במלחמת העצמאות

ההגנה: 1939 – 1947
לאחר דיכויו המחלט של "המרד הערבי", בידי השלטון הבריטי ובסיוע כוחו המאורגן של היישוב, שרר בא"י שקט ונשמר הביטחון הציבורי.
הקשרים בין המושבה והערבים בכפרי הסביבה חזרו למתכונתם הקודמת, ודומה היה כי המטענים והזיכרונות משנות האיבה, גם אם לא ישכחו לא יפריעו לחיים התקינים. ואכן, המושבה התמלאה מדי יום בערביי הסביבה שהגיעו אליה לצרכי עבודה, קניות ועסקים. באותה תקופה הרבו תושבי כפר-סבא להסתובב באופן חופשי בקלקיליה ובכפרים אחרים. פרדסי המושבה, בעיקר אלה המצויים בצידה המזרחי, פסקו להוות סכנה מפני מתנכלים ולא היה צורך לאייש את העמדות ולשמור את תקינות תעלות הקשר.
עם זאת, ההגנה שמרה על מסגרותיה וחבריה נקראו לאימונים. הוקמו יחידות נוספות, למשל, שרותי רפואה והוגברו המאמצים להשגת נשק. הגדנ"ע זכה לטיפוח מיוחד וחלק ניכר מהנוער השתלב במסגרתו וזכה למשטר של אימונים וחינוך קדם צבאי. הזהות בפועל בין ההגנה ליחידת הנוטרים, שמילאה תפקיד כה חשוב ב"מאורעות", נמשכה. לדוגמא, כאשר רצו להוציא נשק מהסליק לטיפול וניקוי, העברתו נעשתה בידי נוטרים בכיסוי זה או אחר. נוצלו קשרים עם אנשי ביטחון בריטים כדי לקנות דרכם כלי נשק וציוד צבאי והיו ש"התמחו" בגניבתם. הנוטרים מלאו תפקיד חשוב בהדרכה של אנשי ההגנה. תחנת הנוטרים מנתה קרוב לשלושים מגויסים.
קשה לתאר את מכלול פעילות ההגנה בלי לציין את מעורבות אותם נוטרים שקבלו משכורת ממשלתית צנועה ובאמצעותה ממנו פעילות ההגנה.
לפי עדות הנשק של ההגנה בכפר-סבא, היו במושבה כעשרים סליקים, בכל אחד מהם 8 – 14 רובים מסוגים שונים, וכן רימונים ואקדחים מעטים. הנשק "הכבד" כלל מכונת יריה אחת (תוצרת אוסטרית) ושני מקלעים. חלקם הוחבאו בפרדסים וחלקם בבתים. (כאשר נזקקו לעשות ניקוי, היה נוהג לתת לילדי הבית כרטיסי חינם לקולנוע).
אחד הארועים החריגים בתקופה זאת התרחש בקיץ 1943. חולית אנשי ההגנה יצאה למסע איסוף ידיעות בסביבות שכם ובמהלכו נשבתה בידי כנופיה של שודדים ערבים. בניסיון הבריחה נהרג מפקדה אברהם ישראלי והנותרים הצליחו להימלט.
אנשי ההגנה בכפר-סבא השתתפו בפעילות סביב מבצעי העפלה בחופי הרצליה והסביבה. כאשר נערכו החיפושים ע"י הצבא הבריטי אחרי מעפילים ונשק בקיבוצים שפיים ורמת הכובש, השתתפה ההגנה בכפר-סבא במאמץ להפריע לפעולות אלו וארגנה לצורך זה את תושבי המושבה.
לקראת החמרת המצב המדיני בשנת 1947 – היתה הכרה בחומרת השעה והוגברו המאמצים לארגון ואימון חברים נוספים כדי לשלבם בפעילות בהגנה. מספר החברים בכל המסגרות הגיע ל – 500, (לא כולל גדנ"ע) והם אלה ששיפרו וביצרו את הגבול המזרחי של המושבה ואיישו את עמדות השמירה.
עם פרוץ הקרבות
למחרת ההצבעה ההיסטורית באו"ם – 29.11.1947 הפכה כפר-סבא בבת-אחת לישוב העומד במערכה ומתגונן בפני תוקפיו. עוד באותו יום נפתחו יריות מעבר לגבול לכיוון המושבה ועל קיבוץ רמת-הכובש. הפועלים הערבים נטשו את מקומות עבודתם ופסקה תנועתם של כלי רכב ערבים בכביש החוצה את המושבה בכיוון לקלקיליה. גילויים ראשונים אלה שינו את דמותה של המושבה שעד אז התרגלה לנוכחות ערבית בחוצותיה.
בו ביום הטילה המועצה המקומית על התושבים "מס ביטחון" למימון הוצאות הכרוכות בביצור המושבה והוכיחה בכך מידה רבה של יוזמה. התושבים לא התנגדו בהכירם את נחיצות המימון ובזכות האימון שנתנו במועצה ובהחלטותיה.
"ועדת הביטחון" יחד עם מפקדת ההגנה נערכה מיד לשתי משימות עיקריות: ארגון עבודות הביצורים תוך שידרוג הקו הקיים לאורך הגבול המזרחי; אירגון מערכת השמירה, אחר שהנשק המוחבא הוצא מהסליקים.
מחלקת חילות השדה (החי"ש) המקומית וכיתות הכוננות היו מגויסות בפועל תחת פיקוד המטה, ששכן בבנין המועצה. עם הוצאת צוי הגיוס הראשונים בראשית 1948, רוב הצעירים התגייסו ליחידות של חטיבת "אלכסנדרוני" שהחלה אז להתארגן. אך היו גם צעירים שהגיעו ליחידות צבאיות אחרות, כמו עשרות מבוגרי תנועות הנוער שהצטרפו לגדודי הפלמ"ח. חברי ההגנה המבוגרים יותר התארגנו ביחידות חיל משמר (חי"מ). אלה הקדישו חלק מזמנם לעבודות ביצורים ושמירה, תוך המשך עיסוקיהם האזרחיים. חשוב להדגיש כי יחידות חי"מ אלה קבלו על עצמן את האחריות המלאה לשמירה ותחזוקת הקו עד ערב הקמת המדינה, והקלו בכך על היחידות הלוחמות.
מחלקת החי"ש מכפר-סבא השתתפה בהתקפה על הכפר הערבי הסמוך בית-עדס, ממנו הטרידו קשות את המושבה מגדיאל. כתוצאה מפעילות זו הכפר נעזב בשנת 1948.
תפקיד נוסף שהעסיק את ההגנה במושבה היה הקשר עם קיבוץ רמת-הכובש. היישוב היה מוקף בכפרים ערביים, בהם השתכנו כנופיות שתקפו את הקיבוץ ללא הרף. "מתנדבים" עיראקיים שבסיסם בטירה, מצוידים במספר משורינים ותותחים, היוו סכנה מתמדת והפציצו את הקיבוץ. הכביש היחיד לקיבוץ היה מכיוון כפר-סבא ועבר בכפר הפורעים מיסקי, והמאמצים לשמור על הקשר עלו בקורבנות, של אנשי הקיבוץ ואנשי ההגנה שנחלצו לעזרתם.
ארוע מיוחד היה הריסת ביתו של סלמי אפנדי בגבול המושבה, בשל הבולטות של המבנה בנוף המקומי ("הארמון") היה חשש כי הבית ישמש בסיס להטרדת המושבה.
אפיזודה מעניינת בחודשי חורף 1948 היה ההסכם בע"פ בין הפרדסנים ערבים ויהודים, במטרה לאפשר לשני הצדדים לבצע את קטיף פרי ההדר בפרדסים. כך נשמרה רגיעה זמנית וחלקית בפעולות האיבה, והאיכרים הצליחו לקטוף לפחות חלק מהפרי.
השג בדרג מקומי, נחשב ניסיון הרכישה של שני כלי רכב לצורכי ההגנה במושבה: האחד שודרג על תקן של "משורין" (הכינוי שלו היה "סנדויץ") ששימש להעברת כוחות לקו ולמשלטים בסביבה; השני שימש את השרות הרפואי, שפעל ללא הפסקה ככל שמספר הנפגעים גדל.
ארגוני הנשים במושבה דאגו לספק מזון לקוי העמדות ולחיילים באזור. סה"כ התגייסו בלישכת הגיוס המקומית כ – 700 איש ואישה, זאת מלבד יחידות החי"מ, שמלאו כאמור תפקיד בטחוני חיוני.
באותה תקופה המשיכו מוסדות החינוך לפעול כסידרם, וחיי המסחר התנהלו במתכונתם הרגילה. ובכל זאת, לא הכל היה כתמול שלשום. טקסי הקבורה
לנופלים בני המושבה, מזירות הקרבות מקרוב ומרחוק, הלכו ותכפו ככל שהמלחמה התקדמה. מטחי הכבוד לחללים, היו תזכורת חיה למציאות הקשה
של אותם ימים.
כיבוש כפר-סבא הערבית (מבצע "מדינה")
מקור: שמריהו בן פזי, וחיתתו אתיהם לחרבות (עבודת דוקטור 2008)
 התוקפנות מצד אנשי כפר-סבא הערבית כלפי שכניהם היהודים, הלכה  וגברה מאז החלו ארועי האיבה. הערבים הרבו בתקיפות של מתקני המים במזרח המושבה ובנסיון לפוצץ בארות. במטה חטיבת אלכסנדרוני הוחלט כי הגיעה השעה לכבוש את הכפר לפני תום המנדט. למטרה זו הוקצו חמש פלוגות מהגדודים 32 ו-33. בכפר עצמו נמצאו כשמונים נושאי נשק, כולל כארבעים אנשי "צבא ההצלה".
הכפר היה מוקף עמדות חפורות, מאורגן להגנה לפי חלוקה למשפחות, כאשר כל משפחה בו אחראית לקטע מסוים. בתכנון ההתקפה לקחו בחשבון כי כוחות צבא ערבים יחושו לעזרת הכפר מכיוון קלקיליה ומקומות נוספים, ואלה יהיו מצוידים בכלי-רכב משוריינים נושאי תותחים. לכן ביססו תכנית על שתי חסימות לאורך הדרכים המובילות מהישובים הערבים הסמוכים, ועל ידי כך למנוע תגבורות לכפר הניתקף.
בלילה שבין 12 ל-13 למאי נערך סיור מפקדים שנועד לעמוד על מערך האויב ולתכנן את ההתקפה למחרת. התצפית הקודמת נערכה באור יום מבנין קיבוץ רגבים ב"גבעת הקיבוצים", שמעל גגו נשקף המרחב כולו, ועליו הוצב המקלע לסיוע וחיפוי לכוחות התוקפים. בפרדס הסמוך הוצבו שתי מרגמות "כבדות"  המיועדות להפציץ את הכפר.
ההסתערות בצהרי היום על הכפר הצליחה בהתאם לתכנון ותוך כשעה השתלטה הפלוגה התוקפת על רוב הבתים ונאחזה בעמדות הגנה. אולם ביצוע החסימות השתבש מהשלב הראשון. השיבוש נוצר בגלל שורת ליקויים וכשלונות מקומיים, שהחמורים שבהם היו: א. כלי הנשק "הכבדים" (פיאטים ומקלעים) שלא פעלו כהלכה ולא מנעו את התגבורות שהגיעו מכיוון קלקיליה וראש העין מכחות הלגיון הערבי ו "צבא ההצלה", שכללו משורינים. ב. הקשר בין היחידות המפוזרות כמעט ולא תיפקד, ובמיוחד אבד הקשר עם החסימה המרכזית, ליד "משק האוצר" על כביש קלקיליה. אנשי חסימה זו הותקפו גם ע"י הערבים שברחו על נשקם מהכפר שנעזב, וגם ע"י התגבורת שבאה מקלקיליה. רבים מאנשיה, כולל כל המפקדים, נפגעו מיד, מבלי שתמונת המצב היתה ברורה למטה שהתארגן בתוך הכפר שנכבש, וליחידות שפעלו בסביבה הקרובה. היה נסיון לחלץ פצועים לעבר מרתף בבניין "משק האוצר" שנהרס אך הוא לא צלח. אחרי חילופי אש קשים, המעטים שלא נפגעו נסוגו איש לנפשו, וההרוגים והפצועים נשארו בשטח, ופונו רק למחרת היום. קרוב לוודאי כי חלק מהפצועים דיממו בדרך זו למות, או שהומתו בידי הערבים. שבעה מהלוחמים נותרו בחזקת "נעדרים", אחרי שגופותיהם לא נמצאו.
חסימה נוספת שמוקמה ליד קבר "נבי-ימין", כללה את המשוריין היחיד שהיה בידי כחותינו ("הסנדויץ" של ההגנה מכפר-סבא). זו הותקפה ע"י  כח שבא מכיוון ג'לג'וליה וכלל משורינים נושאי תותחים. המשוריין נפגע והחיילים שבו נהרגו, אך רוב אנשי החסימה נסוגו לעבר הכפר הכבוש.  לקראת ערב גברו ההתקפות של הערבים על כפר-סבא הערבית, ואימו לכבשה מחדש. לפלוגת העתודה שעמדה במערכה הלכה ואזלה התחמושת, וברגע המכריע התגלה באחד מבתי הכפר מחסן תחמושת שבזכותו היחידה החזיקה מעמד. בסוף יום הקרבות הקשה נהדפו ההתקפות והכפר נשאר בידי יחידות החטיבה, במחיר יקר של קרוב לשלושים הרוגים ופצועים רבים.
באותו היום (13.5) וגם למחרת נערכו שתי התקפות כושלות על טירה. הפיקוד לא ידע על קיומם של כוחות לוחמים בכפר שכללו פלוגה של "צבא ההצלה" שברשותה שריוניות. הקרב הראשון נערך מכיוון כפר הס, כאשר מחלקת חי"מ מוגברת מגוש תל מונד קבלה הוראה להטריד ביריות את טירה מרחוק, כדי לחפות על ההתקפה המיועדת על כפר סבא הערבית. בשיקול מוטעה ניסה הכוח לפרוץ לתוך טירה, שהיתה מבוצרת היטב, ונתקל במארב. 23 מאנשי המחלקה נהרגו, אחרים נפצעו והנותרים נסוגו לכפר הס. הערבים חיללו כמה מהגופות שנותרו בשטח וארבעה נשארו בחזקת נעדרים. הניסיון הכושל השני נערך בבוקר שלמחרת, כאשר פלוגה מגדוד 33 תקפה את טירה מכיוון רמת הכובש וחמישה מחייליה נהרגו. (ספר ההגנה ג', עמ' 1502).
בסיכום אירועי הקרבות המרים של יום חמישי, ה – 13.5, ניתן לומר כי ההצלחה הראשונית בכיבוש כפר סבא הערבית, לא הניבה הישגים צבאיים נוספים בסביבתה. כאשר נצרף את שתי התקפות הנפל על טירה לקורבנות החסימות סביב כפר סבא הערבית, נגיע למסקנה כי אותה יממה היתה מהקשות בתולדות מלחמת העצמאות מבחינת  מספר הנופלים ערב הקמת המדינה – יותר מחמישים נפלו, מתוכם 11 נעדרים.
למחרת, ביום שישי 14.5, יום הכרזת המדינה, עזבו פלוגות אלכסנדרוני את כפר-סבא הערבית ואת מקומם תפסו יחידות חי"מ מכפר-סבא וישובים נוספים בשרון. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לביצור ושמירה על קו ההגנה החדש, כפי שעשו עד אז בכפר-סבא. ואמנם, כעבור שלושה ימים, 18.5, ניסו יחידות ערביות, שנעזרו במשוריינים, הפעם של הלגיון הערבי, לכבוש את כפר-סבא הערבית. לפי הבולטין של חטיבת אלכסנדרוני מאותו יום השתתפו בהתקפה בין 200 ל – 300 לוחמים ערביים. בשלב מסוים התקרבו המשורינים קרוב מאוד לקו המוחזק בידי אנשי החי"מ, אך משום מה לא ניסו לפרוץ אותו וחזרו לאחור. נסיגה זו הצילה את  המגינים שלא היו מצויידים בנשק מתאים. לתוקפים נגרמו אבידות, ונראה משורין שלהם האוסף פצועים בשטח.
בחודשים הבאים חזרו הנסיונות לתקוף את כפר-סבא הערבית, לפעמים ע"י פגזי תותחים או מרגמות כבדות, אך לרוב ע"י צלפים ויריות מרחוק. גם אחרי כיבוש הכפרים קולה וראש העין, נשארו בידי הלגיון הירדני הכפרים ג'לג'וליה וכפר קאסם, כך שהכביש משם לקלקיליה נותר בידי הערבים והם המשיכו לפטרל לאורכו. מכאן שקו החזית נשאר קרוב מאוד לכפר-סבא, ועם זאת האחיזה בכפר-סבא הערבית היתה מגן ממשי למושבה, ולא היו יותר הטרדות בצורת יריות מעבר לגבול. העובדה כי שיריונים של הלגיון נעו ק"מ ספורים מהמושבה ותותחים מוקמו מעל קלקיליה הסמוכה-לא הפריעה לשיגרת החיים. בסופו של דבר, מי שחש במעמסה בפועל היו אנשי החי"מ שנותרו בעמדות השמירה, איש בתורו, ושהיו צפויים מעת לעת  להפגזות.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O