רכישת אדמת כפר-סבא

זה כחמש-עשרה שנים שנקנתה אדמת כפר-סבא ע"י עסקן-סוחר אחד, היא הספיקה כבר לעבור מרשותו
לידי הברון מידו של זה האחרון ליק"א לאיכרי פתח-תקווה לקונים שונים – ועד היום לא באו עוד בעלי
הנחלה למנוחה, פזורים הם בכל כנפות הארץ וגם בחו"ל וישוב עברי עדיין אין בכפר-סבא.
( א' מונצ'יק, "הפועל הצעיר", תר"ע (1910), גיליון 5 )
 
רכישת אדמת כפר-סבא הייתה פרי יזמות אישית של כמה אישים, שפעלו למטרה משותפת היקרה ללבם: עידוד ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. פעילותם השתלבה עם זו של יהודים אחרים בסוף המאה התשע עשרה, בעלי שאיפות לאומיות שהשתייכו לתנועת 'חובבי ציון' וחיפשו דרכים שונות ומגוונות לעשות למען 'תחיית הארץ' או 'בניין היישוב'. בעוד רבים מחבריהם זכו לתמיכה של ארגונים ומוסדות ציוניים, פעלו רוכשי אדמת כפר-סבא ללא תמיכה אבל מכוח אמונה פנימית חזקה בהצלחתם.
הרוח החיה ביניהם היה יחיאל מיכל פינס, מוותיקי חובבי ציון הדתיים, שפעל רבות למען יישוב הארץ, ובין השאר היה גם פטרונם של הבילויים מייסדי המושבה גדרה. שותפו לחיפוש אחרי אדמה חדשה היה חתנו הצעיר נח קרלינסקי מפתח-תקווה, אשר היה מעורה במשא ומתן המפרך והממושך עם המוכרים. לשניים הצטרף יהודה לייב סלומון, אחד מבניו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח-תקווה, שניצל את ניסיונו במגעים עם השלטון כדי לשכנע את השליט הטורקי בביירות למסור למתיישבים את שטרי הבעלות (ה'קושאנים') על האדמה שנרכשה. שותף אחר
היה איש העסקים חיים אפשטיין שהתגורר בביירות ונודע בקשריו עם השלטונות המקומיים. כאזרח בעל נתינות עות'מנית, נרשמה האדמה על שמו.
המשא ומתן עם המוכרים החל בשנת 1892 ונמשך כשלוש שנים, ולא פעם במהלכו היה נדמה לכול שהוא צפוי לכישלון. במכתב מפורט לידידו, פינס מתאר את דרך החתחתים שעבר עד שהשיג את מבוקשו: "...שלוש פעמים הבאתי רשיון מבירות לקנות האדמה שלוש פעמים חזר והתבטל. בדבר הזה אכל את כל זמני ושתה את כל דמי ומצץ את כל לשדי ושמן עצמותי. וכמה פעמים קיללתי את יומי ואמרתי להשליך את כל עמלי אחרי גבי, אך כבודי לא נתנני לעזוב המערכה בטרם אנצח או אנוצח"
בסופו של דבר נרכשו בשנת 1895 כ–7,500 דונם*(למטה) בפרק זה המונח דונם מתייחס לדונם תורכי השווה 0.91 דונם מטרי סמוך לכפר הערבי כפר-סבא. השטח שהשתייך למחוז טול-כרם, בסנג'ק שכם, היה מיושב בכפרים ערביים ורחוק מכל יישוב יהודי, למעט המושבה היחידה הסמוכה פתח-תקווה ששכנה מדרום לירקון. מקומה של כפר סבא – קרבתה לפתח-תקווה מצד אחד ובדידותה מצד אחר – השפיע עליה מאוד בשנותיה הראשונות: יישוב יהודי יחידי במרחב הגדול שבין שפלת יהודה לשומרון החלוקה המקובלת של א"י הייתה לשלושה חלקים- יהודה, שומרון וגליל.
למרות הבדידות, הידיעה על רכישת הקרקע עוררה הדים רבים. אחדות מהידיעות התמקדו בתיאור נקודת הציון של היישוב החדש, במרחקים שיש לעבור כדי להגיע אליו ובשעות הנסיעה הארוכות הנדרשות לכך, בשל הדרכים משובשות: "האחוזה נמצאת כשעה וחצי מנמל הים הנקרא סידנא-עלי, היא כשלוש שעות מיפו וכשעה וחצי ממושבת פתח-תקוה, על הדרך העולה לזיכרון יעקב"
ידיעות אחרות סיפרו על המוכרים הערבים, אפנדים מהכפר הערבי השכן, שלא העריכו נכון את אופייהּ החקלאי של הקרקע והיו מוכנים למָכרה בתשלומים. ואילו פינס, ובעקבותיו אחרים, התפעל מטיב האדמה ומן הפוטנציאל הטמון בה. בכתבותיו בעיתונות ובמכתביו לידידיו, ניסה ליצור את הדימוי החיובי של איכותה.
 
ידיעות על הרכישה התפרסמו גם בעיתונות היהודית במזרח אירופה וכן בעיתונם של דב פרומקין ואליעזר בן-יהודה בירושלים בכתבותיהם ציינו הכותבים שרכישת האדמה החדשה מצביעה על היציאה מהקיפאון ברכישת קרקעות בארץ-ישראל, שאִפיין את "תקופת טיומקין" (תקופה הקרויה על שמו של זאב טיומקין שהגיע לארץ-ישראל בשנת 1890 ועמד בראש לשכת חובבי ציון ביפו שתמכה ברכישת קרקעות בארץ-ישראל. לאחר גל התעניינות בקרקעות בשנים 1890-1891 והקמת רחובות וחדרה, חלה הפסקה שנתארכה למספר שנים). ההתלהבות הייתה לכן רבה, ויוזמי הרכישה קיוו שלא תהיה בעיה למצוא קונים לאדמה החדשה בקרב יהודים בעלי אמצעים בינוניים המעוניינים להתיישב בארץ ולהתקיים מפרי עמלם. מכיוון שבאותן שנים התבססה אחת מצורות ההתיישבות על חברות מטעים, שבעליהם אינם מחויבים לעלות על הקרקע עד שהמטע מניב, קיוו המשקיעים לפעול בדרך זו גם בכפר-סבא. הם ייסדו ביפו אגודה בשם 'לבנות ולנטוע' ובאמצעותה ביקשו לגייס קונים ולעבד עבורם את הקרקע. על פי התכנית, את הקרקע יעבדו פועלים תושבי ארץ-ישראל, ומומחים יפקחו על הנטיעה. כאשר יתחילו המטעים להניב, יעלו המשקיעים לארץ-ישראל, יתיישבו בה ויעבדו את המטעים בכוחות עצמם. האגודה לא פעלה רק בארץ-ישראל אלא הפעילה סניף לגיוס משקיעים בקייב שברוסיה ושלחה נציג לפריז. הוא ביקש את תמיכת 'הוועד הארץ-ישראלי', אשר פעל בחסות הברון אדמונד דה-רוטשילד, וגם ייסד את 'הוועד הפריזאי לחברת לבנות ולנטוע למתנחלים בכפר סבא'. האגודה 'לבנות ולנטוע' על סניפיה ביפו, בקייב ובפריז, לא הצליחה לגייס קונים לקרקע. בהעדר כל מוצא אחר, ומאחר שחסרו אמצעים לעמוד בתנאי הרכישה, העבירו הקונים את הבעלות על האדמה לפקידות הברון רוטשילד בארץ-ישראל. בשנים 1895-1899 לא ידוע על מאמצים מיוחדים מצד פקידי הברון לעבד את האדמה ולעסוק במכירתה. אליהו מונצ'יק מספר כי בשנת 1910 "שני איכרים מפתח-תקווה עיבדו את האדמה על חשבון הפקידות של הברון והפסידו הרבה כסף" ("הפועל הצעיר" 5, תר"ע). מונצ'יק אף מציין כי ישנם רמזים לניסיונות של הפקידות לגדל באדמה צמחי בושם, אך האדמה קרוב לוודאי נותרה ללא עיבוד, ולא עוררה עניין בקרב קונים פוטנציאליים. גם העיתונות העברית בארץ ובחו"ל, לא מזכירה באותן שנים את אדמת כפר-סבא העזובה. מתברר כי בעלי הון יהודים לא היו להוטים להשקיע מכספם בהתיישבות חקלאית בארץ-ישראל, במיוחד כאשר מדובר במקום נידח ומרוחק מיישובים יהודיים.
 
יק"א נכנסת לתמונה – הגרלת החלקות בתחילת שנת 1900 החליט במפתיע הברון רוטשילד להעביר לרשות חברת יק"א את הטיפול במושבותיו ואת כל נכסי הקרקע שנוהלו עד אז בידי פקידיו. הוא עצמו נותר נשיא החברה אך מעורבותו הצטמצמה מאוד. בירושה נרחבת זו נכללה גם אדמת כפר-סבא. יק"א הייתה חברת התיישבות שנוסדה בידי הברון היהודי עתיר הנכסים וההון מוריס דה-הירש ועסקה בפעילות חינוכית והתיישבותית רחבת היקף של יהודים בארצות שונות ובעיקר בארגנטינה. בארץ-ישראל התחילה לפעול בקנה מידה מצומצם בשנת 1896, לאחר פטירתו של הירש, ותמכה במתיישבים במושבות שלא נתמכו על-ידי הברון רוטשילד. (רקע כללי על יק"א – מ' נאור וד' גלעדי, ארץ-ישראל המאה העשרים, 1990, פרק א') משנת 1900 ועד תום מלחמת העולם הראשונה הפכה יק"א לגורם ההתיישבותי החקלאי החשוב ביותר בארץ-ישראל. מפעלה המרכזי בשנים הראשונות של המאה העשרים היה בגליל התחתון, ובו פיתחה אזור התיישבות חדש.
 
מנהלי יק"א בארץ היו מעוניינים למכור את אדמת כפר-סבא שעברה לרשותם, אך גם הם, כמו קודמיהם, התקשו למצוא עבורה קונים. במשך שלוש שנים עמדה הקרקע בשיממונה, ומלבד שני צריפים שהקימה יק"א, ואשר לפי מקורות שונים נותרו עזובים, לא דאג איש לעבדה. מחוסר בררה, עלתה תכנית 'להיפטר' מהאדמה שאין עליה קופצים ולמכרה בתנאים נוחים במיוחד לאנשי המושבה היחידה שהייתה קרובה יחסית אף ששכנה בצדו הדרומי של הירקון: פתח-תקווה. לפנייה לאיכרי פתח-תקווה הייתה עוד סיבה: המושבה הוותיקה התפתחה במהירות, אוכלוסייתה גדלה ונוצר בה מחסור באדמות עבור הצעירים, בני הדור השני.
 
להסדר המכירה הוזמנו בשנת 1903 מומחים בהנהלתו של המודד המוסמך משה סלור מפתח-תקווה, כדי לסמן את גבולות האדמה ולשרטט מפה. בעקבות המדידה התברר גודל השטח המדויק: 7320 דונם. השטח חולק ל-132 חלקות. כל חלקה (נחלה) הייתה בת 50 דונם 'אדמת נטיעות' וכן 5 דונם מגרש שיועד למגורים ולחצר משק. ההסכם עם יק"א, סימון הגבולות ושרטוט המפה, הפכו למאורע מכונן ולימים נקבעו כתאריך המציין את ייסוד המושבה – תרס"ג (1903). פעולות ההכנה לחלוקת השטח ולהגרלת החלקות בין אנשי פתח-תקווה המעוניינים להתיישב בהן, נמשכו למעלה משנה והסתיימו ב-תרס"ה (1905).
 
חילופי בעלויות
התופעה של מכירת חלקות, בשלמותן או בחלקן, והעברתן מיד ליד, ליוותה את כפר-סבא משנתה הראשונה וכונתה בפי רבים 'הספקולציה באדמות כפר-סבא'. בחלוקה הראשונה של 132 החלקות השתתפו שמונים מאנשי פתח-תקווה; קרוב ל-30 איש, הנמנים על אנשי היישוב הישן בירושלים; רוכשים מיפו ובודדים ממקומות שונים בארץ ובחו"ל. אנשי פתח-תקווה שראו בחלקות שקיבלו בתנאים כה טובים, נכס כלכלי שניתן לנצלו למטרת רווח - מכרון לאחרים; מבין ה'ירושלמים' שרכשו כאלפיים דונם, רק שתי משפחות, זו של דב ויינברג וזו של צבי ריזנבך, נכללו בין המתיישבים הראשונים. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בניהם של שתי משפחות אחרות, המבורגר וגולדשמידט. מכירת הקרקעות והעברתן מיד ליד נבעה מהעלייה המהירה במחירי הנחלות. בתוך כחמש שנים עלה המחיר של חלקה מ-200 פרנק צרפתי ל-800 פרנק ויותר*, כמצוין במאמרו של מונצ'יק ב'הפועל הצעיר'. אלא ש'ספקולציה' זו יצרה מצב ובו לצד בעלים-מתיישבים היו גם 'בעלים נעדרים', שלא התיישבו ורק חיכו להזדמנות למכור את נחלתם. מצב זה הקשה על התנהלות המושבה והאט את התפתחותה.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}