר עבה בעל כריכה קשה. היא פתחה אותו, הציצה בו, "זהו זה", אמרה. היא חיטטה במגירה, תלשה פיסת נייר קטנה שהידלדלה מעטיפתו של אחד הספרים וסימנה את המקום שבו מצאה מה שחיפשה. כשהספר בידה, דחפה את המגירה פנימה, סגרה אותה, קמה ועמדה. היא התנשמה, נשענה לרגע על הקיר שלצידה, אוספת את כוחה. אחר כך הסתכלה בעצמה במראה, סידרה ביד אחת את שערה, סגרה את הארון, את האור, ויצאה מהחדר.
"ראיתי", אמרה אחותו.
"מה ראית?"
"איפה שאת מחביאה".
"אל תגעי בהם יותר", הצמידה אמו את הספר בכריכה הקשה אל חזהּ. "חסר לך. אני אנעל לך את הדלת. וגם אתה, תלך לישון אם אתה לא קורא ולא עושה שום דבר".
יוליק שיחק בבלוט אלון שהחזיק בידו, ניתק אותו מכובע-הקשׂקשׁים היבש ותחב אותו לתוכו מחדש. שני בלוטים חומים וחלקים היו מושלכים על הרצפה, לרגלי המיטה, אבל אמו לא התכופפה להרים אותם. היא המשיכה ללכת ורק ליד המדרגה הסתובבה אליהם. רחש המים שמעבר לקיר כבר חדל. שררה דממה. "לילה טוב", אמרה בשקט. היא כיבתה את האור, אבל כאשר עלתה על המדרגה, יצאה מהחדר וסגרה אחריה בזהירות את הדלת, שוב מעדה. הספר שהחזיקה נשמט מידה, התחלק על גופה, גם הדלת לא נסגרה עד הסוף. היא תפסה את הספר בשתי ידיה, התנדנדה לרגע, והזדקפה. סדק רחב של אור עבר לאורך משקוף הדלת, הוטל על הרצפה, האיר עליה, ונשבר על המיטה של אחותו. ראשו המסורק של קיפניס, שכבר חזר מהמקלחת, ניבט דרכו. גם מתחת לדלת, לרוחב המדרגה, עבר פס צהוב של אור.
"המדרגה הזאת", פלטה אמא של יוליק. "זה בלתי-אפשרי כאן, הבית הזה". היא העיפה מבט בדלת של חדר-הילדים, אבל לא סגרה אותה. רק צל גופה הסתיר לרגע את האור.
גם עור פניו של קיפניס, שכבר ישב ליד השולחן, היה חיוור. מזנון צר וגבוה עמד ליד מיטת סבתו של יוליק, וקיפניס, שפתיו קפוצות, הסתכל עליו. לחייו היו שקועות וחלקות, זרות ורכות אחרי הרחצה והגילוח. שׂערו לח, טיפות אחדות של מים וזיעה מבצבצות על מצחו. ריח חריף של סבון נדף ממנו. מגבעתו האפורה היתה מאחוריו, על מתלה המעילים, הסרט השחור שמכתר אותה, רפוי ומדולדל. ספר השירים הצנום של ביירון היה פתוח לפניו, אבל ראשו לא זז. רק עיניו שוטטו על פני המזנון. שני פמוטי כסף עמדו עליו. תמונה ישנה היתה תלויה מעליהם. סבתם, מוקפת בהוריה, אחיה ואחיותיה, עמדה במרכזה. סינר תחרה קטן היה קשור למותניה, גלש על שמלתה הארוכה. הרקע הלבן של התמונה היה כבר חוּם, רק המסגרת השחורה עוד נותרה שלמה.
"אם אתם רוצים, יש לי משהו", אמר אשכנזי. "על יד החורשה. לא רחוק מבית-הספר".
"נראה", אמר אבא של יוליק. "לא בוער". אמו של יוליק עוד עמדה ליד הדלת. היא העיפה מבט לעברם, אבל לא זזה. היא התנשמה בכבדות. הספר בעל הכריכה הקשה, אותו החזיקה בשתי ידיה, נשען על בטנה המעוגלת.
"רק שתדעו", אמר אשכנזי. "שפיגלר. עוברים מכאן".
"מ'אגד', עוברים?" תמה אבא של יוליק.
"אל תדאג", אמר אשכנזי. "גם את המנייה הוא לוקח אתו".
"פרנסה?" אמר אבא של יוליק. "רק 'אגד' זה בטוח כאן".
"כן," אמר אשכנזי. "צריך הרבה כסף, אבל משתלם".
"הצרה, גם כשיֵש לך, הם לא מקבלים".
"אותך יקבלו".
"כל אחד", אמר אביו. "הכל שאלה של כסף".
"אני לא יודע".
"דיבורים", אמר אביו. "אפילו רשיון נהגות אין לי".
רחש עבר בחדר-הילדים, חריקה. אחותו של יוליק ירדה מהמיטה ושוב התיישבה על המדרגה. יוליק שכב מתחת לשמיכה, לא זז, מקשיב לקולות. אביו ואשכנזי חדלו לדבר. צעדים כבדים עברו ברחוב. מחדר-האוכל עלה רק ציקצוק של מסרגות.
סבתו של יוליק ישבה על מיטתה הגבוהה. היא הניחה את סריגתה לצדה ופתחה גליל צמר חדש. שתי מסרגות ארוכות נצצו ליד שמלתה הרחבה. היא לא דיברה. אביו ואשכנזי ישבו לידה, זה לצד זה, אבל רק אשכנזי הושיט לעברה את כפות ידיו. היא תלתה עליהן את הגליל המשוחרר ולאחר שמתח אותו משכה ממנו את חוט הצמר הכחול, גילגלה אותו במהירות על ידה, עד שהפכה אותו לאט לאט לכדור גדול. איש לא שם לב לאמו של יוליק, שבצעדים קטנים, איטיים, מחזיקה את הספר בשתי ידיה, התקרבה לקיפניס.
"הנה התמונה", אמרה אמו. היא פתחה את הספר והניחה אותו על השולחן, אבל שום תמונה לא צצה מתוך הדפים הפתוחים, רק שורות ארוכות, שחורות וצפופות. זה היה ספר היסטוריה. האותיות השחורות היו מוכּרות לקיפניס, אבל המלים היו זרות לו. כשמצחו מקומט דיפדף בספר, אבל לא מצא שום דבר. "רק רגע", תחבה אמו את ידה אל תוך הספר. "היה לי סימן, לאן הוא נעלם? בחדר ראיתי אותה. תמיד כשמחפשים לא מוצאים". גם היא הפכה דפים בספר, חיפשה את הסימן. דפים ואצבעות ריפרפו זה מעל זה.
"יגעת ולא מצאת..." התבונן קיפניס בדפים המתהפכים, בשורות הצפופות, בתמונות ובלוחות התאריכים, עד שפתאום פלט: "ביירון". הוא תפס שני דפים, פרשׂ אותם לצדדים והחליק אותם בידיו. "ממש כמו הציור על העטיפה," הרים את ספר השירים הצנום והלבן שקודם קרא מתוכו בקול.
"אמרתי לך שיש לי תמונה שלו", החליקה גם אמו את ידה על הדף. "תראה את התלתלים שלו, ואיזה מצח גבוה שיש לו". היא הסתכלה בשׂער המקורזל ובלחיים השקועות שבתמונה, בעיניים הרכות המביטות נכוחה. אף שריטה לא היתה על הדף, אף קישקוש. רק על הכריכה עצמה התפתל לו קו מרוסק של צבע אדום.
"כתוב כאן 'מנגינות עבריות'?" שוטטה אצבעו של קיפניס על פני השורות השחורות שהקיפו את התמונה. גם לחייו היו שקועות כמו הלחיים שבתמונה. רק תלתלים לא היו לו. גם אפו לא היה חד, ישר וחלק.
"לא", אמרה.
"אז מה כתוב כאן?"
"מתי שהוא נולד, מה הוא כתב, איפה שהוא מת". אצבעותיה שיחקו בשרשרת הדקה שענדה על צווארה, גלשו אל הפרפר המוזהב שהשתלשל ממנה.
"ואין 'מנגינות עבריות'?"
"לא".
"נו, בטח," אמר קיפניס. "אין. דבר כזה, למה שיזכירו?"
"את החולצה מכפתרים מלמטה למעלה", הושיטה את שתי ידיה אל חזהו של קיפניס. "תראה מה יוצא לך כשאתה מתחיל לכפתר מלמעלה ולא מלמטה," התירה את הכפתור העליון בחולצתו המשובצת. צד אחד בצווארון חולצתו היה גבוה. הצד האחר היה נמוך.
"כן, כן", הסיט קיפניס את עיניו למרכז השולחן ומשך מהכלי הלבן שעמד שם קוביית סוכר. זיעה ביצבצה במצחו. יתוש טבל בה. הוא לא הסתכל באמא של יוליק. עיניו סרקו את הקיר מולו: את השממית מעל המזנון שטיפסה אל התקרה, את פמוטי הכסף המבריקים, את סבתא של יוליק ששיחררה סוף-סוף את אשכנזי מחבילת הצמר שהיתה מתוחה על ידיו, את הדלת אל חדר- הילדים שנותרה פתוחה קצת ולא היתה סגורה עד הסוף. הוא מצץ את קוביית הסוכר, לחייו המגולחות והחלקות התעוותו, משפתיו נזלו טיפות של רוק. ידה של אמו נשענה על השולחן, אצבעותיה הפרושות שוב נגעו בספר הפתוח, אבל עיניו של קיפניס לא חזרו אליה. הוא היכה בידו על מצחו, לסלק את היתוש שכבר מזמן לא היה שם, מילמל משהו ובבת אחת קם ממקומו והסתובב אל קולב המעילים והכובעים. הוא לבש את המקטורן המשופשף שלו, חבש את מגבעתו והציץ בשני הספרים שהיו מונחים על השולחן. האחד, זה עם האותיות הזרות והתמונה, פתוח, ואילו האחר, ספר השירים הצנום שהביא עימו, סגור.
הכפתור העליון בחולצתו של קיפניס נשאר פתוח, אבל הוא לא נגע בו. גם בשאר הכפתורים לא נגע. כתועה בדרך גרר את רגליו לעבר החלון. ליד סבתו של יוליק, שלא חדלה לסרוג, עיניה מושפלות, עצר. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, הציץ לחשכה שמעבר לחלון, הסתובב וחזר אל הדלת. המגבעת הצֵלה על פניו. נקודות אפורות כיסו את סנטרו ולחייו. הזקן בן היומיים- שלושה שגילח באמבטיה לפני שעה קלה חזר ועטה את פניו. מכנסיו הארוכים לא הסתירו את העור השחוק של נעליו החצאיות, את האבק שכיסה אותן. סוליית הנעל השמאלית שלו היתה פתוחה ועם כל פסיעה הקישה ברצפה.
גם אשכנזי קם ממקומו והצטרף אליו. הוא הוריד את מעילו מהקולב, תחב לתוכו את קופסת הטבק שהחזיק בידו, וכאשר לבש אותו רכן רגע על אוזנו של אבא של יוליק ואמר שוב, בשקט: "אם אתם רוצים, יש לי משהו". אחר-כך אמר, "תודה". גם קיפניס מילמל משהו והם יצאו.
סביב השולחן שרר שקט. ריח חמוץ, אפוף זרם דליל של עשן, הסתנן פנימה מהשלולית שמתחת לחלון המטבח. צנצנת הסוכר היתה פתוחה. מכסה החרסינה היה מונח על השעוונית, נוגע בספרים, בפירורי לחם בודדים. חגורה דקה של סילסולי זהב עיטרה אותו. פרפר-לילה טס משמשת החלון אל השולחן, ריחף מעל קוביות הסוכר ונחת על אחת מהן. אמו הרימה את מכסה הצנצנת, ניפנפה בידה וגירשה אותו. הפרפר התעופף לעבר החלון הפתוח שמעל מיטתה של סבתו, נעלם, חג באפילה ומיד חזר, רק שסלסולי הזהב הדקים כבר סגרו על קוביות הסוכר.
"הוא שכח את הספר", הרימה אמו את ספר השירים הצנום, הלבן, שקיפניס קרא מתוכו. היא הביטה לעבר הדלת, פסעה לעברה, אבל ברגע האחרון עצרה, הרכינה לרגע את ראשה ולא פתחה אותה.
שום קול לא עלה מהרחוב. רק סבתו אספה את הסריגה שלה, תחבה אותה לאחת ממגירות השידה ונכנסה למטבח. אביו שתק.
אמו חזרה לשולחן. הספר של קיפניס היה בידה. היא עמדה להניח אותו על השולחן, הושיטה לעברו את ידה, אבל אז נחתה על אצבעותיה מכה. הספר הכחוש שהיה בידה נפל ארצה.
"למה את מסתכלת עליו כל הזמן?" אמר אביו. קולו היה שקט, אבל חד, צונן.
קול מים זורמים עלה מהמטבח, שקשוק של צלחות.
אמו לא ענתה. היא התכופפה, כרעה, והרימה את הספר. גופה נעלם לרגע מתחת לשולחן. רחש של קריעה עלה משמלתה. היא קמה, הניחה את הספר על השולחן והתיישבה. שמלתה נגעה בשולי השעוונית. ידיה מיששו את שיפולי בטנה. היא לא הסתכלה באביו, שישב במקומו, קפוא, ורק שפתיו, שתמיד קליפת עור שקופה מתייבשת עליהן, רועדות.
עיניה של אמו היו נעוצות בדלת חדר הילדים. הדלת לא היתה סגורה עד הסוף, אבל היא לא קמה ממקומה לסגור אותה. היא שאפה אוויר, חזה עלה וירד, פרפרי-לילה קטנים הגיחו מאפילת החלון הפתוח. הם נחתו על השעוונית, רחשו סביב צנצנת הסוכר הסגורה, התנגשו בספר הצנום, שוטטו, תעו, נעצרו, פירורים שחורים שלא ניקו מהשולחן.
"תעני לי", קם אביו ממקומו. כפות ידיו לחצו חזק את שולי השולחן.
"מה אתה רוצה?" יתושים זעירים הקיפו את המנורה שהשתלשלה מהתקרה. ניצנוצים קלושים זהרו מכפתורי שמלתה הגדולים של אמו.
"לא מספיק שהוא מתרחץ כאן, הוא גם מתגלח בכלים שלי. מישהו נתן לו רשות?"
"למה לא שאלת אותו?"
"מה יש כאן שאת כל-כך מדברת איתו", התיר אביו את ידיו מהשולחן והצביע על הספר הכחוש ששכח קיפניס. אמו שוב הסתירה את ידיה מתחת לשולחן, התכנסה בתוך עצמה, לא אמרה דבר. "תעני לי", גבר קולו. הוא התקרב אליה, רכן עליה, הניף את ידו, אבל ברגע האחרון חטף את הספר מהשולחן, גרר אותו בכוח על פני השעוונית, פגע בצנצנת הסוכר הסגורה, דחף אותה, טיאטא אותה, ויחד עם הספר השליך גם אותה על הרצפה.
שברי חרסינה וקוביות סוכר הוטחו לכל עבר. נתזי זהב דקים, גצים של אש, התנגשו זה בזה וצנחו ארצה. רעש ההתנפצות החריש את הבית ובאחת נדם. השתרר שקט. גם קול המים הזורמים במטבח חדל. רק היתושים לא נבהלו, התעופפו ורחשו סביב המנורה החשופה. ידיה של אמו חפנו את ראשה. היא התכווצה. הספר הדק שהביא עימו קיפניס נעלם בין השברים שמתחת לשולחן. רק הספר בעל הכריכה הקשה, זה עם האותיות הזרות, נותר על השעוונית, פתוח בתמונה.
איש לא אמר מלה. אמו קמה ממקומה, התכופפה, פישפשה בין רסיסי החרסינה וקוביות הסוכר, הרימה את הספר הדק, ניערה אותו, ניקתה את כריכתו ורק אז הניחה אותו שוב על השולחן. אביו עמד לידה, לא זז ממקומו, ידיו רפויות, עד שגם הוא רכן ארצה, כרע על ברכיו, אסף את שברי החרסינה אל תוך כף ידו.
אמו שוב הסתכלה בדלת חדר הילדים, שלא היתה סגורה עד הסוף, ניגשה אליה ולאט לאט, בשקט, סגרה אותה.
מתוך חלום שמע יוליק את חריקת הגלגלים וצילצולי הרתמה בטרם שחר, כשיצא אביו לעבודה. עכשיו גם התריס היה פתוח. אמו פתחה אותו בדרכה למטבח. אוויר צונן חדר פנימה, ציוץ של ציפורים, והוא התעורר. הוא הציץ לעבר הכינור שנשען על הקיר, מאחרי הארון, שיחק בבלוטי-האלון החלקים שהסתיר בלילה מתחת לכר. רישרוש של ענפים, מַשק כנפיים. הוא ירד מהמיטה וניגש לחלון. בין ענפי הלימון הקוצניים, מעל למעקה המרפסת, הסתתר לו קן עזוב של ציפור. ענפים דקים, חומים ואפורים, שזורים זה בזה, קערה מחוספסת של זרדים שקוששו יום אחר יום הציפורים.
"תחזירי את זה למקום", אמר לאחותו שישבה על הארץ, בפתח חדר-השינה של הוריו. דלת החדר היתה פתוחה לרווחה. גם ארון-הבגדים של הוריו והמגירה של אמו. ספר ללא כריכה התגולל על הארץ. בידה, קימטה אחותו תמונה ישנה.
"תני לי את זה", אמר שוב. אחותו לא ענתה. היא זחלה אל מתחת למיטתה, אבל יוליק רץ אליה, תפס אותה, וללא מלים חטף מידה את התמונה.
זו היתה תמונה ישנה של אִמם. תצלום בשחור לבן של תלמידות בלבוש אחיד בשיעור התעמלות. גרביים ארוכים ולבנים, שמלות שחורות, חולצות לבנות, מטפחות קשורות גולשות מצווארן. עומדות בארבעה טורים, זו אחר זו, ידיהן מונפות כלפי מעלה, לשמיים, בחזיתו של בית- ספר רחוק וזר. שמיכה קרועה של שלג צח פרושה על פני הגג המשופע, שארובה וחלון של עליית-גג מזדקרים ממנו ועננים כבדים שטים מעליו. הוא חיפש את אמו בין התלמידות ולא מצא אותה. עיניו חלפו על פניהן של הילדות הלוך ושוב, אבל רק אחרי שעבר על פניהן באצבעו אחת אחת גילה אותה, עומדת ראשונה, הכי קרוב אליו, באחד הטורים. חולצתה הלבנה תחובה ברישול בתוך שמלתה, פניה מתוחים, עיניה נשואות אל מורתה, צייתניות ומשתאות.
התצלום היה מקופל ויוליק יישר אותו, החליק אותו ונכנס לחדר השינה של הוריו. אביו כבר יצא לעבודה מזמן. אמו הכינה ארוחת-בוקר וכריכים במטבח. שמיכה עבה, כרים וסדינים היו מבולבלים על מיטתם. הוא ניגש לארון-הבגדים וכרע ברך. במגירה התחתונה של הארון נערמו ספרי-הלימוד הישנים של אמו ומגזינים אחדים, חלקם קרועים ומקושקשים, שגם בהם לא ידע לקרוא. תיק הבד הלבן, שתמונות ומכתבים צצים מבין הכפתורים השחורים שסוגרים עליו, היה דחוק בפינת המגירה. הוא משך את הספר ששיחקה בו אחותו ותחב אותו בין הספרים. אחר-כך שוב הסתכל בתמונה שבידו. הקיפול פצע אותה. פס אפור חצה את קירות בית-הספר ואת חולצתה הלבנה של אמו. הוא לא החליק אותה עוד וכמות שהיא דחס גם אותה לתוך תיק הבד הלבן. במהירות סגר את המגירה, הציץ במיטה ההפוכה של הוריו ויצא החוצה.
הוא חלף על פני המיטה של אחותו, עלה על המדרגה ונכנס לחדר-האוכל. מיטתה של סבתו כבר היתה מסודרת, היא עבדה בחצר. השעוונית הפרחונית שכיסתה את השולחן היתה נקייה ומבריקה, כך גם הרצפה. כמדי בוקר, בדרכו לאמבטיה לצחצח את שיניו, הושיט את ידו אל מרכז השולחן לחטוף מהצנצנת קוביית סוכר, רק שהשולחן היה ריק וחלק, לא היה עליו עוד שום דבר.
כלבים משוטטים נבחו ברחוב, וכשהילקוט כבר היה על גבו עצרה לפני הבית העגלה של צאלח. בין שני הלוחות הצרים שהתרוממו לגובה ממרכזה של העגלה היו דחוסים ארגזי עץ, סלי קש ושקים אחדים. הסוסה לא זזה ממקומה. רגליה היו שקועות בחול, שערה החום והחלק גלש על צווארה. על מושב העגלון, חליפת-פסים אפורה לגופו ומגבעת על ראשו, ישב גם אשכנזי. הוא עישן. הסיגריה היתה בין אצבעותיו וסילסולים של עשן דק עלו ממנה. הוא ישב זקוף, לא הסתכל לצדדים, ורק צאלח ירד מהעגלה. בידו האחת משך ממנה שק גדול ובתנופה העמיס אותו על כתפו. הוא נכנס לחצר, צעק משהו לא ברור, הלך במהירות עד לאורווה הפתוחה, רוקן את השׂק ושפך את העצים שהיו בתוכו על שאריות הערימה שנותרה שם מאמש. היו אלה שברי ענפים שכרת מצפצפות ומאקליפטוסים לאורך הירקון ולפעמים גם מהחורשה שמול בית-הספר. מרט את עליהם, קיצץ וייבש אותם מכל לחות, עד שהפכו למה שאביו של יוליק קרא קרשים, שבתנור הם נשרפים עד שכּלים.

הדפסהדואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O