עיר מקלט למגורשי ת"א-יפו

(מפסח תרע"ז (1917) לפסח תרע"ח (1918). בתחילת 1917 החל הצבא הבריטי ובני בריתו (בעיקר אוסטרלים וניו-זילנדים) מבסיסו במצרים, במיתקפה כוללת במטרה לכבוש את א"י כולה מידי התורכים. בחודש מרס, שבוע לפני הפסח, התפרסמה לפתע פקודה בשם המצביא התורכי העליון ג'מאל פחה, כי על כל היהודים במחוז יפו לעזוב מיד את מקומות מגוריהם. בלחץ העיתונות העולמית ובהתערבות מדינות ניטרליות, בוטלה גזירת הפינוי של אנשי המושבות במחוז, אך נותרה בעינה חובת הגירוש של יהודי יפו ותל אביב.
כמחצית מיהודי יפו ותל אביב עזבו את מקומם כבר לפני פקודת הגירוש מ- 1917: חלקם נתפסו וגורשו למורת רצונם למצרים באניות ואחרים הגרו אליה מבחירה מאימת השלטון. תושבים נוספים עברו מתוך יוזמתם למושבות השומרון והגליל עם פרוץ המלחמה. נותרו כ – 5000 נפשות רובם משכבות חברתיות נמוכות. לפי הערכתו של מאיר דיזנגוף, ראש הועד של תל אביב, היתה זו בעיקרה אוכלוסיה של דלת העם התלויה לקיומה בעזרה ציבורית (עמ' 72). גירסה זו מאמתת את הסברה, כי האמידים ובעלי היוזמה מקרב תושבי יפו ותל אביב ניסו לדאוג לעצמם.
התגובה המידית של היישוב היתה להתארגן כדי לעזור למגורשים בצרתם ולהקל ככל האפשר על סבלם ע"י העברתם למקומות מגורים חדשים. הוקם "ועד הגירה מרכזי" בראשותו של מאיר דיזנגוף וכן ועדי הגירה מקומיים, שהחלו מיד בפעולה, והוכיחו עד מהרה יכולת תיפקוד מרשימה בתנאים אוביקטיבים כה קשים.
חלק מהמגורשים הרחיקו לשומרון ולגליל, כמו קודמיהם. האחרים העדיפו את פתח-תקוה וכפר-סבא הקרובות, בתקוה כי הגזירה תבוטל ויהיו קרובים לחזור לבתיהם. לכ"ס היה יתרון בהיותה המושבה היחידה השייכת למחוז שכם, ולא ליפו, כך שגזירת הגרוש המקורית לא חלה עליה.
הבעיה המידית היתה כיצד לנייד את המגורשים, בשל המחסור בעגלות, אשר רובן הוחרמו לצורכי הצבא, וכן הבהמות לנשיאה. ישנם תאורים מזעזעים על המוני מגורשים שפניהם צפונה, המתגוללים ימים ולילות בתחנת הרכבת בראש העין, מצפים להסעתם.
הקבוצה הראשונה שהגיעה לכ"ס, בעגלות, על גבי חמורים או לעיתים קרובות ברגל, הספיקו להשתכן בבתי האיכרים המעטים. כך בביתו המרווח של דב סקיבין בן ארבעת החדרים, השתכנו שני דיירים בשכירות, משפחת אחותו ובני ביתו הצטופפו בחדר הנותר. הקבוצה השניה השתכנה ברפתות ובמחסנים. כאשר אלה התמלאו, המאות שבאו בעקבותיהם מצאו מקומם בסוכות שהקימו ממוטות וענפי עצי האקליפטוס. בדרך זו אחד מענפי המשק החקלאי של מתישבי כ"ס, מטעי האקליפטוס, שימש חומר גלם בסיסי לפתרון דיור זמני, כאשר לא היו בנמצא אלטרנטיבות אחרות. תוך כמה שבועות התרכזו בכ"ס בין 600 – 800 ממגורשי יפו ותל אביב, רובם ככולם בסוכות המפוזרות בחורשות האקליפטוס או בשטחי "הבור".
כמובן שבנסיבות בלתי צפויות אלו, לא היו בנמצא כלים ארגוניים מוכנים לטיפול באנשים אלו והיה הכרח ליצור אותם במהירות יש מאין. ועד ההגירה המרכזי, שמקום מושבו היה בפתח-תקוה, מינה איש מטעמו, מנחם קליונר, לטפל בפליטים. נציג נוסף של הועד המרכזי שפעל בכ"ס היה שלמה אשכנזי, שעמד בקשר ישיר עם דיזנגוף. מאחר וקליונר פרסם יומן מפורט ("מגילת כפר-סבא" 1919) על התפקיד שמילא במושבה, יודעים יותר על מעשיו שלו. לפי גירסתו המהגרים בעצמם הם שפנו בבקשה לועד המרכזי, כי אינם סומכים על ועד המושבה המקומי, וברצונם בנציג מטעמו שיגור כמוהם ב"אוהל", וכך היה. הוא העביר את משפחתו והקים את "מטה" פעולתו לאחת הסוכות.
קימות גרסאות שונות בדבר מערכת היחסים שנוצרה בין אנשי כ"ס "הותיקים" והמגורשים שהתגוררו בסמוך להם. מטבע הדברים, שני הצדדים לא ראו את המציאות עין בעין. הראשונים הדגישו את הסולידריות והרגשת שותפות הגורל עם סבלם של החדשים. ואילו לאחרונים היו טענות ומענות על יחס המקומיים ועל חוסר רגישות מספקת מצידם למצבם הקשה. אחד מהם, יוסף צבי פאלק, כתב זכרונות (נערכו ע"י נכדו אריאל סימקין, 2003, "הגרוש") הכוללים דברי קטרוג על התנהגות אנשי המושבה. לדוגמא, כאשר חפשו המגורשים מקום בו יקימו את סוכותיהם, בעלי הבתים השתדלו להרחיקם מחצרותיהם.
מבלי לחרוץ דעה במחלוקת זו, ברור כי לא היה מקום לציפיה, אם היתה כזו, כי אנשי המושבה הקטנה "יקלטו" את מאות המשפחות המסופחות אליה שלא מרצונם. שהרי המתישבים עצמם היו נתונים באותו סד של שלטון עוין ומתנכל והיו טרודים במלחמת קיומם. לכן עיקר הנטל והאחריות היו מוטלים בהכרח על המוסדות המרכזיים שהקים היישוב, שהתארגן לחפש פתרונות.
מהרגע הראשון תקציב ועד ההגירה המרכזי הוא שעמד למגורשים בחסרונם. כך למשפחות בהן לא היו גברים צעירים, הקופה הציבורית שלמה עבור הקמת הסוכות וכן חלקו לנזקקים תמיכות לקיום. חלק מהמגורשים השתכנו ב"אורווה הציבורית" (הוא בנין החאן) ונתקפו במלריה, ושנים מהם היו הקרבנות הראשונים מביניהם. בפקודת הרוקח (שכונה "הרופא", למרות שלא היה מוסמך) צבי אריה סלור פונתה האורווה מדייריה. ביוזמתו נפתח "בית חולים" שהכיל 12 מיטות, בעזרת ציוד שהועבר מיפו. ואומנם, בעיית המלריה באביב ובקיץ 1917 נפתרה זמנית.
השג נוסף היה בהקמת " בית התבשיל" באחד מחדרי החאן אשר שופץ לצורך זה. הציוד הועבר מבית התבשיל הותיק מיפו שנסגר בעקבות הגירוש. כמות המנות שחולקו הלכה ותפחה, ככל שגדלה האוכלוסיה הנזקקת. קשה לתאר את שרידותם של החלשים מקרב האוכלוסיה בלי פעילותו של מוסד זה, שעובדיו היו מתנדבים והחומרים סופקו ע"י מוסדות הציבור.
בעית המחסור הקבוע במים גם היא טופלה בעזרת כספי ועד ההגירה המרכזי. שיטת השאיבה באמצעות גלגל ודלי, שהתקימה מאז חפירת הבאר ב – 1906, בקושי הספיקה לצרכים הביתיים לאוכלוסיה הקטנה של המושבה עד אביב 1917. בואם של המוני הפליטים שינתה את המצב מיסודו, והיה הכרח לבצע שינויים להגדלת התפוקה. ייצור הלבנים לבניה (ר' להלן) דרש אף הוא כמות גדולה של מים. נעשה נסיון לשדרג את הבאר ע"י הכנסת מנוע מכני ("מוטור"), אך לא הצליחו להשיג את מלוא הציוד הדרוש לכך. בכל זאת ערכו שיפורים במערכת הקיימת, שהצריכו שימוש בשריריהם של ששה אנשים בו זמנית כדי להפעילה. בדרך זו גדלה בהרבה כמות המים הנשאבת, אך ההוצאה הכספית לשכר לפועלים, היתה לנטל כבד על תקציב הועד. הצירוף של פעילות בית החולים ואספקת מים סבירה, הביאה לצמצום ניכר במספר החולים. במחצית השנה הראשונה של שהות המגורשים בכ"ס, הגיע מספר הנפטרים לעשרה, מספר נמוך ביחס לכמותם ובהתחשב בתנאים האוביקטיבים.
בתי ספר בסוכות: בין משפחות המהגרים היו בדרך הטבע ילדים רבים וכן מספר מורים. ביוזמת ועד הגירה התארגנו שני בתי ספר (לבנים ולבנות)
אליהם צורפו הילדים המעטים מבני המושבה. כמו-כן נפתח "תלמוד תורה" על מוריו מיפו. הכתות היו עשויות מענפי אקליפטוס, כמו גם הכסאות
והשולחנות, והן היו ממוקמות ב"יער פסקל" בגבול המושבה. בסוף שנת הלימודים נערכה מסיבת סיום בהשתתפות הציבור שמילא את המושבה. הנשים
הכינו כיבוד והאווירה היתה של עליצות, כולל שירה, ריקודים, מופעים ותהלוכת לפידים. "ליום אחד התרוממנו מעל לים הצרות האופף את כולנו" (סקיבין, עמ' 135).

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O