מפעל המים

תנאי הכרחי להתפתחות ענף ההדרים היה פיתוח מקורות מים. הבאר היחידה משנת 1906, אשר במשך שנים ארוכות הופקו ממנה מים במשורה בשאיבה לדליים, זכתה באמצע שנות העשרים לשאיבה מכנית הודות להלוואה מטעם פיק"א. אבל גם אז אִפשר התקציב הנחת צינורות בעלי קוטר קטן וברחוב אחד בלבד, ובניית ברֵכה בעלת קיבול מצומצם של 100 מטר מעוקב. היה ברור כי הכמות הנשאבת (עשרים ממ"ע לשעה) לא תוכל לספק את צורכי המטעים החדשים וכי המחסור במים יגרום ל'צוואר בקבוק' בפיתוח הענף.
ואמנם, הפרדסנים הגדולים ובעלי האמצעים דאגו לחפור בארות לעצמם, ולא היו תלויים בגורם ציבורי, אבל לכל האחרים לא הייתה אפשרות כזאת. כדי לפתור את מצוקת המים מינה ועד המושבה 'ועדת מים' שתפקידה היה להקצות את המים לפרדסנים. הוועדה החליטה כבר בשנת 1929 לחפור עוד באר, לשדרג את מערכת הצינורות ולהרחיבה. היא פנתה ל'בנק המרכזי למוסדות שיתופיים' וביקשה הלוואה למימון זה. הבנק הסכים להלוואה אבל התנה תנאי – לייסד אגודה שיתופית (קואופרטיב) בתור אישיות משפטית, הרשאית לחתום על התחייבות כספית. עד שתסודר ההלוואה, הקציב הבנק המקומי 'הלוואה וחיסכון' כספים ראשונים לחפירת הבאר.
וכך תיאר אברהם קירכנר (לימים קרן, מי שהיה ראש המועצה המקומית הנבחרת הראשונה) את המאבקים הפנימיים בנושא המים): "בזמן החפירה התחיל ויכוח חריף על תקנון האגודה, ביני, שהייתי חבר 'הסתדרות' יחיד בוועדת המים, לבין חקלאי המושבה הוותיקים. הם תבעו לקבוע בתקנון מניה לכל 2.5 דונם אשר ברשות כל אחד, וזכות דעה לכל מניה. באופן כזה רצו להבטיח את הבעלות על המפעל לבעלי הקרקעות הגדולים. חשתי בסכנה הנשקפת למושבה ע"י מסירת עורק החיים העיקרי לידיים פרטיות. לאחר מאבק וחילופי הצעות עם החקלאים, קם מפעל המים סוף סוף כנכס של כל התושבים". (אברהם קירכנר ,מפעל מים מקומי – תולדותיו ולבטיו, 1955)
על התפתחות מפעל המים ניתן ללמוד מספר הפרוטוקול של האגודה (הספרים נשמרו בשלמותם במשרד האגודה).
באספה הראשונה, באפריל 1931, הוחלט על חוזה בין האגודה החדשה לבין ועד המושבה, בתור בא-כח התושבים. עיקריו: "בעלות האגודה על הבאר החדשה; זכות קניה או חכירה מאת ועד המושבה על הבאר הישנה; מסירת כל האינסטלציה, הבריכות וכד' ע"י מכירה או חכירה; התחיבות הועד למסור לאגודה מגרש לבנין הבריכה; הבטחת זכות מיוחדת של האגודה להספקת מים על מגרשי המושבה; זכות ועד המושבה לקבל בחזרה את כל רכוש מפעל המים כעבור כמה שנים, ועפ"י תנאים מיוחדים. 15% ממחירם של מגרשים חדשים הנספחים ע"י הועד למגרשי המושבה, עוברים לרשות המושבה."
חשוב להדגיש כי לחוזה מקורי זה חשיבות מיוחדת, מאחר שמערכת היחסים בין האגודה לוועד המושבה והפרשנויות השונות אודות עצמאותה, יהיו סלע מחלוקת קבוע בין הגופים, לאורך עשרות שנים רבות.
החלטה אחרת שהתקבלה באספה הראשונה, הייתה לקבוע מחירים נפרדים עבור מים לחברי האגודה ולאלה שאינם חברים, בהפרש די משמעותי. עוד החליטו על מחיר זול במיוחד עבור גידול ירקות, "בכדי לאפשר לכל אחד גידול ירקות ע"י הבית, משום טעמים כלכלים-לאומיים".
כמה שבועות אחר-כך (6.6.1931) התקבלו בוועד האגודה ההחלטות הבאות:
"האגודה מתחיבת, כי אם יחסרו מים להשקאת הפרדסים, האגודה תקנה מים מבארות אחרות על חשבונה ובאחריותה". (המדובר בבארות של הפרדסנים הגדולים העצמאיים); "בעלי הפרדסים המקבלים מים מבארות האגודה, יבחרו מתוכם 'ועדת תור' לשם קביעת סדר ותור בהשקאת הפרדסים". (תקנה שנבעה מכך, שלעתים נוצר מחסור במים); "לאחוז בכל האמצעים לגביית החובות. לבקש מועד המושבה לא להסכים להעברת רכוש, למשכנתא וכו' עד אשר יסולק החוב בעד המים".
תקנה אחרונה זו מעידה על-כך שאחת הבעיות שנתקלו בה הייתה הפיגורים בתשלומים עבור המים שתושבי המושבה צרכו. משום כך נזקק הוועד להטלת סנקציות על החייבים. בשלב מוקדם חייבו את המשתמשים להתקין מונים, אך גם בכך לא היה פתרון מלא, כי רבו התלונות על מהימנות הבדיקות. הסנקציה המקובלת ביותר הייתה איום בניתוק ממערכת הצינורות, אך מסתבר כי לא מיהרו לנקוט צעד חריף זה וניסו להגיע להסדרים, כמו תשלומים נדחים.
קושי אחר היה בהגדלת ההון העצמי של האגודה. לצורך זה השיגו הלוואה לחברים כדי שיוכלו להגדיל את מספר המניות שבידיהם. כדי להמריצם, הובטחה להם הוזלה במחיר המים בעונת ההשקיה.
בתוך שנתיים התברר כי המפעל הצדיק את התקוות שתלו בו. מספר החברים הוכפל (ממאה למאתיים בקירוב), המאזן הראה רווח צנוע, והעיקר – מחיר המים הוזל בצורה משמעותית וניתן היה לנהל עתה מו"מ מתקדם לקבלת עוד הלוואה מ'הבנק המרכזי'.
אך ההתפתחות המעניינת ביותר בשנת 1933 הייתה חברתית ולא כלכלית – שינוי בהנהלת המפעל בעקבות 'מהפכת-חצר' שתכננו ראשי מועצת-הפועלים. (מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג, פפירוס 1987, עמ' 52). הקבוצה שכנעה את כל חבריה באגודה לבוא לאספה הכללית, ליצור רוב ובעזרתו למנות ועד חדש שיסור למרותם. ליו"ר נבחר נציגם אברהם קירכנר. ראשי האיכרים, שמצאו את עצמם במיעוט, ניסו להתנגד למהלך, ובאספה שנקבעה לאחר הבחירות טענו שהם היו המייסדים של המפעל; הם שהשקיעו בו את כספם ודאגו לקידומו, והרוב שנוצר, שהוא מלאכותי לטעמם, מקפח את מעמדם וזכויותיהם.
חשוב לציין שהטיעונים שהציגו נציגי האיכרים בוועד האגודה, בישרו את אלה שיושמעו בשנים הבאות כנגד 'כוונות ההשתלטות' של הפועלים. וכך תיאר את ההתרחשות מנקודת מבטו, ראש הוועד החדש, קירכנר: "עם הקמת המפעל לא נפסק המאבק על הבעלות עליו. במשך הזמן נכנס גורם חדש להתגוששות הפנימית והוא 'התאחדות האיכרים'. עד כה התנהל ויכוח מעשי וענייני בין אנשים שרצו להבטיח את עניניהם הפרטיים לבין בעלי השקפה ציבורית כללית. התאחדות האיכרים הכניסה גוון פוליטי לוויכוח. הם עוררו מחדש את בעיית הבעלות, ולא השלימו עם העובדה שהמפעל נשאר בהשפעת ציבור הפועלים. הם הקימו מפעל מים מתחרה, חפרו באר, בנו ברכה והניחו קווי-צינורות מקבילים... "עם פרוץ מלחמת העולם השניה, רכשנו במיטב הכסף את המפעל המקביל והסירונו מעל המושבה את החרפה של שני מפעלי מים" .
הוויכוח יצר מצב שלא היה כדוגמתו במושבה אחרת: שתי מערכות של חלוקת מים במושבה שמסיבות אידאולוגיות, חברתיות וכלכליות פעלו בנפרד. כך קרה שהאגודה זכתה במעמד ציבורי, הייתה פתוחה לקבל חברים ללא הבדלים מעמדיים, אך נתונה בפועל להשפעת הנהלה המורכבת מנציגי הפועלים. לכוח החדש שניתן לפועלים הייתה השפעה מידית: בשנים 1933-1944 נבנו שכונות פועלים (ועל כך להלן) ביזמת 'מועצת הפועלים' והמכשיר הכלכלי שלה, 'קופת מלווה וחיסכון'. מדיניות מפעל המים עודדה את הקמתן ע"י מתן הקלות והנחות, שבלעדיהן, ספק רב אם ניתן היה לבססן. האגודה דאגה לחבר את השכונות החדשות למערכת ההשקיה הכללית במהירות ובתנאים טובים במיוחד. בדרך זו הוכפל שוב מספר החברים באגודה (ל-400 בשנת 1934) והתחזק בה שלטון נציגי הפועלים.
בסיכומו של דבר, בשנת 1934, בעיצומה של 'קדחת הנטיעות', נמצאו בכפר-סבא שלושה סוגים של בארות ומערכות להולכת מים: אלה של 'הפרדסים הגדולים' אלה של האגודה הציבורית ואלה של 'החקלאית' (כינוי שניתן לבאר ששימשה את החקלאים שפרשו מהאגודה).
המאבקים הפנימיים המתוארים לעיל לא פגמו בהתפתחות האגודה. חרף כל הקשיים, במיוחד בגביית החובות של המשתמשים, היא הוכיחה יציבות כספית; תפוקת הבארות גדלה במהירות וכן שטח הקיבול של הברכות החדשות: נמתחו קווי צינורות ברחובות המושבה, והעיקר – נמשך תהליך הוזלת מחיר המים.
הישג אחר באותן שנים היה קבלת הלוואה מ'הבנק המרכזי' לחפירת באר שלישית, בעלת תפוקה גדולה בהרבה מקודמתה. הגידול בהיקף הפעילות והרווחים שהתחילו להצטבר, אפשרו למפעל המים מאמצע שנות השלושים לשמש מנוף לפיתוח המפעלים השונים שביזמת מועצת הפועלים ובשיתוף 'קופת מלווה וחיסכון'.
מתוך ספרי הפרוטוקולים של אגודת מפעל המים כפר-סבא, השמורים במלואם במשרדה.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O