הבאר והחאן

לא עברו חודשים רבים מאז נחרש התלם הראשון, ומקרב בעלי הנחלות בפתח-תקווה התארגן ועד אשר הניח יסודות לחיי ציבור במקום. לא ברור כיצד נבחר הוועד, אך ברור זמן הקמתו: ראשית פעילותו הייתה באדר ב' תרס"ה – 1905. כדי לנהל חיי מושבה תקינים הנהיג הוועד מיד עם היווסדו שלושה עניינים: 1. הסדיר את "ספר האחוזה" –הדפיס את המפה המקורית של חלוקת השטח ונתן לכל אחד מהבעלים שטר קניין על שמו; 2. חיבר תקנות המחייבות את כל התושבים; 3. הטיל על כל בעל נחלה תשלום של הוצאות ציבוריות בסך כמאה פרנק (שהם כחמישה מטבעות זהב או נפוליאונים). בכסף זה חפרו באר, ומצאו מים חיים בעומק של 17 מ'.
את שאיבת המים סידרו בעזרת גלגל ושלשלת ברזל המחוברת לדלי. שיטה פשוטה זו חייבה עבודת שרירים של שני אנשים שתפקידם היה לסובב את הגלגל לצורך העלאת המים. סמוך לבאר בנו שוקת קטנה כדי להשקות את בעלי החיים. המים שנשאבו הספיקו אך בקושי לצורכי האוכלוסייה הקטנה ולהשקיית השתילים הצעירים. עובדה זו נוספה על העובדות האחרות שצוינו לעיל והכתיבו את דמות המשק החקלאי במושבה במשך קרוב לעשרים שנה (סקיבין עמ' 108).
עיקר הכסף שגבה הוועד מבעלי הנחלה הוקדש להקמת בניין אבנים, שזכה לכינוי 'חאן'. זה היה מבנה מרשים וגדול במושגי הזמן – כשלושים מטרים אורכו ועשרה מטרים רוחבו. הבניין הכיל חמישה חדרים גדולים: שלושה מהם הוקדשו לבעלי חיים ולמספוא, ואחד למגורים של דרי המקום; בחדר החמישי התגוררה משפחה, והוא גם שימש אכסניה שסיפקה תה ותבשיל חם, וגם 'הוטל' לאורחים מזדמנים. חדר זה היה לכן רב-תכליתי, מילא תפקידים מגוונים וסימל למעשה את צורת החיים של ראשוני כפר-סבא. אשר לחדר המגורים היחיד – שררה בו כמובן צפיפות רבה, ובעונות החקלאיות הבוערות (כמו בזמן קטיף השקדים) התגוררו בו 40--50 איש.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}