קשיי יום יום

בשנתיים הראשונות התגוררו ארבעת המתיישבים הראשונים והמעטים שנוספו עליהם, בצריף 'הגדול', להבדיל מהצריף הקטן הסמוך לו, שבנתה יק"א עבור פועליה עוד קודם ההתיישבות. היו אלה מגורים בתנאים ארעיים, בצפיפות רבה ובצמידות לבעלי החיים ששימשו את המתיישבים לעיבוד האדמה ולהובלה. וכך מתאר דב סקיבין את הווי חייהם:
"מים היתה מביאה לנו בקביעות ערביה בכד על ראשה מהבאר שליד 'נבי בנימין', כמהלך שעה מהצריף. בימים שהיו אצלנו סוסים לעבודה, היו מביאים בעגלה שלוש חביות מלאות להשקאת הסוסים. אגב, בזכות הבהמות, היו גם לנו מים בשפע... ממה שהשאירו הסוסים בחביות. 'אדם ובהמה תושיע - - -'.
אוכל הבאנו אתנו לכל השבוע, כל אחד לעצמו. הואיל וקרו מקרים, שצידתו של מישהו מהחבורה אזלה לפני הזמן, הנהגנו 'קומונה' בארגז המזון. כל אחד הכניס מה שהביא וכולנו אכלנו יחד מהמחסן המשותף. לא פעם נמצא מי שניצל את הסדר הזה לרעה: הביא צידה מעטה ודלה וסמך על כל הטוב שיביאו אחרים".
הפרטים אודות מקורות המים שופכים מעט אור על אופי ההתיישבות בראשיתה, על ממדיה ומגבלותיה. אין בידינו נתונים מדויקים על מספר דרי הצריף בשנים הראשונות 1904-1905. אך על-פי תיאוריו של דב סקיבין היו ביניהם פועלים זמניים מפתח-תקווה ופועלים ערבים שכירי יום מהכפרים הסמוכים. הפועלים הערבים נהגו לשוב לבתיהם אחרי יום העבודה. בסופי שבוע נהגו הפועלים היהודים לשוב לפתח-תקווה והמקום נותר שומם.
שאלת 'העבודה העברית' התעוררה כבר בשלב הראשון של ההתיישבות. לפי דב סקיבין נזקקו מתיישבי כפר-סבא לעזרה במטעי השקדים; מכיוון שפועלי פתח-תקווה העדיפו לעבוד במושבתם ולא לחיות בצריף העלוב בכפר-סבא, "שם לא הייתה אפילו נוחות מינימלית, לא תבשיל חם ולא מיטה מוצעת"(סקיבין עמ' 98), פנו לפועלים ערבים. יש להניח שהפנייה לעבודה ערבית נבעה גם משכר העבודה הזול.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O