חורף של אימים

בסתיו וחורף של 1917/18 התחולל מפנה קיצוני לרעה במצב דרי המושבה. הגורם העיקרי להידרדרות היה תוצאה של מהלכי המלחמה והקרבות בין שני הצדדים. אחרי הבקעת החזית התורכית בעזה, התקדמו הבריטים במהירות לעבר מרכז הארץ, והצבא התורכי נסןג לכוון הירקון. השלטונות החלו בגירוש הדרגתי של היהודים מפ"ת: תחילה הונחתה הגזירה על מגורשי יפו ות"א ששהו במושבה הגדולה, ואח"כ צוו על כל התושבים לפנות את בתיהם ולעבור צפונה. מאות מתוך גל המגורשים החדש הגיעו לכ"ס, שאוכלוסיתה הוכפלה בדרך זו תוך כמה שבועות: משבע מאות ל – 1500 לערך. עובדה דרמטית זו בשל עצמה, יצרה באופן מידי מציאות חדשה, שהתבטאה בראש וראשונה בצפיפות בלתי נסבלת. אמצעי הדיור שהוכנו בקיץ, שהיו רחוקים מאוד מפתרון של ממש עבור מגורשי יפו, הפכו לחסרי משמעות בעקבות הצרכים שנוצרו עם הגעתם של הפליטים הנוספים. לא היתה ברירה, אלא לדחוס לכל "אהל" זעיר ולכל חדר מאוכלס משפחה נוספת על מטלטליה.
אך בכך לא מלאה סאתה של כ"ס. החזית החדשה התיצבה לאורך הירקון, אחרי שפתח-תקוה עברה מיד ליד, ונשארה בידי הבריטים. כ"ס הפכה לבסיס של הצבא התורכי באזור, ומפקדים, חיילים ואנשי שרותים על ציודם, מלאו אותה וגדשו בה כל פינה. רוב החדרים בבנינים של המתישבים נתפסו, וכן מקומות איחסון נוספים. משפחות נאלצו להצטופף בחדר אחד או אף בפינת חדר בביתם. אפילו ל"אהלים" שזה מקרוב הוקמו, נכנסו חיילים על ציודם. אך מכל הסבל והיסורים שנגרמו ליושבי המושבה, הגרוע ביותר היה השתלטותם על בית-החולים המקומי ועל באר המים היחידה. נוצר מחסור אפילו במים לשתיה, שלא לדבר ליעדים אחרים כמו רחצה וכביסה. התושבים ראו עצמם ברי מזל כאשר ירד גשם והם אספו ממנו לכליהם.
בעיה חדשה נוספת היתה הניתוק מפתח-תקוה שנותרה בצד השני של החזית. מאז יסודה היתה המושבה הקטנה תלויה כמעט לגמרי באספקה באחותה הבכורה, ומאז בואם של המגורשים תלות זו גברה. גם ועד ההגירה המרכזי ישב בפ"ת ומשם ניהל את פעולות העזרה למגורשים. מאחר והדרכים לכיון צפון היו תפוסות בידי הצבא ונאסרה תנועה לאזרחים – המושבה היתה למעשה מנותקת לגמרי. הקשר היחיד היה באמצעות מאיר דיזנגוף, שהיתה לו הרשאה לנוע בדרכים, והוא הצליח ליצור בעזרת אנשיו מגעים מסוימים, כולל העברת כספים חלקית.
המחסור במזון בסיסי, אילץ את התושבים להסתפק בגרעיני דורה (מאכל לבהמות) מקלקליה, אותם השיג בהקפה צ.א.סלור, בזכות קשריו עם אנשי המקום. ועד ההגירה המקומי פנה לעד המרכזי בתחינה: "קמח טחון אין לנו ומאכילים אותנו בדורה בלתי טחונה\ שכל זה יביא לידי מחלת הקיבה וחולי המעיים. אנחנו מבקשים להמציא לנו קמח או לחם אפוי". (179/90 J) לפי קליונר ועדויות נוספות, החילים התורכים המוזנחים היו מוכי כינים, אותם הנחילו בשפע לשכניהם, איתם חלקו מאונס את מגוריהם. "תהלוכות " של כינים השורצים בכל פינה, הוו חלק בלתי נפרד מכל תאור של חיי יום – יום במושבה.
התוצאה הבלתי נמנעת ממציאות קודרת וחסרת מוצא זו, היתה התפרצות של מחלות ומגיפות בהיקף ללא תקדים. ספק רב אם ישוב יהודי כלשהו, לפני ואחרי החורף בו מדובר עבר סאת יסורים דומה בפרק זמן כה קצר. לו ניתן היה לכמת את יחס האוכלוסיה כולה, שהיתה מרוכזת אותה שעה בכ"ס, והכוללת מעוט קטן של משפחות מתישבים, כ- 1500 פליטים ומספר בלתי ידוע אך מכובד של אנשי צבא – מול מקומות הדיור הקימים – דומה כי היה מתקבל נתון שיא של צפיפות. ויש לזכור כי כמעט כל "מבני הדיור", היו עשויים מענפי עצים או מעשבי בר או מלבני – טיט, ובמקרה הטוב אורוות משופצות למחצה. המחסור החמור במים הקשה על שמירה של היגיינה מינימלית לחולים, וסגירת בית החולים הפקיר אותם לגורלם. הרוקח הותיק צ.א. סלור, המתואר ע"י כולם כמלאך של המושבה בצרתה, אפילו שנעזר במתנדבים, לא יכול היה לטפל בו זמנית במאות נזקקים, כאשר לרשותו אמצעים מינימליים.
ואכן במשך ארבעת חדשי החורף ׁדצמבר 1917 – מרס 1918) נספו ממחלות קרוב ל – 250 אנשים, מכל הגילים. הגורם העיקרי לתמותה זו היו מחלות
מעיים מדבקות לסוגיהן, במיוחד טיפוס הבהרות. מטבע הדברים אלה היו מחלות האופיניות למצב של תברואה והגיינה ירודה ביותר ומחסור חריף
בתרופות ובצורכי יסוד.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}