המעברה 'נעלמה' באישון לילה

המעברה ש'נעלמה' באישון לילה, 1953-1950
 "בדידותה של המעברה מורגש כמעט בכל השטחים,
כי אין לה מגע עם המושבה.
אפשר לאמר כי זוהי עירה קטנה על-יד המושבה."
מתוך ידיעות מועצת פועלי כפר-סבא מס' 4, ספטמבר 1951
 
עבודת ילדים
ילדי המעברה, ואחר-כך שיכון קפלן, עזרו בפרנסת המשפחה בעבודות חקלאיות עונתיות. הענף העיקרי שילדים רבים עסקו בו היה תלישת בוטנים. משפחות שלמות יצאו השכם בבוקר לשדות ובהם נערמו שיחי הבוטנים שהוצאו מהאדמה, כדי לבצע את התלישה בידיים.
מראה טיפוסי היה, לאחר סיום הוצאת הבוטנים ותפוחי-האדמה והעברת היבולים לשיווק – פשיטת הילדים על השדות ללקט את השאריות שנותרו בשטחים.
 
 קליטת עולים
שני המוסדות העיקריים שעסקו בהקמת המעברות ובניהולן היו: מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שתקציבה היה מקור המימון העיקרי לטיפול בעלייה החדשה; משרד הפנים, המחלקה ליישובי עולים, האגף לשלטון עצמי. נוסף על אלה לקחו חלק חשוב בתהליך הקליטה משרד העבודה והבינוי ומשרד החינוך.
מאה ושלושים מעברות הוקמו בארץ בראשית שנות החמישים. אחת הבודדות מביניהן, ש'נעלמה' מהנוף אחרי כשלוש שנים בלבד, הייתה מעברת כפר-סבא. המעברה שכונתה בראשיתה 'מחנה עבודה מאוהלים' הוקמה בכפר-סבא ביוני 1950 והייתה בין הראשונות בארץ.
ההוראה הראשונה לקליטת עולים בצדה המזרחי של המושבה כפר-סבא הגיעה מד"ר גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, בתאריך 8.6.1950. בהודעה צוין שהסוכנות מתכננת הקמת מחנה עבודה מאוהלים בכפר-סבא לשיכונם הזמני של 300 משפחות עולים. וכך נכתב בהודעה: "אנו בטוחים כי תגישו את כל העזרה הדרושה." הנהלת המושבה, כמו גם המושבות האחרות, לא יכלה להתנגד לבקשה. בתנאי המצוקה של שנות החמישים הראשונות כפה השלטון המרכזי את מרותו על הרשויות המקומיות וחייב אותן להשתתף בקליטת העולים וליישבם בתחומיהן.
קרן הגיב בחומרה על ההוראה החד משמעית לקלוט באופן מידי 300 משפחות כאשר לדבריו, מלכתחילה דובר על 150 משפחות בלבד (מדובר במשפחות עולים מתימן שיושבו באזור שיועד לתעשייה, והמועצה גם החלה בבניין בתים עבורם. לימים קראו לשכונה 'גאולים'). במועצת כפר-סבא סברו שהמושבה תרמה דיה לקליטת העלייה ואין בידה לקלוט עוד עולים. וכך נימק ראש המועצה את סירובו: אין בידי לא שטח ולא תכניות להקים מחנה אוהלים ולדאוג לתנאים סניטריים. משום כך: "אנו חוזרים על בקשתנו לא להעמידנו בפני עובדות מוגמרות ולהתקשר אתנו לפני עריכת איזה שהן תוכניות".
נציג משרד הפנים, מהמחלקה ליישובי עולים, ביקר במקום ימים ספורים לאחר שהגיעו המשפחות, ובדו"ח מיום 28.6.1950 ציין את הפרטים הבאים: "100 משפחות שוכנות באהלים מארצות מוצא: תימנים, תורכים, רומנים. מועסקים באמצעות לשכת העבודה המקומית ב'עבודות עונתיות'. המועצה דואגת לפינוי האשפה, ו'מפעל המים' לאספקת מים, וקופת חולים כללית לשירותי בריאות. חינוך: 80 תלמידים, מהם 50 לומדים בנוה-ימין (מושב עובדים סמוך שהוקם על אדמת כפר סבא הערבית), 30 לומדים ב'שיכון אצל מלמד תימני', גן ילדים ארעי באהל".
כחודש בלבד לאחר הקמת מחנה האוהלים דרשה המועצה ממשרד הפנים השתתפות בהוצאות חינוך העולים ופירטה את הגידול במספר הילדים במסגרות החינוכיות השונות: 42 בגן, 48 בבית-הספר בנווה-ימין וסעיף חדש: 148 תלמידים בבית-הספר בכפר-סבא. כלומר, הגידול ביוני-יולי 1950 במספר המשפחות העלה את הוצאות המועצה באופן משמעותי: "מצבנו הכספי הנו חמור בלאו הכי ואין אנו יכולים להטיל על שכמנו הוצאות נוספות הבאות בעבור הקמת ישובי עולים באזורנו. אנו מבקשים את הקצבתכם בהוצאות."
ב-9 באוקטובר 1950 שב ופרסם נציג משרד הפנים דו"ח בעניין המעברה בכפר-סבא, ובו השתמש בפעם הראשונה במונח 'מעברה' ולא במונח האחר – מחנה אהלים. מנתוני הדו"ח מסתבר שמספר המשפחות במעברה הגיע ל-450. למרות הגידול בפרק זמן כה קצר ולמרות הקשיים, ציין הדו"ח בהערכה את פעולות המועצה לטובת העולים בתחומי החינוך, המגורים והתעסוקה: "כל ילדי המקום נקלטו בבית הספר בכפר-סבא. בקרוב יכנסו כל שוכני האהלים לבתים הבנויים מעבר השני של הכביש לשיכון של קבע ויכללו בתחום שיפוטה של המועצה המקומית. אהל מיוחד ומסודר בטוב-טעם עם רצפת בטון משמש לגן-ילדים. כל האנשים עובדים בעזרת לשכת העבודה המקומית כל הזמן, והתושבים כבר הצליחו להגיע לחסכונות וזה אפשר להם להשתתף בסכום של 400-300 ל"י לבנין הבתים."
הדו"ח היה אמנם חיובי אבל לא כל תקציבי המימון הועברו למועצה, מה עוד שהנתונים המספריים שהופיעו בדו"ח היו לא מדויקים וגם מטעים. אכן קליטת עולי תימן בשיכון 'גאולים' התממשה אולם אלה היו מיעוט מסך כל העולים שקלטה כפר-סבא. העולים הרבים שהגיעו במחצית השנייה של שנת 1950 הכבידו על המושבה ומועצתה וגרמו לקשיים כספיים, חברתיים ותעסוקתיים.
לא עברו חודשיים, ובפניית ראש המועצה לשרת העבודה גולדה מאיר, מ-31.12.1950, מתקבל תיאור מצב שונה לחלוטין מהדו"ח הקודם: "ידוע לכב' כי הוקמה מעברה במושבה, המכילה 400 משפחות, המונה 2,500 נפש. שני שליש מהמשפחות הנ"ל הנם יוצאי ארצות המזרח, עירק, פרס, צפון אפריקה ורובן ככולן משפחות גדולות. מצב זה של קיום מעברה ואי התחלת עבודות הקטיף העמידונו בפני חוסר עבודה במושבה שלא יתואר. למען למנוע הפגנות של מחוסרי העבודה, מעסיקה המועצה המקומית זה חודש ימים יום יום מאה פועלים בעבודות לא פרודוקטיביות. ברור כי לקלוט בעבודה 2,500 נפשות במשך שבוע אחד אין להעמיס אך ורק על אחריות המקום וחובת הממשלה להיכנס לעובי הקורה לשם פתרון בעיה חמורה זו".
מכתב בנוסח דומה נשלח לשר הפנים והוא כלל סעיף נוסף המפרט את הקשיים בקליטת המקרים הסוציאליים, בחינוך, בהקמת מוסדות ילדים, בעזרה רפואית ובשירותים בסיסיים אחרים. השוני המהותי שבין דו"ח משרד הפנים מתחילת אוקטובר 1950 לבין פניית המועצה בדצמבר 1950 מוסבר בחלקו בגידול משמעותי שחל במשך כחודשיים במספר העולים במעברה (מ-160 ל-510 משפחות), ובחלקו בעובדה שהמשרדים הממשלתיים לא העבירו במלואם את התקציבים שהובטחו למועצה.
במעברת כפר-סבא התגוררו העולים באוהלים, ומוסדות הציבור שכנו בצריפים. העולים שהגיעו משנת 1950 ועד 1952 שוכנו באוהלים ללא רצפה, חיו בצפיפות, בהעדר כל פרטיות והיו חשופים לתלאות מזג האוויר. במעברה שררו עזובה וחוסר תכנון סביבתי, והאווירה הכללית בה הייתה קודרת ומדכאה.  
תושבי המעברה נטו לראות במוסדות המקומיים בכפר-סבא – שאתם באו במגע – אחראים למצבם ולמצוקותיהם, ומשום כך הפנו נגדם את תלונותיהם ולעתים את זעמם. הגורמים המטפלים חששו מפני תגובות סוערות, ובמיוחד מפני הפגנות אלימות של מחוסרי עבודה שאיימו לפרוץ לתוך משרדי לשכת העבודה או לבנייני המועצה.
המרחק האווירי בין המעברה למרכז המושבה היה רק כשני קילומטר, אולם בין שני העולמות שררו שוני ונתק שהעצימו את רגשות הקיפוח בקרב העולים.
התמודדות מועצת כפר-סבא עם קליטת העולים במעברה
שלושה נושאים מרכזיים העסיקו את המועצה המקומית בטיפולה בדרי המעברה: תעסוקה, חינוך ושירותים מוניציפליים.
אין בנמצא נתונים מהימנים על משלחי היד של העולים בחו"ל, גם לא אודות מקורות התעסוקה שיכלו לקלטם. אבל ידוע, שרבים הופנו לעבודות פשוטות, בלתי מקצועיות. במציאות הכלכלית של כפר-סבא בשנות החמישים הראשונות היה מדובר בעבודות עונתיות בחקלאות. חלק ניכר מדרי המעברה ראו באילוץ זה השפלה שנכפתה עליהם ע"י הממסד הקולט – כלומר מועצת כפר-סבא. אלה שבאו מערים כמו בגדד או בצרה – ממעמד בינוני ובינוני-גבוה, מתחומי המסחר או המקצועות החופשיים – התקשו במיוחד להסתגל למציאות החדשה. גם אלה שהתמחו במקצועות יהודיים מסורתיים כמו רוכלות ומלאכה זעירה, ראו ככפייה את הפיכתם בכורח לפועלים חקלאיים. מכל מקום, ענף החקלאות העונתי לא סיפק עבודה לכל העולים במשך כל השנה.
התעשייה בכפר-סבא בתחילת שנות החמישים הייתה בחיתוליה ועל כן תרומתה לתעסוקה הייתה מועטה. אשר לשירותים ציבוריים, למרבית העולים חסרו ידיעת השפה וההשכלה הדרושות, ולא פחות חשוב מכך – העולים חסרו את הקשרים האישיים ('פרוטקציה') עם הוותיקים האשכנזים שקבעו מי יזכה במשרות היותר נחשבות. התוצאה הייתה אחוז מובטלים גבוה בין דיירי המעברה. כדי להתמודד עם קושי זה דרשה המועצה ממשרדי הממשלה תקציבים למימון תעסוקה לעולים בשני תחומים:
א: עבודות ציבוריות – בניית שכונות חדשות, סלילת כבישים ומדרכות, תיעול וביוב ברחובות המושבה. פעילות זו מילאה שני יעדים: בניית תשתית למושבה והרחבתה, ופתרונות תעסוקה לתושביה והעולים החדשים בכללם.
ב: עבודות דחק – 'עבודות בלתי פרודוקטיביות' – שתרומתן הריאלית לכלכלה נמוכה אם היא קיימת בכלל. חשוב לציין כי בשנים ההן לא היה קיים גורם ציבורי שיממן תשלום דמי אבטלה. עבודות דחק היו על כן עדיפות על אבטלה גלויה ועל הזדקקות לתמיכה ולסעד מצד המוסדות המקומיים.
 בהעדר נתונים לא ניתן להעריך את דרגת העוני במעברה. יחד עם זאת, אלה מביניהם שהצליחו להשתלב בחיי עבודה, גם אם בדרגות נמוכות או בעבודות פשוטות, לא איבדו את התקווה לעתיד טוב יותר, והשיכונים שהחלו להיבנות סביבם חיזקו אמונה זו.
פעולת ההסתדרות במעברה
"המעברה מונה 1350 משפחות שהן 4950 נפש. כבכל מעברה כן גם בה בולט קיבוץ הגלויות: עירק, תימן, מצרים, רומניה ופולין. החלק המכריע במעברה משתייך להסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל. מזכיר הסניף מטפל בהכנסת החברים לקורסים שונים, כמו: אולפן ללימוד הלשון העברית, קורס למורים, קורס ללימוד מקצוע. את הקורסים מארגנת מחלקת העלייה של הוועד הפועל, כמו גם הדרכה ומידע בחיים היום-יומיים.
לעתים תכופות אין פעולת התרבות הנעשית ע"י מועצת הפועלים עונה על הצרכים התרבותיים, בפרט של הנוער. חסרים מדריכים שישפיעו על הנוער ללמוד עברית בשיעורי ערב. ישנם שני מורים בשיעורי ערב ובסך הכול לומדים יחד 50 תלמידים, מספר זה לגבי הנוער במעברה הוא מבוטל. המבוגרים – בגלל חוסר העבודה כיום, אין להם סבלנות ללמוד.
מצב הדיור וחוסר המזון בחודשיים אלה מעוררים בהם רגשות אכזבה, הבאים לידי ביטוי כי הבטיחו להם ולא מקיימים, אולם החלק ה'מתורבת' מבין את אשר קרה בגולה והם שמחים בחלקם ומקווים לימים יותר טובים. החברים שלמדו בחו"ל ויש להם השכלה מתאימה, נקלטים בקורסים ובעבודה. לאחרונה התארגן קורס למודדים ונרשמו אליו מספר חברים. לקורס אחיות אין הבחורות רוצות ללכת מפני הטענה שהן למדו יותר מדי והן חפצות להיות מורות או פקידות וכאשר קיים קורס לגננות בקיבוץ, הן יראות ואינן מוכנות להשתתף בו רק בגלל הקיבוץ, כי הן רואות בכך דבר סכנה. יש, אפוא, להסביר ולהדריך הרבה.
בדידותה של המעברה מורגשת כמעט בכל השטחים, כי אין לה מגע עם המושבה., אפשר לומר כי זוהי עיירה קטנה ע"י המושבה, ולכן הכרח דחוף הוא שחברים ותיקים ימצאו להם זמן וירדו לעתים קרובות למעברה, יסבירו, ידריכו, ישוחחו עם העולים ויביאו להם קצת מן האור הנעלם מעיניהם ואזניהם. אין לי כל ספק כי פעולה כזו תביא עמה ברכה רבה לשני הצדדים גם יחד.
הקמת מועדון תרבות ראוי לשמו – זוהי אחת הבעיות הכאובות ולכן מן הראוי להקימו בהקדם, כדי שיוכלו הנוער והמבוגרים להתרכז סביבו ולשאוב ממנו תורה".
פיזור המעברה באישון לילה
סופה של מעברת כפר-סבא היה דרמטי ויוצא דופן.
באחד מלילות פברואר 1953 הגיעה במפתיע למעברת כפר-סבא, שורת משאיות צבאיות. חיילים ושוטרים העמיסו עליהן מאות משוכני האוהלים. הופצה שמועה כי צפויה התקפה של כוחות ערבים מעבר לגבול הקרוב ולכן בפקודת הצבא יש להרחיק מהמקום את האנשים לאלתר. עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים. על מקרים של התקפות-לב והפלות. הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם. אחדים הועברו לאור יהודה, לקוביבה (שכונת גבירול על-יד רחובות), לפרדס כץ (על-יד בני ברק), לרמלה, לנתניה ועוד.
 הפינוי הפתאומי והתנהלותו הסודית לא זכו להדים בתקשורת, גם לא להתייחסות פוליטית כלשהי. מאידך גיסא, פרשת הגירוש הלילי הפתאומי זכתה לתיעוד רחב בעל-פה. ההתרחשויות הדרמתיות סופרו ע"י ה'מפונים' ובעזרתם ניתן לשחזר את האירוע שהתנהל כמו מבצע צבאי לכל דבר באמצעות משטרה וחיילים, ושנחת על תושבי המעברה בלא הכנות מוקדמות והותירם ללא חפצים ועם תחושות בהלה ותסכול.    
 המסמך הכתוב היחידי המעיד על פרשת הפינוי, הוא דיון שהתקיים ב-18.2.1953 במועצה המקומית. באותם ימים לא נודע מקור זה ברבים ומסיבות בלתי מובנות, הדיונים בפרשת הפינוי לא עלו על סדר היום הציבורי. המסמך שופך אור על תאריך הפעולה, על ההסבר הרשמי שניתן לראש המועצה בדבר ההחלטה לפרק את המעברה ועל תגובות חברי המועצה.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}