ענף ההדרים, צעדים ראשונים

במושבות 'העלייה הרביעית' שהוקמו בשרון בשנים 1925-1924, תכננו המתיישבים מתחילה לטעת פרדסי הדרים. אין זה מקרה שבמגדיאל הסמוכה, החלו במשתלות הדרים בשנתה הראשונה וכן בהרצליה. עובדה זו מחזקת את התמיהה, מדוע מתיישבי כפר-סבא בשנה זו עדיין חשבו על טיפוח המחלבה השיתופית ועל הרחבת גידולי שדה, ורק במחצית השנייה של 1926 החלו בהכנות לנטיעות פרדסים וגם אז בהיקף מצומצם.
לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. ברור כי ההשקעה בפרדסים דרשה סכומים נכבדים שלא היו מצויים בידיהם. בשנים הקודמות זכו לתמיכה צנועה מההנה"צ בשיקום ראשוני של משקיהם. לא היה סיכוי כי ההנה"צ תממן עבורם גם השקעות בפרדסים. ספקנות זו עולה ממכתב תשובה ששלחה הנהלת פיק"א בתאריך 18.11.1926 ( 23360 - 15S ) לוועד המושבה אשר פנה לפיק"א בבקשת הלוואה לתמיכה בנטיעה בפרדסים ולשיפור מערכת ההשקיה. פיק"א נענתה בהלוואה רק עבור שיפור מערכת השאיבה בבאר היחידה ועבור הנחת צינורות חלקית, שלא היה בה כדי למלא אחר צורכי השקיה בקנה-מידה הולם לפיתוח הפרדסנות.
רק אחרי שנוכחו לראות שבמושבות החדשות הסמוכות אליהם, כל האיכרים עסוקים בנטיעות, החליטו האיכרים המתגוררים בכפר-סבא לנסות לפתח גם ענף זה. לעומתם, לא הזדרזו באותה עת בעלי הנחלות בכפר-סבא שהתגוררו בפתח-תקווה, והיו בעלי אמצעים, לנטוע פרדסים בכפר-סבא, והעדיפו להשקיע בנטיעה בפתח-תקווה, שבה כבר הייתה מערכת השקיה מסודרת.
ההחלטה להשקיע בפרדסים נתקלה בקשיים. איכרי כפר-סבא חסרו מקורות מימון: הבנקים המעטים שהיו בארץ לא נטו להעניק להם הלוואות, מה גם שהאדמות כבר היו ממושכנות בשל התחייבויות קודמות – לפיק"א ולהנה"צ; המוסד הבנקאי המקומי, 'הלוואה וחיסכון' (נוסד בי"ז אלול תרפ"ה – 1925) לא היה מסוגל לקבל על עצמו מתן הלוואות מעבר לסכומים קטנים. לכן נזקק כל אחד ליָזמות משל עצמו כדי להשיג את הסכום המינימלי הדרוש לקניית השתילים, להכשרת השטח, לנטיעה ולעיבוד. במקרים אחדים נעזרו האיכרים בבני משפחה מהארץ ומחו"ל, במקרים אחרים השתמשו בחסכונותיהם המעטים מהכנסותיהם הצנועות כשכירים (כאורזים, כעגלונים וכו') וממכירות של תוצרת חקלאית ממשקיהם הדלים.
בין הראשונים לנטיעת פרדס בשנת 1926 היה אלכסנדר נורדשטיין. האיכר ששתל 500 שתילים בתוך פחים שהסיר את תחתיותיהם; והשקה את השתילים בכלי קיבול קטן ובמים שהובלו ממרחקים בפחים על גב חמור. נקל לשער איזו טרחה הייתה כרוכה ב'שיטה' זו של השקיה. לאחר שנה כבר הונחו צינורות דקים ברחוב סמוך (לימים תל-חי) ו נורדשטיין יכול היה להתחבר לקו בצינור גומי. בזיכרונותיו, מתאר הבן מנחם כיצד בילה כילד שעות ארוכות בקיץ בהעברת צינור הגומי בין הגומות שמסביב לשתילים.
מתלאותיו של חקלאי – זיכרונות מנחם נורדשטיין
"קוינו כמו כולם להיבנות מגידול טבק אבל האכזבה היתה רבה כי לא נמצא שוק לטבק זה וביום אחד באו השלטונות הממונים על המכס אספו את כל הטבק למרכז המושבה באחת הכרכרות ושרפו אותו כי חששו שאנחנו נבריח אותו לשווקים בלי ידיעת המכס. העשן הסמיך הזה מלווה אותי שנים רבות בהרגשה של מרירות כפולה אחרי כל העמל והתקווה שנכזבה לרווחים טובים ממנו. זה היה איום לראות את העשן מתמר אל על ויוצר ערפל מריר וסמיך, ואחרי העבודה של כמה חודשים, עבודת פרך מייגעת ועוד עבודה של שכירים שהעסקנו וזה הכל עלה באש תוך כמה דקות.
אבל עשינו מאמצים לשכוח את הפרשה של גידול הטבק ולהתחיל מחדש בענפים אחרים.
אצלנו במשק גדלו בינתיים עוד כמה עגלות שהיו לפרות וכרם הענבים החל להניב פרי אבל עושרנו היה ממנו והלאה כי ההכנסות היו אז כה דלות וההוצאות כה רבות של גידול הפרדס שגידולו היה ממושך ואיטי עד לנביטת פרי מסחרית. ובשנה הראשונה שווקו ענבים ליקב בפ"ת בפדיון של 25 לירות, נוסף לענבים שאבא היה מוכר בסביבה כשכל בוקר היה מעמיס ענבים טריים על גבי החמור ומוכרם במושב עין-חי למתיישבים. כמו כן חלק גדול היה נותן בהקפה, כך שכסף רב לא פדה ולא הביא הביתה, וגם אותו יקב שספקנו לו את הענבים פשט את הרגל ולא שולם לנו עבור הענבים.
ואז שמע אבא כי מטע של בננות מכניס יותר והא מחליט לעקור את הכרם ולנטוע בננות ממרחק של 300 מ' מהשטח שלנו.
אבא מניח צינורות לבאר של אחד הפרדסנים וקונה מים ממנו לצרכי השקאת הבננות. והוא משקיע את הפרוטה האחרונה ואף חותם על שטרות. ובאותה שנה אני כבר נער בן 12 וידי היתה רבה בעבודת הנטיעה ועבוד הבננות.
אבל גם הבננות הכזיבו ולא היתה הכנסה מהן. אבא מחליט אחרי השקעה עצומה ועמל רב לעקור אותן ולנטוע פרדס. הוא לא הסתדר עם הפרדסן ממנו קנה מים והחליט לקדוח באר לעצמו. למטרה זו קיבל הלוואות רבות ונטע את כל השטח, 26 דונם פרדס. בינתים הגיע זמן פרעונם של השטרות שחתם, והפרדס עדין לא הניב פרי. בית-המשפט הוציא צו עיקול והיה עלינו למכור את הבית, בעלי-החי והפרדס. מאין שאב אבא כוחות נפשיים להתגבר על משבר זה לא ידעתי. נאלצתי להפסיק את לימודי בכתה ח' ולעבוד כשכיר בחקלאות עשר שעות ויותר ביום כדי לפרנס את המשפחה. הקמנו צריף על גבעה רחוקה מהמושבה, מבודד לגמרי.
החלטנו לגדל עגלות גזעיות, בנות לפרות הולנדיות שהובאו ארצה. הצלחנו לבסס את הרפת על מכירת חלב ומבכירות, ולראות ברכה בעמלנו. הצלחה מיוחדת היתה בפיטום עגלים, ומההכנסות של ענף זה זכינו סוף-סוף לבנות בית של ממש.
                                                                               (מכתב יד, באדיבות המשפחה)  
 
גודלם של הפרדסים הראשונים היה חמישה עד עשרה דונם; גודל שאִפשר עיבוד בעבודה עצמית של בני המשפחה. עם זאת, כפי שצויין לעיל , בשנת 1926 חל גידול משמעותי במספר הפועלים, מעשרות בודדות בתחילת השנה למאה בקירוב בסופה חלקם הגדול עבדו בהכשרת שטחים לפרדסים גדולים, בני מאה דונם ויותר. הראשון שעיבד פרדס גדול בכפר-סבא היה בן-ציון אהרונוביץ. למפנה בהתפתחות ענף ההדרים בכפר-סבא תרמו חברות המטעים וחוות מטעים שקמו סמוך למושבה. פרדסיהם הגדולים העסיקו פועלים ולצדם התפתחו ענפי עזר שונים, כמו בעלי מלאכה, עגלונים, סוחרים, וכל אלה התגוררו בכפר-סבא וקידמו את צמיחתה.
מרגע שהחלו בכפר-סבא לנטוע הדרים, נזנחו לחלוטין הניסיונות המעטים שנעשו בשנים קודמות לגדל שקדים, גפנים ואקליפטוסים. וככל שהתרחבו שטחי מטעי ההדרים נעלמו אלה מהנוף הכפרי. דחיקתם של השקדים והאקליפטוסים, ועלייתם של הפרדסים אמנם שינו את נוף כפר-סבא.
שלושה הבדלים מהותיים התקיימו בין גידול השקדים לפרדסים: 1. השקדים, מכיוון שניטעו כגידול בעל שלא דורש השקיה, ההוצאות ליחידת שטח
שלהם היו קטנות. בפרדסים התבסס הגידול על השקיה והוצאות הכנת השטח והעיבוד היו גבוהות 2. עיבוד השקדים נעשה בעיקר בידי פועלים ערבים,
ואילו בפרדסים שלטה עבודה עברית. 3. ההתרחבות המהירה של שטחי השקדים בשנים שלפני המלחמה העולמית הראשונה, לא לוותה בגידול
אוכלוסייה אם משום שלא הועסקו בהם פועלים יהודים ואם משום העדר תנאי מגורים מתאימים. התפרשות המטעים בכפר-סבא וסביבתה דחפה לגידול
אוכלוסייה במושבה, הן של פועלים הן של בעלי מלאכה, פקידים ומסחר.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O