החקלאות – עלייה וירידה

בשנת 1975, למרות שכבר חלפו 13 שנה מאז הוענק לכפר-סבא מעמד של עיר, עדיין בלט אופייה החקלאי. דו"ח שנמסר לראש העיר בינואר 1975 חושף עובדה זו. בהשוואה לשנות החמישים, השטח המעובד, השימוש במים והתפוקה הפיזית – כל אלה התרחבו; במיוחד בלט הדבר בגידולי השדה (בוטנים ותפוחי-אדמה) ובתוצרת הלול. ענף הרפת שהתפתח בשנות השישים, הלך והצטמק בשנים שלאחר-מכן בגלל לחצם של תושבים, שהתייחסו אליו כאל מפגע ריחות שיש להוציאו מתחום שכונות המגורים. בענף המרכזי, גידול ההדרים, כמעט שלא חל צמצום. אמנם שטחי ההדרים השייכים לחברות המטעים הסמוכות לכפר-סבא, גן-השרון וגן-חיים, קטנו, אך כפי שהוזכר לעיל, נוספו לכפר-סבא שטחים, בעיקר במזרח, ואלה איזנו את השטחים שנעזבו בתקופת מלחמת-העולם השנייה.
אשר למספר החקלאים, הדוח קובע נתון שקשה לעמוד על טיבו: 236. לא ברור אם הכוונה למספר המשפחות שהתפרנסו בעיקר מחקלאות.
בדוח יש נתונים על תפוקת בית-האריזה להדרים (של יכין-חק"ל), על שני מכוני-מיון לבוטנים, ומכון אחד לתפוחי-אדמה – כולם היו באזור התעשייה ושירתו לקוחות גם מחוץ לכפר-סבא. היקף פעילותם של המכונים, גם אם הייתה עונתית, מעיד על מרכזיותה של כפר-סבא באותן שנים בכל הקשור למתן שירותים חקלאיים.
הדוח מוסר שני נתונים על השטח המעובד: 5000 דונם פרדסים, 3000 דונם גידולי שדה, ובסך-הכול – 8000 דונם. לפי נתוני מחלקת הגבייה של העירייה, היה השטח החקלאי שעבורו שולמה ארנונה -6300 דונם בלבד. ההבדל בין הנתונים נובע מהעובדה שהדוח כולל שטחים חקלאיים מחוץ לתחום השיפוט של העיר, ולכן אינם חייבים במסים עירוניים, כמו חברות המטעים הגדולות.
אין בדוח התייחסות כלשהי למספר המועסקים בחקלאות, כנראה עקב העדר נתונים שאפשר להסתמך עליהם. ואכן, הידיעות שבידינו על מספר המועסקים בחקלאות חלקיות מאוד. למיעוט בנתונים מספר סיבות:
א: חלק ניכר מהפועלים היו זמניים – הדבר נכון בעיקר ביחס לנשים שעבדו בחקלאות – ורבים מהם לא עברו דרך לשכות העבודה, כך שהם לא נרשמו.
ב: חלק ניכר מהפועלים היו ערבים, הדבר נכון בעיקר מאז 1967 לאחר שנוספו שטחים חדשים לאחריות ישראל. בכפר-סבא עבדו פועלים ערבים שהגיעו אליה בעיקר מקלקיליה. בעיר זו התרכזו פליטים שנאלצו לעזוב את כפריהם בשנת 1948. לפי עדותו של החקלאי יצחק אנטמן, משפחות שלמות שמצאו את מקומן בעיירה, מזקן ועד נער, עבדו כפועלים זמניים במטעים ובשדות של כפר-סבא. זו תמונה שונה מזו של שנות החמישים, ובהן היו יושבי המעברה והשכונות המזרחיות חלק ניכר מהעובדים החקלאיים .
ג: התנודות במספר הפועלים – בשנים מסוימות גדל מספרם ובשנים אחרות – קטן; כך למשל, כאשר חברת יכין-חק"ל הכניסה מיכון חדש לגידולי השדה, הצטמצם מספר העובדים שנדרשו לעבודה זו. כך קרה שכל עוד לא חדר מיכון לענף הבוטנים נדרשו כ-700 פועלים ופועלות לתלוש את הבוטנים בידים במשך כמה שבועות; משהוכנסו מכונות תלישה חדשות, ירד המספר ל-200 (לפי דוח מועצת הפועלים). תהליך דומה התרחש עם המעבר לשימוש במיכון באיסוף תפוחי-אדמה.
ד: מאות העובדים באריזת הדרים ובמכונים למיון בוטנים ותפוחי-אדמה נחשבו כקטגוריה נפרדת בפרסומי מועצת הפועלים.
פרוטוקולים מישיבות מזכירות מועצת הפועלים (ארכיון העבודה,IV 38-250 11.2.74) שופכים אור חלקי אודות העובדים היהודים המועסקים בחקלאות. שם נאמר שפועלים קבועים היו 1000 (לא כולל אריזה ומיון); עונתיים – 500; לגבי זמניים – אין נתונים. נתונים אלה מתייחסים גם לעובדים בחברות-המטעים הקרובות לכפר-סבא ובמושבים גן-חיים, צופית ושדה-ורבורג, שהיו בטיפול מוסדות מועצת-הפועלים המקומית.
מקור אחר שניתן ללמוד ממנו על מספר הפועלים, היה דו"ח של "קרן בטוח לפועלים חקלאיים", סניף כפר-סבא משנת 1974, ובו כ-2000 כרטיסי מבוטחים, הן של קבועים הן של עונתיים (עונתי, הוא מי שעבד יותר מ-75 ימים בעונה). בתוך אלפיים אלה, 500 היו עובדי אריזה ומיון.
בסיכום, עד אמצע שנות השבעים לא חל שינוי משמעותי במספר המועסקים בחקלאות, וגם אם הייתה ירידה – היא לא בלטה. בשנים אלה פרשו פועלים קבועים יהודים בגלל גיל או העדפת עיסוקים אחרים, ומשקל הפועלים הערבים גדל. מאחר שהתעסוקה בענפים אחרים גדלה, ירד משקל העובדים בחקלאות. בשנים אלה עדיין בלט הפער בין הפועלים המאורגנים, באמצעות מוסדות מועצת-הפועלים, שנהנו מתנאים סוציאליים במסגרת 'ההסכם הקיבוצי' הארצי, לבין הזמניים חסרי התמיכה המוסדית. אחת התהיות המתעוררות לגבי תקופה זו נקשרת ליחסן של ההסתדרות ומועצת הפועלים אל הפועלים הערבים הקבועים שעבדו בפרדסים. במחלקה לארגון מקצועי עבד מזכיר ערבי שהיה אחראי לפועלים הערבים בחקלאות. הוא ניסה לארגן לפחות את חלקם, אך לטענתו, לשכת העבודה לא תמכה ביזמתו (11.2.1974).
 
מצוקת החקלאים בראי ישיבת הוועדה החקלאית – 3.5.1982
להבדיל משנות השבעים הראשונות ובהן שמרו החקלאים בכפר-סבא על מעמדם ואף הרחיבו את משקיהם – משנות השבעים המאוחרות גברה מצוקתם. שוב לא בנו לולים חדשים, לא הגדילו את הרפת או הרחיבו את נטיעות הפרדסים. להתפתחות זו תרמה המדיניות הכללית של הממשלה שנטתה לצמצם את מכסות הייצור של תוצרת הלול והרפת ביישובים כמו כפר-סבא, לטובת יישובים חקלאיים בפריפריה. גם העירייה עצמה פעלה באותן שנים ל'חיסול' לולים ורפתות שהפכו מטרד ציבורי לתושבים שגרו סמוך להם. כמו כן, הקמת שכונות חדשות וחיפוש מגרשים לתעשייה – כל אלה היו על חשבון שימושים חקלאיים.
השילוב בין כל הגורמים – ירידת הרווחיות של החקלאות; מדיניות חקלאית של הממשלה; שיקולי תכנון והעדפות של הרשות המקומית; מחסור בקרקעות לצרכים אלטרנטיביים; והעדר דור ממשיך לחקלאים – מסביר את ההתכווצות המהירה של ענף החקלאות בכפר-סבא.
הביטוי למצוקת החקלאיים והשינוי שחל בענף ההדרים השתקף בישיבת הוועדה החקלאית מיום 3.5.1982, שהתקיימה בהשתתפות ראש העיר זאב גלר.
בישיבה עלתה תביעה מצד הוועדה להקטין את האגרות על אדמה חקלאית. עד אז התקיים הנוהג להקדיש שני שלישים מהכנסות העירייה מאגרות אלו לכיסוי הוצאות הוועדה. טענות חברי הוועדה היו כי מצב החקלאים, ובעיקר הפרדסנים, הורע בשנים האחרונות ולכן הם דורשים השתתפות גדולה יותר של העירייה בכיסוי הוצאות הוועדה. מסתבר כי שני שלישים מהוצאות הוועדה הוקדשו לשמירה בלבד. בהקשר זה נטען כי שמירה זו חיונית לא רק לחקלאים, אלא גם לאוכלוסייה בכללותה, ולכן מוצדקת השתתפות העירייה בנטל. טיעון אחר של הוועדה היה כי האגרות המוטלות על החקלאים גבוהות בהרבה מאלו המוטלות ביישובים אחרים, כמו רעננה הסמוכה.
ז' גלר נענה לחלק מהתביעה והסכים כי כל סכום הארנונה בחקלאות יהיה מוקדש למימון תקציב הוועדה.
אותו דיון שובץ במשפטים כמו: "הבעיה היא אצל החקלאים לעבד את הפרדס או להזניחו; גם בני החזיר לי את החלק מהפרדס שהעברתי על שמו. החקלאים לא רוצים יותר לשמוע על חקלאות. אני אישית עומד בחוב של מיליון ל"י אחרי ששיווקתי את הפרי; החקלאות הדרדרה וברגע של אמת על העירייה ללכת לקראתנו". האווירה הכללית בקרב החקלאיים, שמספרם הלך ופחת במהירות, הייתה תחושה של אבדן דרך.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O
{flike}