המאבק על עבודה עברית בכ"ס

"מה אתם רוצים מאיכרי כפר-סבא? הרי הם היו נאמנים כל השנים לעבודה עברית"! בן-גוריון בדיון פנימי במזכירות מפא"י, מרץ 1934. (מתוך יומנו, ארכיון מורשת ב"ג במדרשת שדה בוקר).
 
אחד הנושאים שהותירו חותם על נופיה של כפר-סבא והבליטו את ייחודה בזיכרון הקיבוצי הישראלי היה המאבק על עבודה עברית. בתיאור האירועים סביב המאבק חשוב להבחין בין שני מישורים: האחד – העובדות, השני – המיתוס שנוצר, לא בלי כוונה.
למאבק על העבודה שהתרחש בכפר-סבא באביב ובקיץ 1934, היו שורשים קודמים. בן-גוריון, כשדיבר ביומנו על "מאה אחוז עבודה עברית בפרדסי השרון", לא דייק. אמירה זו אמנם הייתה מקובלת על רבים, גם במחנה תנועת העבודה, שהעלו על נס את ההישג בשמירה על עבודה עברית במושבות השרון החדשות (כפר-סבא אמנם נוסדה שנים רבות קודם, אך בנושא הפרדסנות השתייכה לקבוצת מושבות השרון שנוסדו בשנות העשרים: מגדיאל, רמתיים, רמת השרון, הרצליה, רעננה, הדר), אולם אמירה זו לא הייתה נכונה במלואה. מושבות השרון אמנם נבדלו מהמושבות הוותיקות בשפלת יהודה ובשומרון, שהעבודה הערבית הייתה מושרשת בהן מאז ומתמיד, בכך שהקפידו יותר על עבודה עברית. אבל היו בעלי משקים ומטעים שהלחץ הכלכלי דחף אותם להעסיק פועלים ערבים, שהעסקתם הייתה זולה.
תחילתו של המאבק במאי 1930 עת ניסתה קבוצה של פועלים, מאורגנים על ידי לשכת העבודה, לסלק בכוח עובדים בית"רים מפרדס, שבעליו הזמינם לעבודה שלא באמצעות הלשכה. פועלי הלשכה נאשמו בהפרת הסדר הציבורי, נידונו לחודשי מאסר וחויבו במתן ערבות להתנהגות טובה במשך שנה. בשנת 1931 עזבה קבוצת פועלים בית"רים זו את המושבה ובמקומה הגיעה קבוצה חדשה שהתארגנה כ'פלוגה' כפי שצוין לעיל.
לקראת עונת החורף 1932/3 פרץ סכסוך אחר בין בעלי הפרדסים לבין הלשכה. סכסוך זה לווה במשמרות שארגנה מועצת הפועלים כדי למנוע כניסת פועלים ערבים לעבודות הקטיף בפרדסים. משמרות כאלה הוצבו בכניסה ל'גן השרון', הפרדס הגדול מצפון לכפר-סבא, שנטעה קבוצת משקיעים יהודים מקנדה ונוהל ע"י מקס אידלמן, אחד הבעלים ונציג הקבוצה. הפעם הגיעו שני הצדדים במהירות לפשרה ולא נגררו להתפרצות חדשה.
שני מקרים אלה לא זכו בשעתם לתשומת לב מיוחדת, אך למעשה היו ניצנים להתפרצות שהתרחשה בשנת 1934.
לקראת עונת חורף 1933/4 הסתמן שינוי בולט במצב התעסוקה בכפר-סבא והאבטלה נעלמה למעשה. מצד אחד נמשך תהליך הנטיעות בקנה-מידה הולך וגדל, ועמו עלה מספר הפרדסים המניבים שדרשו ידיים עובדות רבות לקטיף ואריזה. מצד שני הלך והצטמצם מספר הפועלים שחיפשו עבודה בחקלאות, ונוצר מחסור חמור בעובדים לביצוע הפעילות הנדרשת. הגורם למפנה בלתי צפוי זה נעוץ בכך שרבים מהפועלים במושבות העדיפו את העבודה בבניין בתל-אביב, שהבטיחה שכר גבוה יותר. הביקוש לעבודות הבניין בעיר נבע מהגיאות שחלה ביישוב היהודי בשנת 1932, וגם זכתה לכינוי תקופת ה'פרוספריטי', בעקבות הגל הגדול של 'העלייה החמישית'. התופעה הבולטת ביותר בין גילוייה של גיאות זו, הייתה תנופת הבניין בתל-אביב, שהצריכה מספר גדול של עובדים חדשים. כך נוצרה מציאות חדשה, ובה שני ענפים התחרו ביניהם על עובדים. השוואה בין דרגות השכר בשני הענפים מסבירה מדוע העדיפו רבים מפועלי החקלאות בכפר-סבא את עבודות הבניין בתל-אביב. פועל חקלאי בכפר-סבא השתכר בין 17.5 גרוש ל-20 גרוש ליום עבודה. בעלי קביעות בעיקר בפרדסים הגדולים, ואחרים שהצטיינו בעבודה – השתכרו כ-25 גרוש. לעומתם – פועלים פשוטים בבניין השתכרו 30 גרוש והמקצועיים שביניהם עד 50 גרוש. יתר על כן, הסיכוי שפועל פשוט יהפוך לפועל מקצועי, היה הרבה יותר גדול בענף הבניין מאשר בחקלאות. גם השכר בתעשייה באותו הזמן היה גבוה יחסית לשכר בחקלאות, וגם במקרה זה הייתה העדפה ברורה מצד הפועלים.
בנובמבר 1933 החריף המחסור בפועלים יהודים במושבות, ופועלים ערבים נכנסו בפעם הראשונה במספרים ניכרים לעבוד בפרדסים. מועצת הפועלים ארגנה משמרות גדולות של פועלים יהודים, שמנעו בכוח כניסת פועלים ערבים. המשטרה התערבה, נערכו מאסרים והוטלו קנסות על אחדים מהמשתתפים במשמרות. בשלב זה הוסכם על בוררות מצד הוועד הלאומי, פסיקתו הייתה לטובת הפועלים ולרגע נדמה היה שחלה רגיעה בסכסוך. בעקבות המהומות דנה במצב הנהלת מוסדות ההסתדרות הכללית וחיפשה דרכים לעצור בעד בריחת הפועלים העברים מהחקלאות. (מקור: פרוטוקול הוועד הפועל מתאריכים 8.3.1934, 3.5.1934)
במאבקים אלה בלט מקומה של כפר-סבא. כנראה משום כוחם של הפועלים העבריים במושבה, התארגנותם והתמיכה שזכו לה מצד מוסדות ההסתדרות. מתחילת ינואר 1934 הלכה והתעצמה הפעילות סביב ה'פרשה' (כך כינו לעתים קרובות את הסכסוך והסתבכותו). בעקבות תגובה קשה של פועלים נגד איכר שהכניס ערבים לעבודה בפרדסו, נפגשו נציגי שני הצדדים – נציגי הפועלים ונציגי הפרדסן – והגיעו להסכם זמני ולהחלטה להמשיך את המו"מ ברוח טובה. פגישות דומות שחזרו והתקיימו כל הזמן, הראו שהייתה נכונות להידברות, אלא שנכונות זו לא ריככה את הניגודים בין הצדדים והמאבק נמשך. וכך מסבירה עיתונות התקופה את ההתמודדות: שני הצדדים שונים היו בגשתם ליישוב הארץ; המצדדים בעבודה עברית במושבות ראו בה עיקרון לאומי-ציוני שאין לסטות ממנו בשל שיקולים כלשהם. האיכרים לעומתם התייחסו לפרדסים שבבעלותם כאל ענף כלכלי שיש להבטיח את רווחיותו. לטענתם, רק הצלחתו במונחים של רווח כספי תקדם את פיתוח המושבות, ועל ידי כך – את המפעל הציוני. (מקור: משה סמילנסקי, בוסתנאי – 6.6.1934)
 
מתוך בוסתנאי, גיליון ג' שנת 1930
 מ' סמילנסקי
 "וכדאי לעמוד רגע על 'גן השרון'.
במשק זה הונהגו תנאי עבודה אידיאליים. משק הקיים רק כשנתיים שכר העבודה כבר עלה בו במקרים רבים עד 225 ו-240 מא"י, חוץ מהחדשים. חלק גדול מהפועלים נעשו קבועים ומהם קבלו דירות במקום, במשק, ומהם בכפר-סבא. הפועלים קבלו שכר-עבודה בעד ימי חג, ימי מחלה וחצי מימי גשמים. בעל המשק סדר להם קופה להלואות בלי ריבית, והעמיד בשבילם מוסדות צבוריים. וכבר דאג להשיג קרקע בשביל פועליו הקבועים וליצור להם משק-עזר. כל יחסו לפועליו היה יחס של אבהות. ומנהל המשק – אחד מטובי הצעירים ומטובי המומחים שבישוב.
והנה דוקא במשק זה התחילו לזלזל בבעל המשק ובעבודתו. ניתן לו רמז, שאין תפקידו אלא 'לחתום צ'קים' ולא יותר. שללו ממנו את האפשרות להוסיף על שכר פועליו הקבועים, בלי הסכם כולם, ושנים ממיטב פועליו עזבוהו. בעונות המתות השתדל באופן מלאכותי ל'הספיק' עבודה לפועליו; ומתוכם, עם כל הזדמנות טובה, עזבו את המשק מבלי לשאול הסכם ודוקא בזמן שעבודתם נחוצה. והגיעו הדברים לידי כך, שפועלים שישבו בדירותיו קבלו עבודה אחרת בקבלנות בזמן שמשקו היה זקוק להם ואת פיו לא שאלו! ואחדים התחילו לזלזל בעבודתו, בכמותה ואיכותה, וכשהודיע לאחד מאלה שהוא מפוטר, איימו כל הפועלים להכריז שביתה בזמן שהעונה הבוערת של העבודה התחילה...עם התחלת העונה הזמין בעל המשק כמה פעמים פועלים מהלשכה ולא נענה, ופעם, כשדרש עשרים פועל לעבודת עידור, שלחו לו שמונה עשרה בחורות...וכשהגיעו למושבה פועלי הברית, בקש מהם עשרה וישלחו לו שנים, ובשל השנים השליכו כל פועליו, שקבלו במשך חמשה חדשים שכר בעד עבודה מלאכותית, את המעדרים ויעמידו תנאי: עם אלה לא נעבוד!...בעל המשק לא הסכים, כמובן, וה'שביתה' התחילה, ובזמן השביתה לא ניתן למנהל המשק להשקות את העצים הרכים, שזה עכשיו נטעו ולא ניתן לקצור מספוא ירוק בשביל הסוסים...גם אלה 'חטאו'!"...
 
במקום לחפש את הפשרה כפי שנהגו בשנים קודמות, העדיפו בכפר-סבא בשנת 1934 להתבצר, כל אחד בעמדתו, ולהיאבק. להתפתחות זו היו מספר סיבות:
סיבה אחת, המצוקה של הפרדסנים הייתה אמתית. עזיבת הפועלים את מקום עבודתם יצרה מחסור בעובדים לעבודות דחופות שאינן ניתנות לדחייה, כמו השקיה, קטיף או הובלת הפרי לשיווק. קשה היה לפרדסנים לראות את פרי עמלם יורד לטמיון, בשעה שבסביבה הקרובה נמצאו פועלים ערבים מיומנים בשפע היכולים לפתור מצוקה זו.
סיבה שנייה הייתה מורכבות היחסים בין ארגוני הפועלים השונים: ההסתדרות הכללית, בי"תר, הפועל-המזרחי, פועלי אגודת ישראל והעובד הציוני. בתחילה אמנם החליטו לשתף פעולה ולהקים 'חזית משותפת' נגד האיכרים המעסיקים ערבים. אבל לא עברו כמה ימים, והסכם זה הופר, כאשר ההנהגה של 'ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר' הורתה לחברי הפלוגה בכפר-סבא שלא לשתף פעולה עם מועצת הפועלים. אבל בראשית 1934 איימה 'החזית המשותפת' לפגוע בכלכלת הפרדסנים. צעד אחרון זה היה אופייני לטקטיקה הבלתי-עקבית של בית"ר בכפר-סבא. מצד אחד השתייכו הפועלים לאותו מחנה הלוחם את מלחמת העבודה העברית. מצד שני, האווירה החשדנית והעוינת בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית, שהפכה לטעונה עוד יותר בעקבות המשפט העומד בפתח על רצח ארלוזורוב (בקיץ 1933) הכשילה נקיטת עמדה משותפת בנושא. יתר על כן, חלק מהאיכרים אהדו את הרוויזיוניסטים, ולעתים אף הזמינו עובדים דווקא מקרב חברי בית"ר – מעשה שליבה את היצרים. נוסף לכך, לאיכרים רבים, כמו לאנשי בית"ר, היה אינטרס משותף להחליש את מעמדה הדומיננטי של מועצת הפועלים בשוק העבודה. מקומם של הבית"רים במערכת היחסים בין האיכרים למועצת הפועלים היה אפוא, גורם בעייתי ומעורר תסבוכת חדשה, אף שמספרם היה מועט. (המקור: אצ"מ j1 - 3785)
 
חודש מרס ב-1934 היה עתיר אירועים ולימים גם זכה להיקרא 'פרשת כפר-סבא'. האירוע הראשון היה הצבת משמרת ליד פרדס פיבל אפשטיין, יו"ר הוועד החקלאי, שהעסיק קבוצת פועלים ערבים בעבודות עידור. שוב נקראה המשטרה, נערכו מאסרים והוטלו קנסות. משמרת זו הייתה סימן לבאות, ומשמרות נוספות הפכו לחיזיון רגיל במושבה. חלקן היו שקטות וחלקן גלשו לאלימות ולוו במשפטים, במאסרים ובקנסות – כמה מהנאסרים נידונו למאסר לשישה שבועות עם עבודת-פרך.
כשהתרבו המאסרים פנו מוסדות ההסתדרות בקריאה לציבור הפועלים ברחבי הארץ להתגייס ולבוא לכפר-סבא לעבוד בפרדסים, כדי לשמור על הישגי העבר ולמנוע את "הפיכת המושבה לפתח-תקווה שנייה, השטופה בעבודה זרה". ימי הגיוס הראשונים הוכתרו בהצלחה, לפחות מבחינת מספר האנשים שנענו לקריאה.
בן-גוריון ששימש אז כמזכיר ההסתדרות וחבר ההנהלה הציונית כאחד, האמין כי הפתרון טמון בהתגייסות המונית של חברי הקיבוצים בארץ למטרה זו. אולם עד מהרה התברר, כי הגיוסים לא פתרו את הבעיה של מצוקת הפרדסנים, הן בשל כמותם הבלתי מספקת והן בשל העדר כישורים מתאימים למשימות החקלאיות הדרושות. קיימות עדויות רבות של פרדסנים שציפו לעזרה המובטחת בכוח אדם, והתאכזבו הן ממספר הנענים והן מיכולתם הדלה או מחוסר מוטיווציה למלא את תפקידם. ואכן, קרה לא פעם שהופיעו 'מתנדבים' לעבודה, וכעבור יום או יומיים נעלמו כלעומת שבאו, על-אף שהובטח להם השכר המקובל. בנסיבות אלו העדיפו חלק מהאיכרים להעסיק פועלים ערבים, כוח עבודה מצוי בשפע, מיומן, צייתן ומסתפק בשכר נמוך בהרבה.
בין האיכרים נמנו גם כאלה שהתייחסו לאירועים כאל הזדמנות להחליש את מעמדה של הלשכה ההסתדרותית שפגעה לדעתם בכלכלתם. אך הם ראו בכך גם אינטרס עקרוני: למנוע פגיעה בחופש הפעולה שלהם, ובאופן כולל יותר ביטא הדבר חשש מסכנת 'כוונות ההשתלטות של השמאל'.
לא כל הפרדסנים נטו להעסיק פועלים ערבים. היו גם אחדים שנשארו נאמנים לעבודה עברית למרות הקשיים שהתגלו בהעסקת פועלים יהודים. ביניהם היו אחדים מהמשקיעים הגדולים ביותר הן בכפר-סבא והן בסביבתה הקרובה, כמו אהרונוביץ, למפרט, האחים סבירסקי ואחרים. קשה לדעת כיצד הצליחו לעמוד בכך, כאשר המחסור בפועלים יהודים היה כה חריף. כנראה שהיה להם גרעין קבוע של עובדים, שלא עזבו את מקום עבודתם כמו רבים מחבריהם.
המתיחות הגואה, ההתנגשויות האלימות, המאסרים והמשפטים גררו בסופו של דבר התערבות תקיפה של ההנהגה הציונית. בסוף חודש מרס 1934 התכנס (בפעם הראשונה בארץ-ישראל) הוועד הפועל הציוני, וביזמתו נשלחה משלחת של עסקנים, מראשי התנועה לעמוד על המתרחש ולהציע פתרון. צעד חסר תקדים זה הוכיח עד כמה גדול היה החשש מתוצאות הסכסוך, שלדעת המנהיגות איים על מערכת היחסים בין חלקי היישוב.
אחרי ששמעה את נציגי הצדדים, הגיבה המשלחת, באופן חד-משמעי, בזכות עמדת הפועלים: "אנו מוכרחים לצערנו הרב לציין, שנוכחנו לדעת כי העסקת פועלים ערבים כיום בכפר-סבא, לא באה כתוצאה צעד בלתי זהיר מצד זה או אחר, כי אם לפנינו פעולה מאורגנת ומכוונת להכניס עבודה ערבית למשק החקלאי בכפר-סבא. על הוועד הפועל הציוני להגיב על הכיוון הזה, המסוכן לציונות, ולאחוז בכל האמצעים למען השלטת העבודה העברית בכפר-סבא". בעקבות מסקנות המשלחת, קרא הוועד הפועל הציוני לאיכרי השרון, ובכללם איכרי כפר-סבא "שעד כה עמדו בנסיון העבודה העברית ושימשו מופת לכל היישוב בארץ בנאמנותם לעיקר חיוני זה-לבל יתנו ידם להרס ולחתירה" (נאור, עמ' 69).
הוועד החקלאי הגיב במרירות רבה על ההזדהות המלאה של נציגי התנועה הציונית עם הפועלים, והכריז על 'שביתת מגן' (מקור: בוסתנאי 25.4.1934). בתחילת חודש אפריל הגיעה סערת הרוחות לשיאה. מועצת הפועלים ארגנה הפגנת הזדהות של תושבי המושבה עם העומדים במשמרות, וההשתתפות הייתה המונית. הפרדסנים מצדם הזעיקו את המשטרה, שנכללו בה שוטרים אנגלים וערבים, וזו הרחיקה בכוח את העומדים במשמרות. אחדים הוכו, אחרים נעצרו, ובהם ארבעה בית"רים. עיתון 'דבר' יצא במהדורה מיוחדת, בתיאור ההתרחשות במושבה הסוערת: "החנויות והמסעדות סגורות, תנועת האוטומובילים פסקה, כולם תפוסים בהסעת מתנדבים למשמרות ע"י הפרדסים, שבהם עובדים ערבים, במושבה אבל, ההתרגשות גדולה".
כל אותה עת נמשכו ניסיונות התיווך להרגעת הרוחות. ב-15 באפריל 1934 לאחר שש שעות של דיונים סוערים, ובהם הטיחו שני הצדדים זה בזה האשמות קיצוניות, הגיעו לידי הסכם וחתמו עליו כל המעורבים: הוועד החקלאי המקומי, התאחדות האיכרים, מועצת הפועלים המקומית, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, נציגי 'הפועל-המזרחי' 'העובד הציוני' ובית"ר.
ההסכם קבע כי לשכת העבודה המקומית (המשותפת להסתדרות הכללית ולארגוני הפועלים האחרים) תהיה אחראית לספק עובדים בכמות הנדרשת לעבודה בפרדסים הפרטיים, ואילו האיכרים מצדם יפסיקו להעסיק 'זרים' (כך כונו הפועלים הערבים). לרגע היה נדמה כי המשבר עומד לחלוף. לפי עיתון 'דבר', "שמחה גדולה הקיפה את כפר-סבא והדיה הגיעו לכל קצוות היישוב. שוב נענו מאות פועלים מת"א, ירושלים ומחיפה, מן המושבות והקיבוצים לקריאת ההסתדרות, והתגייסו לעזרת העבודה בכפר-סבא".
ההסכם החזיק מעמד כמה ימים בלבד, ועד מהרה החזירו חלק מהפרדסנים את הפועלים הערבים. הלשכה לטענתם, לא מילאה את הבטחותיה לספק פועלים יהודים, והמעטים שהגיעו לא התאימו לתפקידם, ובינתיים נדחו עבודות דחופות. נציגי הפועלים השיבו כי האיכרים נאחזו בתואנה זו, כדי להתחמק מביצוע ההסכם, שהתנגדו לו בלבם.
אחת מאבני הנגף במחלוקת, הייתה מכירת הפרי 'על העץ'. היו פרדסנים שמתוך שיקולי נוחות התקשרו עם סוחרים ערבים, ומכרו להם את הפרי בעודו על העצים, והאחרונים היו אחראים לקטיף ולהובלה. לטענתם של פרדסנים אלה, הם לא יכלו לחייב את הסוחרים לעבוד עם פועלים יהודים.
בעוד המושבה כמרקחה, המשיכו 'המוסדות הלאומיים' בניסיונות למצוא פתרון הולם לסכסוך הגובר. גם הוועד הלאומי וגם הנהלת הסוכנות דנו בסוף אפריל ובתחילת מאי כיצד ניתן להקל על המצב, אך ללא הועיל. אחת הסיבות לכישלון ניסיונות הפיוס היו שני אירועים חיצוניים, לא קשורים במאבק הפועלים והאיכרים, שהתרחשו באותם חודשים והשלכותיהם היו רחבות.
באפריל נפתח משפט רצח ארלוזורוב, שהביא לרתיחה את מערכת היחסים העכורה בלאו-הכי בין תנועת העבודה והתנועה הרוויזיוניסטית. אניטה שפירא הדגישה במחקרה כי "עמידתם של הפועלים בראש תנועה ציבורית-לאומית למען מטרה כלל-לאומית, החורגת מן האינטרסים המעמדיים, היה בה כדי לסייע במאבק על דעת הקהל היהודית מסביב למשפט" (עמ' 220). כלומר, המאבק הבלתי מתפשר על עבודה עברית, עשוי היה לתרום לדעת ראשי תנועת העבודה, לחיזוק עמדתה במלחמת החרמה נגד הרוויזיוניסטים. בדרך זו היו נסיבות פוליטיות-אידאולוגיות חיצוניות, שיקול חשוב במדיניות של מנהיגות תנועת העבודה, מעבר ומעל להתייחסות ל'פרשת כפר-סבא' כשלעצמה.
התוצאה המידית והמקומית הייתה עזיבת הבית"רים את המשמרות, ומאותה עת הסתיים שיתוף הפעולה בינם למועצת הפועלים בנושא המאבק על עבודה עברית. איכרים אחדים שראו בלשכה מכשול, בחרו להזמין לעבודה פועלים בית"רים, שלא באמצעות לשכת העבודה, כדי להוכיח את התנגדותם למוסדות ההסתדרות הכללית.
 
האירוע השני קשור בהחלטת השלטונות לעשות שימוש בנוסח מתוקן של 'החוק למניעת איומים', שהתקבל במרס 1934. חוק זה במקורו (1926) פירט את הכללים ולפיהם עובדים רשאים להפגין ללא אלימות בזמן סכסוכי עבודה, לרבות הצבת משמרות שקטות מחוץ לשטח הפרדסים. ואילו התיקון קבע כי "לא יוכר סכסוך עבודה אם הוא על רקע של גזע, שפה, או דת". החידוש היה כי השופטים הבריטים ראו את המשמרות בפרדסים כמבוססות על 'רקע גזעי' ולכן אסרו על קיומן ודנו את ראשי הפועלים המשתתפים בהן כעבריינים. ( מקור: צבי אבן-שושן, תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל, ב', 1966 (עמ' 319-320).
ואכן, במשפט הואשמו שלושת ראשי הפועלים בכפר-סבא, ראובן שרייבמן, שהיה אז מזכיר מועצת הפועלים, יוסף בנקובר מקיבוץ רמת הכובש מעסקני הפועלים הבולטים ופנחס ספיר, בהסתה ובאיומים, ונגזרו עליהם עונשים כבדים – קנסות כספיים משמעותיים, התחייבות להימנע מכל פעילות ארגונית וגם התחייבות להימצא תחת פיקוח המשטרה. אחרי שהשלושה סירבו לחתום על כל אלה כתנאי לשחרורם בערבות, נגזר עליהם עונש מאסר לשישה חודשים עם עבודת פרך.
פרסום גזר הדין הסעיר את הרוחות במושבה, יצא מגבולותיה ועורר הדים ברחבי הארץ. בכרוז שפורסם על-ידי מועצת הפועלים, ושנועד להציג את שובתי כפר-סבא כחוד החנית במאבק הכללי על עבודה עברית, נכתב: "ברית האיכרים הבוגדים והממשלה המתנכרת זוממת לשבור את חזית ההגנה על העבודה העברית באמצעים דרקוניים, פסקי דין קטלנים, מאסרים ועבודת פרך [...] ככל שלא תהיה קשה המכה שהוכינו, לא נרתע [...] וכן יגבר רצוננו להשיב להמוני העם הציונים ולציונות את מבצרם – את השרון העברי" (נאור ע' 83).
עתה הצטרפו למשמרות גם ראשי תנועת העבודה, ביניהם בן-גוריון וברל כצנלסון, וכן שורה ארוכה של אישי רוח, מחנכים ואנשי ציבור מכל שכבות האוכלוסייה ומכל הארגונים לסוגיהם. הייתה זו הפגנת הזדהות מקיפה ומרשימה, והעיתונות כולה, הן הארץ-ישראלית הן הציונית בחו"ל עסקה בה. באווירה זו אין להתפלא כי תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' מתל-אביב, על מוריהם, באו להפגין בתמיכה במשמרות. משוררים כמו אברהם שלונסקי פרסמו שירים ובהם הביעו תמיכה בפועלים וגינו בכל לשון את האיכרים.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}