החינוך בשנות השלושים והארבעים

שנות השלושים של המאה ה-20 התאפיינו בהנחת היסודות למוסדות החינוך היסודי במושבה. בשנים אלה, בד בבד עם התרחבות המושבה והגידול במספר התושבים והתלמידים, גם גברה הדאגה לחינוך ולהשכלה של הדור הצעיר. ואכן, נוסדו בתקופה זו ארבעה בתי-ספר עממיים: בית-ספר המשתייך לזרם הכללי, בית-ספר 'יבנה' שהוקם ביזמת תושבים מסורתיים, ושני בתי-ספר דתיים: 'חרדי' לבנים ו'בית יעקב' לבנות. כן הוקמה 'ישיבה' קטנה בבית הכנסת הגדול של המושבה. צורכי החינוך וחולשת המוסדות המוניציפליים במושבה, הביאו לכך שמוסדות אלה עשו את צעדיהם הראשונים ללא תכנון מוקדם, ללא מבני קבע מתאימים ובהעדר ציוד. שלושה דברים אפיינו את כלל מערכת החינוך בכפר-סבא:
א.    מורים ומחנכים שראו ייעוד בעבודתם – להעשיר בתלמידיהם את יכולת הדיבור והכתיבה בשפה העברית, להעמיק בהם את אהבת העם והארץ וליצור הזדהות עם המושבה הנבנית.
ב.    הורים ששיתפו פעולה עם בתי-ספר והיו אחראים הן לצד המינהלי והן לצד החינוכי. במסגרת ועדי ההורים מינו מורים וביקרו את עבודתם, דאגו לגביית שכר הלימוד, למשכורות המורים ולציוד לבתי-הספר, וחתמו על חוזים עם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. מסמכים משנות השלושים מעידים על דיאלוג מתמשך בין ועד ההורים להורים שהתקשו לשלם את שכר הלימוד עבור ילדיהם. ההורים קיבלו מכתבי התראה ובהם איום לשלח את הילדים מבית-הספר, וההורים שהתקשו בתשלום שכר הלימוד, שלחו לוועד מכתבי 'תחנונים' לדחות את סילוק הילדים. חברי הוועדים קיימו קשרים עם הרשות המקומית ועם המפקחים הארציים, והשיגו תמיכה בחלשים – בהקלה בשכר הלימוד או בוויתור עליו ובמתן ארוחות לתלמידים.
ג.     סובלנות שהתבטאה ביחסי בתי-הספר הכלליים והדתיים. בתקופות שונות פעלו כל בתי-הספר תחת קורת גג מינהלית אחת ובראשה עמד א' אהרוני. במבני בית-הספר ובחצרו למדו במשך כחמש שנים, אמנם בכיתות נפרדות, תלמידי בית-הספר הכללי, בני בית-הספר 'החרדי לבנים' ובנות בית-הספר החרדי לבנות 'בית יעקב'. ייתכן שמסגרת שיתוף זו הייתה נשמרת, לולא המעבר למבנה חדש ומודרני. מעט מאוד מסמכים ועדויות נותרו מתקופת השיתוף המינהלי החינוכי. אחד מהם הוא צילום נדיר משנת 1937 המראה כחמישים תלמידים מבית-הספר החרדי ושלושה ממוריהם מתכנסים בחצר בית-הספר העממי ששימש את המסגרות החילוניות.  
בשנות השלושים התקיימה המושבה רוב הזמן בלי הנהלה ציבורית מסודרת והדבר נתן את אותותיו גם בשדה החינוך. נושא החינוך הוזנח, ובלית ברירה הועבר לאחריות ההורים. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לנושא חינוך בניהם ובנותיהם עד להקמתה של המועצה המקומית.
אמנם כבר בשנת 1928 הבטיחו אנשי ועד המושבה למחלקת החינוך של ממשלת המנדט ש"עומדים לבנות בניין מיוחד לבית הספר, אך במציאות נדחה העניין לעוד 13 שנים. מספר התלמידים באותה עת היה 35 וצפוי היה לגדול ל-45.
בשנת 1930 חל מפנה בנושא החינוך כאשר בית-ספר העממי במושבה עבר לאחריותה של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. באוקטובר אותה שנה נחתם חוזה בין ועד המושבה לבין מחלקת החינוך, בדבר אחריותו להפעלת בית-הספר בשנת תרצ"א (1931). המיוחד בחוזה זה, שהחזקת בית-הספר הוטלה על ההורים ושכר הלימוד ששולם על ידם החזיק את המוסד. רק כאשר הסכום שנגבה מההורים לא הספיק, השלים ועד המושבה את החסר. על פי הסכם זה, חייב היה בית-הספר להתנהל על פי תכנית הלימודים של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ומחובתו היה לממן את משכורתם של שלושה מורים בלבד. מורים אחרים נבחרו על ידי ועד ההורים שגם מימן את משכורתם. הפיקוח על בית-הספר הוטל על מפקחי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. בהתאם להסכם, השתתף ועד המושבה בסכום של 60 לא"י בלבד לשנה, והורי התלמידים מימנו את המוסד בסכום של 210 לא"י.
חוזים מעין אלה נחתמו לקראת פתיחתה של כל שנת לימודים ובכל שנה התקיימו ויכוחים בדבר חלוקת ההשתתפות הכספית בין ועד הורים לוועד המושבה. חיכוכים אחרים בין מחלקת החינוך של הוועד הלאומי לבין ועד החינוך של המושבה התגלו לא פעם על רקע מינוי מורים נוספים לבית-הספר, שהוועד ביצע במטרה להעשיר את תכנית הלימודים. המורים שמחלקת החינוך אישרה וגם מימנה חלק ממשכורתם, נקראו 'מורים סוג אל"ף', ואילו המורים שוועד ההורים מינה ומימן את משכורתם, נקראו 'מורים סוג בי"ת', או מורים זמניים.    
בית-הספר 'יבנה' שימש אכסניה להורים בעלי גישה מסורתית יותר, שלא היו מרוצים מדרך החינוך של בית-הספר הכללי-חילוני שפעל במושבה ובו למדו בעיקר ילדי הפועלים. לכן, בשנת 1931 החליטו מספר איכרים 'אמידים' לפתוח בית-ספר משלהם, קראו לו 'יבנה', ונרשמו אליו 40-45 תלמידים (בית-הספר 'של הפועלים' מנה באותה שנה 83 תלמידים). בית-הספר יבנה התקיים כמוסד עצמאי עד שנת 1935. המספר המועט של תלמידיו וסיבות כלכליות, הקשו על קיומו והוא נסגר.
בית-הספר העממי השתכן בבניין המרכזי במושבה, בעבר – 'החאן' הציבורי. מבנה זה שימש כזכור, בתקופת מלחמת העולם הראשונה בית תבשיל ובית חולים למגורשי תל-אביב, וכן היה בית הוועד והבניין הציבורי היחיד של המושבה. במשך כל השנים פעל בית-הספר בתנאים שלא תאמו את תפקודו: המבנה היה חסר אור ואוויר, ובחורף שרר בו טחב קירות, החדרים היו קטנים ואפלים, והוא גבל בכביש הראשי המוביל ליישובים הערביים במחוז טול כרם. תנועת המשאיות העוברות סיכנה את התלמידים, כפי שמציין מיכאל רכבי, מנהל בית-הספר, בסקירתו בשנת ת"ש (1939-1940) "כל יום העובר בשלום, בלי אסונות – נס הוא". היטיבה לתאר את מצבו הירוד של בית-הספר אחת התלמידות: "מלא מגרעות כיום בניין בית הספר... כיתה אחת סובלת מהרעש שבא מהכביש ומזרמי מים ובוץ המתפרצים לתוכה; כיתה שנייה – מרעש בית המרחץ ומעשן פיחו; שלישית – מרעש הפרימוסים של חדר הבישול. עוד כיתה סובלת מאפלוליות הפרדס ומחוסר אוויר. ועל כולן לוחצים הצפיפות הגדולה והרהיטים הקלוקלים והשבורים... ועל כולן מורא המפולת של התקרות, ההולכות ונהרסות על ידי הדלף ומפריחי היונים" (מתוך עלון בית-הספר 'פינתנו', אדר ת"ש).
ומוסיף מיכאל רכבי: "בתוך בניין בית הספר ממש נמצא גם בית מרחץ ציבורי ומקווה מים. בלן זקן ואשתו מטפלים בבית המרחץ. ערמות של עצים להסקה בחצר ביה"ס. לכלוך אחר בצורה נוראה. עשן התנור חודר בזמן הלימודים לתוך המחלקות. רעש המכונה מרעיד את כל הקיר המזרחי וזה בעת השיעורים. גברים ונשים באים להתרחץ. טיפוסים המסתכלים בעין רעה בתלמיד הלובש מכנסיים קצרים או מורה גלוי ראש. טיפוסים אלה עוברים בחצר בית הספר באופן חופשי כבעלי בית ממש. מסתכלים בכל בזעם. בשעת שיעור ההתעמלות יש והם עוברים בתוך מגרש המשחקים או בתוך שורות המתעמלים והיה כי יפגע באחד מהם כדור המשחק וקם רעש, קללות, גידופים וחרפות".
על צרות מקומו של בית-הספר, נוספה ההחלטה להעמיק את באר המושבה: רעש מכונת הקידוח וערמות חול ואבן השחיתו את גינת בית-הספר, גאוות המוסד. מכתבים רבים שנשלחו מטעם מחלקת החינוך של ממשלת המנדט, התריעו על מצבם הרעוע של השירותים הסניטריים והזהירו את ועד המושבה שאם לא ימולאו הדרישות, ייסגר בית-הספר. התנאים הקשים השפיעו לרעה על התלמידים והם החלו להתייחס בזלזול לרכוש בית-הספר.
ועדי הורים – הוועד המפקח
שנות השלושים התאפיינו בסכסוכים בין ההורים לבין הנהלת בית-הספר בנושאי הפיקוח על תכני החינוך ועל התנהלות בית-הספר עצמו. הורי התלמידים במושבהבחרו ועד שתפקידו היה לפקח על תכניות הלימוד בבית-הספר בהתאם לתפיסת עולמם. אמנם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי קבעה שעל ועד ההורים להיות כפוף לתכנית הלימודים של מחלקת החינוך, אך מסמכים משנות השלושים מעידים כי ועד ההורים הוא שניהל הלכה למעשה את בית-הספר. הייתה זו אולי תופעה אופיינית לכפר-סבא של השנים 1928-1939, שאת הפעילות בה קבעה אוכלוסיית היישוב, כל עוד לא קמה מועצה מקומית נבחרת, אלא שמעורבות גבוהה זו יצרה אי-שקט ביישוב הקטן. במשך כעשר שנים, הוועד הוא שהעביר למחלקת החינוך של הוועד הלאומי את כספי השתתפות הורי התלמידים, התערב בסכסוכים פנימיים בין המורים, קיבל מורים חדשים, השתתף בישיבות המועצה הפדגוגית והעביר מאזני חשבונות ודינים וחשבונות על כל הנעשה בבית-הספר. מעורבות זו לא הייתה לרוחו של מנהל בית-הספר הראשון א' אהרוני, והוא פונה בקובלנה לי' עזריהו, המפקח הראשי על בתי-הספר: "בתקנות מחלקת החינוך לא מדובר על ישיבות משותפות של ועד ההורים ומועצת המורים כדבר של קבע, ואין אני יודע בשום ביה"ס עממי אחד שבו קיים מוסד כזה בקביעות... מצדי לא אכחד מכבודו, יש לי בנידון חששות ידועים. האטמוספרה הכבדה רווית החשדים השוררת בישיבות וועד ההורים, הויכוחים המנהלים אגב עוקצנות עוינת... כל אלה אינם מנבאים טובות למוסד החדש". בתשובתו מציין המפקח עזריהו ש"בתקנות מח' החינוך לא מדובר על ישיבות משותפות של ועד ההורים ומועצת המורים... אין אני יודע ביה"ס עממי אחד שבו קיים מוסד כזה בקביעות...". (ההדגשה שלי), המפקח טוען שוועד ההורים רשאי לקבל "את האינפורמציה על מצב הלימודים" אך אינו יכול להכריע בשאלות של הנהלת ביה"ס.
הסכסוכים הפנימיים במושבה שנמשכו בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים היו סוערים במיוחד. במושבה התנהל מאבק מתמיד בין איכרים לפועלים, ושיאו היה המאבק על עבודה עברית. עד מהרה נתן מאבק זה את אותותיו במערכת החינוך. כאמור, בשנת 1935, הצטרפו תלמידי בית-הספר 'יבנה' לבית-הספר העממי, אך פעילותו הפוליטית של ועד ההורים שרוב חבריו נמנו על מחנה הפועלים, הייתה למורת רוחם של חברי ועדת החינוך של ועד המושבה. במכתבם ל'מחלקת החינוך של כנסת ישראל', הם כותבים: "אנו הסכמנו לטובת החינוך הכללי ולטובת בית הספר שיקר לכולנו למנוע כל מיני פילוגים והחלטנו לסדר וועד מוסכם, אבל כיום השמאל משתמט מהנהלה מוסכמת. אנחנו בשום אופן איננו יכולים להפקיר את עניני בית הספר בידי השמאל ופונים למחלקת החינוך לתת הוראה למנהל בית הספר שיאפשר לבא כוחנו להשתתף בישיבות חבר המורים כפי שהיה נהוג בשנים הקודמות". השאלה המרכזית הייתה באיזו מידה המאבקים החברתיים והכלכליים המתחוללים במושבה צריכים למצוא הד גם בחיים החברתיים של בית-הספר. במילים אחרות, האם היה על בית-הספר לנקוט עמדה פוליטית בשאלות ציבוריות כמו עבודה עברית, וכיצד יוכלו התלמידים להתמודד עם דעות המנוגדות למציאות הקיימת בבתי הוריהם. לעומתם, מכיוון שהפועלים היו רוב במושבה ולחברי ההסתדרות היה רוב בוועד ההורים, אלה רצו להעניק לבית-הספר צביון חינוכי של 'זרם העובדים' ההסתדרותי. כפי שנוכחנו, הדבר היה למורת רוחם של המנהל ושל החוגים האזרחיים במקום. הפשרה שנסתמנה הייתה שבית-הספר העממי ישתייך אמנם לזרם הכללי, אך בד בבד, ינחיל לתלמידיו גם ערכים של תנועת העבודה. (מ. נאור). בית-הספר לא קיים טקסים ברוח תנועת העבודה, כמו למשל חגיגת ה–אחד במאי. בית-הספר לא הכביד על תלמידים שנעדרו מן הלימודים ביום זה. כדרכה של פשרה, לא הכול היו שלמים אתה.
דוגמה אחרת לחוסר השקט במערכת החינוך הכפר-סבאית הייתה מעורבות בית-הספר בחנוכת 'בית הפועלים' ביוני 1937, בהשראת ועד ההורים. לקראת פעילות זו כתב מנהל בית-הספר א' אהרוני לי' עזריהו, המפקח הראשי על בתי-הספר, וביקש הדרכה כיצד לפעול במצב המיוחד שנקלע אליו: "ועדת ארגוני הנוער שעל יד הקרן הקיימת לישראל עורכת בכ"א בתמוז, (יום השנה למות הרצל) כינוס בתי הספר וארגוני הנוער בשרון. המטרה: הפגנה למען הקק"ל...אין ספק שהלה (כלומר בית הפועלים) יתקשט אותו ים באדום וגם הנאומים יהיו מהסוג הידוע... אין ספק, שהפגנה זו תרחיק עוד יותר את החוגים האזרחיים מעל בית הספר. ואולם אין אני יכול להציע גם להימנע מהשתתפות בכנוס הנערך במקומנו לכבוד הקק"ל..."
סקירות סיכום שנות הלימודים שנשלחו למחלקת החינוך של הוועד הלאומי, נכתבו על ידי שלמה אנגל, יו"ר ועד ההורים, מפעילי 'ההסתדרות' ועיתונאי בעיתון 'דבר' בשרון. הסקירות מכילות נתונים רבים: דינים וחשבונות כספיים, מספרי התלמידים, אמצעים לגביית שכר הלימוד ופעולות ועד ההורים למען בית-הספר. ועד ההורים שנבחר מדי שנה בשנה באספות הורים כלליות, מנה תשעה חברים ולנציגי הפועלים היה בו רוב.
תפקידים אחרים שנטל ועד ההורים על עצמו:
    אחריות כספית לניהולו התקין של בית-הספר, לרבות עריכת הסכמים עם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.
    אספקה מרוכזת של ספרי לימוד ושל ציוד. כולל מחברות, עפרונות, בד לשמלות וצמר לסוודרים שיכינו התלמידים במשך שנת הלימודים. המימון נעשה בגביית סכום קבוע מן ההורים. הנימוק הרעיוני שעמד מאחורי פעילות זו היה: "חשיבות מיוחדת מבחינה חינוכית חסכונית. הילד שנמצא תחת בקורת בשימוש ספרים וחומרים, אינו מקלקל, בכל אופן לא במידה כזו, שהוא מקבל חומרים מאת הוריו בכל עת שהוא רוצה".
    הכנת תלבושת אחידה, מיועדת לכל התלמידים 'מתוצרת הארץ'. ילדים שהוריהם היו חסרי אמצעים קיבלו תלבושת חינם.
    היגיינה ורפואה. הוועד דאג לרופאה שעקבה אחרי בריאות הילדים ושימשה "גם קשר בין ועד ההורים, הנהלת בית-הספר והורי הילדים".
    כינוסים וחגיגות. הוועד ארגן כינוס כללי של כל תלמידי בתי-הספר בשרון.
    הזנה נוספת. ועד ההורים ארגן אספקת לֶבֶּן לילדים שהוריהם רצו בכך. חסרי אמצעים קיבלו לֶבֶּן חינם.
    מועדונים וקייטנות. הוועד ארגן "במושבה, אשר רוב התושבים בה עובדים ועמלים", את העסקת הילדים בשעות אחר הצוהריים כדי "למנעם מלשוטט ברחובות, כשהם מופקרים להשפעה הרעה של הרחוב". פעילות זו הוגברה בחודשי החופש הגדול.
הוועד פנה למחלקת החינוך של הוועד הלאומי בנושאים שהיו לכל הדעות, מתפקידה של רשות מקומית, כמו: הקמת בניין מתאים לבית-הספר, איזון תקציבו, הקמת חדר למלאכת יד, הזנה נוספת לילדים, מועדון לחינוך חקלאי-כפרי, וזאת כדי "לתקן גם את הפגם בשטח החינוך החברתי, שלא הוקדשה לו בביה"ס תשומת הלב הראויה". פעילות רחבה זו התקיימה בד בבד עם גידול רציף במספר התלמידים: בשנת 1935 – כ-200, ובשנת 1940 – 316.
שנת 1939, הייתה שנת מפנה בנושא החינוך במושבה: נבחרה המועצה המקומית וזו נטלה על עצמה את האחריות לחינוך. בשנה זו גם התמנה כמנהל בית-הספר מיכאל רכבי, ודווקא הוא מחמיא בסקירתו לוועד ההורים המסור שיצר מצב "משביע רצון... ופעולתו הייתה 'מסורה'. הוועד הצליח להתמיד בתשלומים למחלקת החינוך של הוועד הלאומי, עבור משכורות למורים 'סוג בי"ת'."
המנהל החדש, בניגוד לקודמו, חשש מהעברת האחריות על בית-הספר מוועד ההורים למועצה הנבחרת: "חושש אני שהשנה תהיה ירידה במצב העניינים. קופת שכר הלימוד תתערב ודאי בקופה הכללית של המועצה המקומית ומי יודע אם תהיה הקפדה על שמירת החינוך". הוא רצה להמשיך בשיתוף הפעולה ובקשר מתמיד עם ועד ההורים. למרות העברת האחריות למועצה המקומית, המשיך ועד ההורים להיות פעיל ביותר. הנתונים מורים שהמועצה נטלה על עצמה אחריות ל 30% בלבד מתקציב בית-הספר, והוועד המשיך להיות אחראי לתשלום משכורות המורים ולהפעלת בית-הספר. גולת הכותרת בפעילותו של הוועד בשנה זו הייתה התחלת הטיפול בבניין בית-הספר העממי על ידי יצירת אגודה למען בית-הספר.
 
המעבר לשנות הארבעים
המנהל החדש, רכבי, החליט לשפר את בית-הספר בשטחים רבים ככל האפשר. תשומת לב רבה הוקדשה לחינוך החקלאי ולגינת בית-הספר, לחדרי המלאכה, לספרייה, לרהיטי בית-הספר, לחדר הרופאה, למכשירי הלימוד וההתעמלות. קשה הייתה קליטתו של רכבי בקרב המורים הוותיקים שהורגלו לסגנון ניהול אחר. וכך הוא כותב: "עלי להעיר כאן שעם החלפת המנהל היה צריך להחליף גם מורים אחדים. עלי לומר שקשה להסתגל וקשה גם לשנות את האוירה הכללית השוררת כאן... כאן היו יחסים אחרים בין המנהל לחבר המורים. כאן, למשל, הכל נעשה מתוך פקודות מגבוה. כיום קשה למורים לשכוח את הרגליהם הישנים. על כל דבר קל יש לפקד. אם לא תתן פקודה לא יעשה הדבר. אין החלטה עצמית..."
 
בניין חדש לבית-הספר העממי – בית-הספר על שם מנחם מנדל אוסישקין
במשך קרוב לעשרים שנה למדו ילדי המושבה במבנים ארעיים, בסוכות, באורווה, בצריפים ובמבנה מיושן. בכל השנים הללו, נעשו מאמצים לאתר מגרש מתאים ולבנות לילדי המושבה בית-ספר של קבע. בפני המארגנים ניצבו בעיות רבות שהצריכו את פתרונן. תחילה לא אושרו תכניות הבניין על ידי מחלקת החינוך הממשלתית, ומשאושרו לבסוף, לא נמצאו התקציבים להקמת הבניין. לשם כך הקימו תושבי המושבה 'אגודה למען הקמת בניין בית-הספר' שתסייע בהשגת כספים ותרומות מתושבי המושבה.
רק ב-1939 הוחל בבנייה על מגרש בן 14 דונם, שנרכש על ידי המועצה בעזרתה של הקרן הקיימת לישראל. המועצה המקומית לקחה על עצמה את מימון כמחצית מהוצאות הבנין, ואת החצי השני נתנה ממשלת המנדאט - חלקו כמענק וחלקו בתנאי הלוואה נוחים. בראשית שנת תש"ב (17.10.1941) נחנך הבניין. היה זה בניין רחב ידיים, מפואר (בהתאם למושגי הימים ההם), רווי אור ואוויר, שקלט את כל תלמידי בית-הספר העממי. בפתיחה החגיגית הוחלט לקרוא את בית-הספר על שם המנהיג הציוני מנחם מנדל אוסישקין, אשר השתתף בטקס הפתיחה.
 
בתי-ספר דתיים – חרדי ודתי-לאומי
בית-הספר החרדי לבנים: בדצמבר 1930 נערכה עצומה 73 תושבים שדרשו מוועד המושבה להקצות שטח בן 2.5 דונם לבית-ספר חרדי. בעצומה כתבו המבקשים: "לבניית בניין יפה עם כל השכלולים" מה שיהיה לדעתם, גורם מושך "להרבות את מספר התלמידים [...] ואל תדחו את העניין באמתלות שונות כגון שמספר הילדים לעת עתה מעט. הם יהיו הרבה אם רק יהי' מקום ובנין". מעקב אחר חתימות התושבים מביא למסקנה שההגדרה 'חרדי' של ימינו אינה תואמת את המונח 'חרדי' של שנות השלושים במושבה. רוב החותמים היו דתיים בסגנון ''המזרחי' או המפלגה הדתית-לאומית של ימינו. בין החותמים היו גם אנשים חילוניים שחפצו כנראה, לחנך את ילדיהם לאור מערכת הערכים והמסורת היהודיות.
בשנת תרצ"ב (1932) היה מספר התלמידים רק 15, אך הדבר לא הרפה את ידי היוזמים. ועד ההורים של בית-הספר החרדי חזר וביקש הקצבה של 45 לא"י. במשך הזמן היו בתי-הספר החרדיים לעובדה קיימת ופעלו במסגרת החינוך היסודי במושבה. הפיקוח על בתי-הספר נעשה על ידי הזרם החינוכי של תנועת המזרחי. התקיימו זה לצד זה שני מוסדות: בית-ספר חרדי לבנים ובית-ספר חרדי לבנות 'בית יעקב'. (בית יעקב, רשת של בתי-ספר דתיים לבנות, ובהם שולבו מסורת והכשרה מקצועית). הכיתות היו מקבילות לכיתות בית-הספר העממי, פעלו במסגרתו ונוהלו על ידי מנהל בית הספר א' אהרוני. מסגרת זו הוכרה על ידי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.  
שני ועדי הורים הפעילו את בתי-הספר החרדיים לבנים ולבנות והלימודים נעשו ברוח החינוכית של בתי-הספר של תנועת 'המזרחי'. לפי הדין וחשבון של ועד ההורים, "הלימודים נעשו בהתאם למערכת השיעורים שנקבעה בתחילת השנה והייתה התקדמות איכותית בכל המקצועות הנלמדים". במקום שררו 'סדר ומשמעת'; בבית-הספר הייתה ערוגת ירק והתלמידים עבדו בה בשעות אחר הצוהריים; בית-הספר גם עודד את חברוּת התלמידים ב'עדת הצופים הדתיים'.
לקראת שנת הלימודים תרצ"ט (1938-1939) מנו שני בתי-הספר גם יחד 57 תלמידות ו-42 תלמידים. האחריות על האחזקה הייתה בידי הרשות המקומית אך כל ועד הורים היה אחראי לתשלום משכורות למורים.
בשנת 1939, כאשר הוחל בבניית בניין חדש המיועד לבית-הספר הכללי, התפרקה המסגרת. המנהל א' (שם פרטי?) אהרוני חשש כנראה, מהתפתחותם של בתי-הספר החרדיים. ב- 22.1.1939 כתב ליוסף עזריהו, מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בירושלים: "סבורני, אין לזלזל בסכנה האורבת לבית-הספר הכללי מצד המוסד החרדי באם אמנם עלה יעלה בידו של זה להתבסס ולקבל אשור (כנראה לבניית בניין חדש) יש, אולי, לחשש אז לפלוגו של בית הספר האחד לשלשה בתי אולפנא נפרדים". אהרוני מציע למפקח לזמן לפגישה את ועדי ההורים "לשם התיעצות ודיון בשאלת מציאת בסיס לאחוד בתיה"ס במושבתנו". המפקח י' עזריהו, ניסה למצוא פתרון שיניח את הדעת, וכך הוא כותב: "הצעה זו באה כדי למנוע החזקת שני מוסדות מקבילים במושבה, המגדילה את הוצאות החנוך במקום למעלה מיכולתם של תושביו ומשפיעה בהכרח על שני המוסדות גם יחד, ויחד עם זה לספק ככל האפשר את דרישת אותם ההורים הרוצים לתת לבניהם חינוך דתי-מסורתי". הצעות המפקח להמשיך במסגרת הקיימת תוך כדי ארגון-מחדש לא נתקבלו, ובית-הספר הסובלני, המיוחד למושבה כפר-סבא, התקיים רק עד המעבר לבניין החדש. בגלל התנאים העדיפים שקיבל בית-הספר העממי, עברו למסגרתו מאוחר יותר חלק מתלמידי בית הספר החרדי.
 
בית-הספר 'מזרחי
תלמידיו הראשונים של בית-ספר זה היו תלמידי בתי-הספר ה'חרדי', לבנים ולבנות, שפעלו בעבר בכיתות מקבילות במסגרת בית-הספר העממי הכללי. מטרתו כמו זו של בית-הספר החרדי, הייתה "לחנך לאהבת התורה ולקיום מצוותיה ולאהבת העם והארץ". בניגוד למסגרת הקודמת, ובה היו שני מוסדות נפרדים לבנים ולבנות, עתה היו הכיתות מעורבות, בנים ובנות למדו בצוותא. המועצה לא אפשרה לכיתות המזרחי להישאר במבנים הישנים של בית-הספר, והתלמידים והמורים נאלצו לעזוב את המקום ולקיים את הלימודים בשתי דירות נפרדות בקצה רחוב השרון (רחוב וייצמן של היום), פינת רחוב ירושלים.
בשנת הלימודים תש"א (1940-1941) למדו בכיתות א'-ז' 108 תלמידים. התלמידים המשיכו ללמוד בחדרים הקטנים בשתי הדירות, והשתמשו ברהיטים ש"אינם מתאימים לתפקידם". הם למדו את המקצועות הבאים: קריאה וכתיבה, תורה, חשבון, משנה, תלמוד, כתיבת הארץ (גאוגרפיה), טבע. אין אנו מוצאים אזכור ללימוד השפה האנגלית, אך לעומת זאת המפקח מציין את הערותיו לגבי לימוד הגאוגרפיה, "ידיעות התלמידים במה שעברו הן מספיקות."
נהמפקח שיבח את המנהל, מר רחמני, על שהוסיף 100 ספרים לספריית בית-הספר. "התלמידים מעוניינים בקריאה ומוסרים דו"ח על הספרים שקראו".
מצוקת הדיור הייתה קשה, ולקראת סוף שנת הלימודים תש"א חזר ופנה ועד ההורים להנהלת הוועד הלאומי בבקשה לעזור לו להעביר את בית-הספר למבנים שהתפנו במבנים הציבוריים, עקב העברתו של בית-הספר העממי למבנה של קבע. הם מבקשים מן המועצה לעזור להם בסידורי ההעברה במימון של 100 לא"י, ולערוך עמם חוזה חכירה. המועצה לא נענתה לבקשת ועד ההורים ומר קרן, נשיא המועצה המקומית, הבטיח לפונים "מהכספים שיוצאו בעתיד לצרכי הקמת בנינים ציבוריים במושבה, יובא בחשבון בשורה הראשונה – בנין לצרכי בית הספר של 'המזרחי'." אי היענות המועצה יצרה 'סכסוכים' בינה לבין ועד ההורים. הוועד אף פנה בבקשת עזרה לרבנים, ולהנהלת הוועד הלאומי, וזו קיבלה על עצמה להכריע בסכסוך זה. בישיבה משותפת של ועד ההורים והנהלת המועצה המקומית, הם הגיעו לידי הסכם ובו נאלצו ההורים לוותר על דרישתם לשכן את בית-הספר במבנים שהתפנו.
עקב הפער לעומת בית-הספר העממי החדש, הלך וקטן מספר התלמידים. מפאת מספרם הנמוך של תלמידי הכיתות הגבוהות, הוחלט להעבירם בשנת הלימודים תש"ב 1941/2, ללימודים בבית-הספר של 'המזרחי' במגדיאל. וכך מדי יום ביומו, בעונת החורף, נסעו הילדים באוטובוס למגדיאל. מימון ההסעות בסך של 14 לא"י, היה מקופתו של ועד ההורים. בחודש מאי העלתה חברת ההסעות את הסכום ל-20 לא"י לחודש, וּועד ההורים לא יכול היה יותר לעמוד בתשלומים. וכך מדי יום ביומו, בעונת הקיץ, הלכו התלמידים ברגל לבית- הספר. לאור המצב שנוצר, חשש המנהל החדש של בית-הספר מרדכי קניגסבוך, שההורים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר הכללי "כדי שלא יהיו קורבן לניסויים שונים", וקבע ללא עוררין ש"הורים לא ישלחו את ילדיהם יותר למגדיאל". המשבר הביא לכך שבשנת הלימודים תש"ג כלל בית-הספר ארבע כיתות בלבד שמנו 43 תלמידים.
שנת הלימודים תש"ד גם היא לא הביאה לשיפור המצב. במכתבו של י' כץ, ראש ועד ההורים, הוא קובל על יחס עוין מצד הרשות המקומית, על חוסר יציבות במורים קבועים ועל אי עמידתו של המרכז העולמי של 'המזרחי' בהשתתפות בהחזקת בית-הספר. "ידועים לך היטב עניני בית הספר מזרחי בכפר-סבא והקשיים בהם אנו נתקלים בהחזקתו, בכפר-סבא השמאלית והלוחמת נגד כל ענין דתי והחינוך הדתי הוא כצנינים בעיני השליטים... עתה נדהמנו שבמקום מורה קבוע שלחו שוב ממלא מקום עלם צעיר... דבר שיפגע קשה מאד בבית הספר כי ההורים לא יסכינו לסידורים כאלה וכל מאמצינו עבור בית הספר יעלו בתוהו, בגלל הסדורים 'המוצלחים' האלה... כי בזה יהרסו מה שנבנה בעמל רב על ידכם ועל ידינו".
מחלוקת בין זרמי החינוך הדתי והכללי, ו'מחטף' של תלמידים עולים חדשים התרחשו בשנת תש"ה. מנהל בית-הספר מרדכי קניגסבוך, פנה למנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בקובלנה על המועצה המקומית כפר-סבא: "ידועה לכב' פרשת ילדי העולים התימנים בכפר-סבא שהיא כעת בבירור אצל מפקחי מחלקת החינוך. עניין זה ראוי שיעורר את תשומת לבו, כי הולך ונוצר בכפר-סבא מצב שלעולה חדש אין אפשרות לחנך את ילדיו, כפי רוחו, אלא לפי דרישת אנשי ההסתדרות במקום. עולה המעיז להתנגד להם, נתון ללחץ חומרי, שוללים ממנו דברים הכרחיים הניתנים לעולים כגון: בגדים! יש עדים שעולים חדשים מסרו להם, שהם נאלצים לשלוח ילדיהם לביה"ס הכללי, כדי שיקבלו בגדים!" כן הוא מוסיף את העובדה, שמספר משפחות מעולי תימן שעברו לכפר-סבא, רשמו את ילדיהם לבית-הספר מזרחי, בעוד אנשי ההסתדרות במקום "התחילו בשיטה האמורה", והעבירו מספר ילדים לבית-הספר הכללי.
בשנת הלימודים תש"ו, יצא בית-הספר למרחב מבחינת מספר התלמידים. בשנה זו למדו בו 143 תלמידים ב-8 כיתות.
למרות גידולו של בית-הספר, לא עמדה המועצה בהבטחתה משנת 1940, ולא בנתה לבית-הספר מזרחי בית קבע. הם המשיכו להתגורר בדירות השכורות וניסו להשיג הלוואות מן המועצה וממרכז מזרחי העולמי כדי לבנות להם בית של קבע.
מערכת היחסים בין בית-הספר למועצה המקומית מוּסדה רק בשנת 1947. על פי הסכם שנחתם אז בין המועצה המקומית לבין ועד ההורים, על ועד ההורים להעביר למועצה את כל הסכומים וההקצבות המתקבלים על ידו כגון שכר לימוד ותמיכות שונות. הוסכם, כי "מראשית שנת תש"ז ביה"ס 'מזרחי' בכפר-סבא שווה זכויות עם ביה"ס העממי אשר בכפר-סבא" ולאחר קבלת רשימת המורים, תשלם המועצה המקומית את שכרם.
בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, נמצא גם הפתרון למצוקת הדיור של בית-הספר. הקרן הקיימת לישראל הקציבה לבית-הספר מספר דונמים בקצה רחוב הרצל, פינת רחוב הכרמל, והוקם לו בית של קבע. המועצה המקומית מימנה מחצית מהוצאות הבנייה ותנועת 'המזרחי' עזרה במימון המחצית השניה. מנהל בית-הספר והמורים לוו כסף מבנק לרכישת ציוד כדי לטפח את החינוך החקלאי במקום. כך יצא בית-הספר למרחב רק ערב הקמת המדינה. לאחר הכרזתו של חוק חינוך חובה בשנת תש"ט (1949), עבר בית-ספר לרשות הממשלה והבניין על ציודו עברו לאחריות המועצה המקומית.
 
בית-הספר התיכון: תחילתו של בית-הספר כ'כיתות המשך' במסגרת בית-הספר העממי ע"ש מ"מ אוסישקין. בית-הספר התיכון הוקם כמסגרת עצמאית בשנת 1945, ונקרא בית חינוך תיכון על שם ברל כצנלסון. מטרתו של בית-הספר לאפשר השכלה תיכונית מלאה לתלמידי המושבה, שעד להקמתו נאלצו לגלות למקום תורה בערים הגדולות. עד מהרה הצטרפו למוסד זה תלמידים מהיישובים החקלאיים מהאזור, שעד אז רק מעטים מהם הצליחו ללמוד בפתח-תקווה או בתל-ביב. מדיניות בית-הספר שקדה לקיים רמת לימודים גבוהה, ועד מהרה זכה המוסד להכרה מצד האוניברסיטה העברית שקיבלה את בוגריו ללא בחינות כניסה. בית-הספר השתייך ל'זרם העובדים' של ההסתדרות הכללית, וטיפח את הלימודים במדעי החברה: כלכלה מדינית, תורת המדינה וזרמים סוציאליסטיים. כמו כן קיים מגמות המאפשרות לתלמידים להתמחות בלימודי הספרות וההיסטוריה בצד לימודי מתמטיקה, ביולוגיה ופיזיקה. היות שבית-הספר היה ברוח זרם העובדים, נהגו התלמידים לפנות למוריהם בשמם, (בניגוד לנוהל הקיים בבית-הספר העממי ובו נהגו לפנות למורים בתארים 'מורי' ו'מורתי'). בית-הספר גם טיפח את החיים החברתיים של התלמידים במטרה להקנות להם הרגלי חיים דמוקרטיים. בשעות אחר הצוהריים התקיימו חוגי אמנות, מוזיקה וציור. התלמידים שותפו בעריכת טיולים חודשיים ושנתיים, ובארגון מסיבות, והשתתפו בחגי המושבה. כמחצית מהתלמידים הגיעו מיישובים סמוכים. המנהל הראשון היה ד"ר מנחם זליגר.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}