מ'מחנה עבודה' לבניין בתים 1912-1913

המו"מ עם חברת 'עזרא"' מברלין, חברה שנוסדה בשנת 1884 ונועדה לסייע למתיישבים במושבות ארץ- ישראל (להבדיל מחברת עזרה שעסקה בעיקר בנושאי חינוך ושנוסדה בשנת 1901), בדבר הלואה הלוואה נוחה לבניין בתים לראשוני כפר-סבא, נמשך תקופה ממושכת. בחודש אב תרע"א - – 1910 נתקבל אישור מבנק אפ"ק* למטה- אנגלו פלסטיין קומפני, היה הבנק הרשמי של ההסתדרות הציונית העולמית, שמילא תפקיד חיוני בעניין הארץ. שחברת 'עזרא' הסכימה להעניק לוועד כפר-סבא הלוואה בערבות הבנק בסך 22 אלף פרנק, בתשלומים לעשרים שנה, לבניית 12 בתים. תגובת הוועד להצעה הנדיבה לא הייתה מידית, כנראה בשל הציפייה לאישורי בנייה מהשלטונות. רק אחרי כשנתיים התכנס הוועד לדון בהצעה ולבחור את מקבלי ההלוואה. התברר כי מבין בעלי הנחלות, רק שמונה הביעו רצון לבנות בתים, ולכן פנה הוועד לכמה פועלים להצטרף לעסקה והציע להעניק להם הלוואה קטנה יותר, בהתאם לגודל הבית העתיד להיבנות.
הוועד קיבל שורת החלטות בדבר מקומם של הבתים, המרחק מהרחוב והחיבור המיועד ל'דרך המלך'. לגבי מקום הבתים, הוחלט להפיל גורל בין המתעתדים לבנות; כן הוחלט לבנות את הבתים משני צִדי רחוב אחד המשתרע מצפון לדרום והסמוך לחאן ולבאר.
את אבני הכורכר שיועדו לבניית הבתים הובילו מחוף סידנא-עלי ואת הסיד מהרי השומרון. בעיה קשה במיוחד הייתה המחסור במים שנדרשו להכנת הסיד. היה צורך להכין מראש חביות רבות ולמלא אותן מים במהלך הלילה, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם ביום. עבודות הסיתות והבנייה עצמה נמסרו לאנשי מקצוע ערבים מיפו.
ההחלטה הנועזת ביותר הייתה לבנות ללא רשיונות, והיא חייבה לנקוט שורה של תכסיסים ותמרונים כדי להתחמק מאיסורים ומגזרות של השלטונות. ואכן, כאשר הבנייה התקדמה וכבר הגיעו עד גובה החלונות, הופיע במקום מושל טול-כרם. הוועד טען להגנתו שמדובר בבניית רפתות בלבד, אך המושל הרעים עליהם בקולו: "בניינים אלה יפים מדיי עבור בהמות". השומר אוסטרובסקי, הבקיא בהלכות שליטים טורקים, הפיס את דעתו, שכנע אותו כי מן הראוי לו להתלבש כראוי למושל נכבד, ונסע אתו לטול-כרם להזמין עבורו חליפה חדשה.
את חלקי הנגרות הכינו בעוד מועד בנגרייה בפתח-תקווה, ובאישון לילה הרכיבו אותם. כאשר התקרבו להצבת הגגות, שוב הופיעו שליחי המושל. הפעם הסתפקו בשוחד של כמה מטבעות זהב ובקבוקי עראק והסתלקו מהמקום תוך כדי השמעת איומים. עתה הזדרזו הבונים להציב את הגגות, לכסותם ברעפים ולהבטיח בכך את הבתים מהריסה – שהרי לפי הנוהג הטורקי דאז, אין הורסים בתי מגורים מקורים. למרות הידיעה שהחוק לצדם, השתהו הבונים מספר שבועות עם הריצוף, טיוח הקירות וזיגוג החלונות, ורק אחרי פסח תרע"ג – 1913, הושלמה הבנייה והמשפחות נכנסו לגור בבתיהן.
רוב הבתים היו צנועים בגודלם: שני חדרים, מטבח ומרפסת, ורק מעטים כללו שלושה או ארבעה חדרים. ממדים אלה התאימו למתיישבים בעלי אמצעים מצומצמים, אנשי עמל שבזכות חריצותם הגיעו למעמד של בעלי נחלות, ועתה היו גם 'בעלי בתים'. מלבד הקבוצה המאורגנת, בנו בכוחות עצמן עוד שתי משפחות בתי מגורים במושבה.
באסֵפה הכללית, שהתקיימה עם סיום הבנייה (פרוטוקול כ"ח תשרי תרע"ד – 1913) הצטדק פרץ פסקל, יו"ר הוועד, על שלא נערכה חגיגה לחנוכת המושבה, והסביר שאמנם הצליחו להתגבר על התנגדות השלטונות לבנייה, אך נותרו החששות "מפני עין רעה של השכנים ושנאתם אלינו".
עם בניית הבתים וכניסת המשפחות לגור בהם, הסתיימה התקופה הארוכה שבה נאלצו הגברים לדור בתנאים כה קשים, מנותקים ממשפחותיהם. משום כך ניתן לראות בתאריך זה יום הולדת שני של היישוב. ואכן, היישוב שינה את פניו, וכבר באותה שנה הוזמנה למקום גננת ונפתח גן ילדים ראשון בביתו של דב סקיבין, שנחשב, למרות צניעותו, 'רחב מידות'. כשנה אחר כך חגגו בגן הילדים הקטן את מסיבת חנוכה, שלקחו בה חלק כל דרי המושבה, וגם הוזמנו להתארח בה ילדים מהכפר הערבי השכן.
באותה שנה (תרע"ד) הובא בהשאלה מפתח-תקווה ספר תורה ונקבע מקומו בבית אחד המתיישבים. בתקופת 'הימים הנוראים' הגיע מפתח-תקווה שליח ציבור שקרא בתורה. הבתים העומדים על תלם, גן הילדים ובית הכנסת המאולתר סימנו את הפיכתה של כפר-סבא ליישוב קבע.
בעלי 12 הבתים הראשונים:
יצחק שיינפין
דב סקיבין
בן ציון זטלר
נתן רפפורט
דב ויינברג
אליעזר נלקין
אברהם קמינסקי
יהושע וישני
יוסף וחיים סוסנובסקי (2)
ברוך פריבר
יואל וברוך אברוצקי
תושבים נוספים – חלקם בנו את בתיהם בכוחות עצמם – שגרו במושבה כאשר פרצה מלחמת העולם:
אליהו אוסטשינסקי
ישראל אנצ'יקובסקי
צבי רייזנבך דוד לוונברג
משה נטע לוי
אריה חיימוביץ
מש' אוסטרובסקי (אשר ואהרון)
צבי אריה סלור
שכטר זונדל
בכור מזרחי
זליוונסקי יוסף

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}