מוסדות חינוך – ראשית הדרך

בפרק ב' הוזכר 'בית-הספר' הראשון בכפר-סבא שפעל בקיץ 1917 בחורש עבור ילדי הפליטים מיפו ותל-אביב. בית-ספר זה היה סימן לבאות, למוסדות החינוך שאפיינו את כפר-סבא בשנות העשרים: אכסניה לא קבועה, מחסור תמידי במורים וקשיים בהעסקתם, וציוד לקוי. יחד עם זאת הכירו התושבים בצורך במסגרת חינוך קבועה וחיפשו פתרונות להתמודד עם הקשיים הרבים. ואכן מיד
אחרי החורבן השני שידעה המושבה בפרעות מאי 1921, ושובם של חלק מהמתיישבים, הוזמן לכפר-סבא בשנת 1923 המורה מרדכי אבי-שאול, ללמד את ילדי השבים למושבה. בחדרו הפרטי נאספו תריסר ילדים וילדות ולאחר היכרות קצרה, פקד עליהם אבי-שאול לחזור לבתיהם ולבקש קרשים, שקים ומסמרים כדי לבנות 'בית-ספר'. כשחזרו, הלך אתם לחורשת האקליפטוסים, הקימו שם אוהלים והכריזו באופן רשמי על פתיחתו של בית-הספר.
בשנה הראשונה שימש מרדכי אבי-שאול מורה יחיד בבית-הספר המאולתר; בשנה השנייה, מכיוון שהוועד לא עמד בהתחייבותו וסירב לשלם לו את שכרו, נאלץ להפסיק את עבודתו. עזיבתו לא הייתה קלה והוא תבע את הוועד בבית משפט על הלנת שכר
בשנת 1924 התעוררה שוב בעיה של מקום הולם עבור בית-הספר. המורה החדש, נתן זוטא, התריע בפני ועד החינוך של ההנהלה הציונית על מצבו העגום של בית-הספר בכפר-סבא. לטענתו התנהל הלימוד בחדר בבית פרטי, שלא התאים לייעודו. מדובר בחדר קטן ששימש למעשה למגוריו של זוטא ושל אנשים אחרים, שלא ניתן ללמד בו עשרים תלמידים. וכך מתאר זאת המורה: מדי פעם בפעם נכנסה בעלת הבית לחפש משהו, כלב נכנס ונבח, ותינוקות מהחדר הסמוך צרחו במהלך השיעורים. לאחר שחזר ואיים בפני הוועד שהוא עומד לעזוב את ההוראה, עבר בית הספר לבניין מגורים אחר. אלא שגם מבנה זה, אף שנראה יפה מבחוץ, היה חסר רצפה וללא תנאים מינימליים להוראה. בכיתה לא תלו לוח, הספסלים לא התאימו לתלמידים, חסרו ספרי לימוד, ולמורים (בינתיים נוספו שניים) לא הייתה פינה משלהם לשבת בה בשעת ההפסקות. מלבד צרות אלה, לא שולמה המשכורת במלואה ובזמנה, וזוטא נאלץ לעזוב את המקום עד שיתוקנו כל הליקויים. גם צעד זה לא עזר, וצוות המורים הכריז על שביתה, כל עוד לא ישתנה המצב. השביתה ארכה שלושה
חודשים. חילוקי הדעות בין מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית לבין ועד המושבה בכפר-סבא, בדבר מתן תנאים הולמים למורים נמשכו עוד שנים רבות.
בשנת 1928 הורתה ממשלת המנדט הבריטי לקיים בבית-הספר תנאי היגיינה ותברואה הכרחיים ודרשה לבנות בית שימוש עבור התלמידים שמספרם הלך וגדל, ואף איימה לסגור את בית-הספר אם לא ייבנה בית השימוש. גם אם דבר לא נכתב בעניין, כנראה שבסופו של דבר הוקמו השירותים, אולם מקרה זה מעיד על בעיה רצינית יותר שליוותה את בית-הספר מיום הקמתו – חסרונם של מקורות מימון להחזקה שוטפת שלו, ובעיקר לתשלום משכורות המורים. לתשלום המשכורות היה אחראי ועד החינוך של ההנהלה הציונית, אלא שהמימון התבסס בחלקו על כספים שהוועד המקומי התחייב להעביר להנהלה הציונית. מכיוון שהוועד המקומי לא עמד בהתחייבותו, איים ועד החינוך של ההנהלה הציונית לסגור את בית-הספר.
על הממדים הקטנים של בית-הספר ועל קשיי הלימוד למדים מבקשה שהוגשה למשרד הבריאות הממשלתי ביפו בשנת ,1928 לקבל רישיון לפתוח בית-ספר עממי. באותו מכתב מתואר שעד כה פעל בית-הספר בבניין שכור במגרשו של ד' סקיבין, והוא הכיל שני חדרים, מרפסת ומחסן קטן. בשני החדרים הללו למדו מספר כיתות מעורבות (כיתה שלומדים בה ביחד כמה קבוצות גילים), אך לא נמצא בו חדר מורים. 'חצר המשחקים' השתרעה על שטח פנוי ליד הבניין. מנהל בית-הספר באותה עת היה מאיר אדיב, חניך הסמינר הכללי למורים בירושלים. המקצועות שנלמדו בבית-הספר היו: תנ"ך, עברית, תולדות ישראל, חשבון, הנדסה, טבע ועוד. בית-הספר מומן בחלקו משכר לימוד ששילמו ההורים ומתמיכת הוועד המקומי.
ביה"ס החרדי
קיימות ידיעות מועטות על קיומו של 'בית-ספר חרדי' בכפר-סבא בשנות העשרים המאוחרות. כנראה שנמצאו מספר משפחות דתיות שרצו להבטיח לילדיהם חינוך מסורתי, שונה מזה שניתן בבית-הספר הכללי, ולשם כך הקימו בדירה פרטית 'תלמוד תורה'.
בדיון מפורט בנושאי חינוך שהתנהל בוועד המושבה ב-1928 הוחלט להקציב לתלמוד התורה 30 לא"י – שליש מ-90 לא"י שהוקצבו לבית-הספר הכללי.
זאת בהתאם למספר התלמידים בתלמוד התורה, שהיה שליש מזה של בית-הספר הכללי.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O