התכנון העירוני

אדריכלים ומתכננים רבים שותפים לתחושה שהתכנון בכפר-סבא המוּכַּר להם במיוחד משנות השמונים הוא שהצליח לשים את העיר על המפה, עד כדי כך שהיא נחשבת בעיניהם מקום נוסך השראה והיא מכונה עיר הקשתות. יחד עם זאת, היכרות מקרוב עם תולדות התכנון בעיר מלמדת שאין המדובר ביד המזל או במאמץ תכנון רגעי, אלא ברגישות מתמשכת אשר טבועה בתרבות התכנון הכפר-סבאית ומלווה את היצירה והבנייה של הישוב עוד מרגע הגותו, בסוף המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים ואחת.
בשנת 1895 שטח כפר סבא הוצג כמתוכנן בזכות תכנית הממשלה התורכית שהכין האדון קרקש, אדריכל הממשלה ביפו. התכנית מתווה את גבולות כפר סבא, ומציגה את חישוב שטחה 7,500 דונמים תורכיים. דהיינו, מדובר בתכנון הפיזי הראשון לכפר סבא, אשר קבע את צורת תחום השיפוט המרובע שלה, שנחשבת נוחה לחקלאות לניכוש ועידור, ולכן עונה לחזון החלוצי.
מקומה של כפר-סבא מוצג כמרכזי, וקרבתה לפתח-תקווה או ליפו מוצגת כיתרון, ובעיתונות מוסבר שמערכת הדרכים בין יפו לשכם, דרך כפר-סבא, אף צפויה להשתפר. פני השטח והקרקע מתוארים כמאפשרים בנייה ועיבוד פשוטים יחסית
 
 
'התכנית הראשונה' – תשריט חלוקה ראשון לתכנית הכפר
ב-1905 נערכה 'התכנית הראשונה לכפר-סבא' עבור כפר חקלאי בן 132 משפחות; התכנית נערכה בידי מודד הקרקעות חיים משה סלור, שכבר במשך כעשור ליווה את הליכי השיווק. במסגרת המתאר (הקונטור) המרובע שהותווה בתכנית האדריכל קרקש, שרטט סלור רשת ישרת-זווית (אורתוגונאלית) של חלקות, שהיא כאמור נוחה יותר לעיבודים החקלאיים, במידות של כ- 280 × 160 מ' (כ-50 דונם). אמנם מדובר בעיקר בתכנית חלוקה (פרצלציה) של כלל שטח כפר-סבא לחלקות, אך היא בהחלט מתייחסת להבדל בין חלקות המיועדות לעיבוד לבין חלקות שייעודן מגורים על–פי מקומן וגודלן: ה'כפר' למטרת מגורים, בשטח של כ-600 דונם, נקבע במרכז השטח ונשאר 'על הנייר' לחלוקה בעתיד (שבע שנים אחר-כך). החלקות עבור מטעים הוגרלו בין 132 המשפחות, ונרשמו ב'ספרי האחוזה'. החלוקה גם מתחשבת בדרכים הקיימות: דרך הרוחב, העוברת מכפר-סבא הערבית במזרח אל אפולוניה (ארסוף) [כיום 'העוקף הצפוני'] במערב, ובדרך האלכסונית מיפו לטול-כרם [רחוב טשרניחובסקי]. נוסף על כך, היא מציעה דרך רוחבית, ברוחב 20 מ', החוצה את היישוב החדש, ומקשרת אותו לדרך פתח-תקווה -ביר-עדאס -קלקיליה [רחוב השרון במושבה, שהוא כיום רחוב וייצמן]. הרשת 'שינתה כיוון' בחלק הגובל בדרך האלכסונית, בהתאמה אליה. לכן, בשוליים מתקבלות חלקות לא סדירות (רגולאריות), ובתווך נוצרות פה ושם הזזות קלות.
 
 
הבניין הראשון – החאן – סמל בנייה
ב-1906 נבנה הבניין הראשון ברחוב הראשי; הוא שימש כ'חאן' למילוי צרכים מינימאליים של מחסה, והיו בו חדרים למגורי העובדים שעד אז לנו בחוץ, ולבהמות. ליד הבניין [כיום, בניין העירייה] נחפרה הבאר הראשונה [בניין מזכירות העירייה] ונשתלו שני עצי אקליפטוס. הקמת הבניין מסמלת התגלמות של רוח העשייה והפיתוח, לכאורה ללא עניין בספסרות, אך מחיר הקרקעות כמעט הוכפל בעקבות הבנייה .
בניין זה ושני האקליפטוסים הפכו ברבות השנים ל'סמל המושבה המשתנית – בדרך אל העיר', בעיצוב של אבוקאי (1953), אשר 'מוֹכֵר' את המקום, ואת התכנון בו. קולודני, אדריכל העיר מאמצע שנות השבעים, מציין שהעיצוב הכפרי המיוחד של הבניין ישפיע בבוא הזמן על כיוון אדריכלות העיר כולה.
 
 
תכנית בינוי ראשונה מחייבת והיתרי בנייה ראשונים
ראשית התכנון המפורט בכפר-סבא על תנאיו מעוגן כבר בספר התקנות לנחלת כפר-סבא אצל המושבה פתח-תקווה (תרס"ו, 1906). לפי הספר, כל החברים היו מחויבים לשמור את התכנית בכל מה שנוגע לבניין המושבה ולדרכים, כפי שיקבע הוועד. אלא שהיה קושי להגיע להסכמה בדבר מקום הקמת בתי הכפר, מכיוון שהשטח שיועד לבעלי האדמות החדשים היה אזור ביצות (!) והם חששו ממחלות. בסופו של דבר, הוחלט (1912) שהנחלה, שאורכה כקילומטר, תחולק לחמישה חלקים וביניהם יעברו ארבעה רחובות שיימשכו מצפון לדרום, וכי הדרך החוצה את האדמות ממזרח למערב תהיה הרחוב הראשי. רחובות אלה הם השלד להתפתחות העיר של ימינו. רוחבו של כל אחד מהרחובות (הדרכים) נקבע ל-16 מטר, קווי הבניין הקדמיים נקבעו ל-10 מטר מקו הרחוב, ורפתות נדרשו להרחיק עד לקו בניין של 20 מטר. הוחלט להתחיל את הבנייה ברחוב הרצל של היום, והוכנו – לאישור ועד המושבה – תכניות לבתים בני קומה אחת עם גג רעפים, שכללו לרוב: שני חדרים, מטבח ומרפסת. בד בבד עם עבודות התכנון המקומיות, נערך פיתוח התשתית לדרכים באזור על חשבון פתח-תקווה (גם על אדמות אבו-קישק), הושלם בקיץ 1912 והבטיח חיבור בין כפר-סבא לפתח-תקווה. אך עדיין ה'תועלת' שבבעלות על קרקע בכפר-סבא נתפסה רק כהשקעה לטווח ארוך. לכן, קבע ספר התקנות שאין רשות לאף אחד מן החברים למכור ולהחליף את אדמתו או למשכנה לאחר, בלי לפנות לוועד ולקבל את הסכמתו. למרות זאת ידוע, כי מרבית החברים מכרו, החליפו ומשכנו את אדמתם (לא ברור אם בהסכמה), ובאספה שהתקיימה בנושא בניית 12 בתים בכפר-סבא (17.7.1912), עדיין רק שמונה מבעלי הנחלאות במקום היו מוכנים גם לגור בו.
 
 
ההכרה בתשריט כפר-סבא מעניקה זהות נבדלת למקום
 ב-1925 הכיר השלטון הבריטי ב'ספרי האחוזה' של הכפר, ותשריט החלוקה של סלור קיבל גושפנקה חוקית כששימש בסיס לחלוקה מטעם מחלקת המדידות המנדטורית לגושים וחלקות. בכך, התשריט 'עולה דרגה' ולמעשה הופך לתכנית מאושרת, שלצדה הבטחת זכויות נד"לניות וקנייניות במסגרת החלוקות הרשומות. נוסף על כך, ההכרה בתכנית מעניקה לשטח זהות רשמית תחת השם 'כפר-סבא'. אם עד אז, כדי להבדיל את כפר-סבא היהודית מהערבית, כינו הטורקים את האחרונה 'סביה' על שם ח'רבת סאביה במערב, הרי מעתה כינו הבריטים את הראשונהKefar Sāvā , לעומת הכפר הערבי המופיע על מפות מדידה בריטיות כ-Kufr Saba (1942) או Kafr Saba (1947), בהתאם לשם הידוע עוד מבית שני.
 
 
'רנסנס' – מושבה, תחייה עברית, חקלאות ופעולות (1936-1962)
בשנת 1930 עמדו בכפר-סבא 220 בתים (לרבות צריפים), וברחוב הראשי היו 11 חנויות ובתי מלאכה זעירה, בבתים קטנים בני קומה אחת. ביישוב התגוררו 1,405 תושבים. מרבית התעסוקה הייתה בחקלאות, בעיקר בפרדסים שהשתרעו על שטח של 2016 דונם. הגידול הספונטאני בעבודה בפרדסים – בהיצע ובביקוש, משך למקום פועלים דורשי עבודה, ודרש תכנון שיסדיר את הפיתוח על אדמות המושבה, אף שהיו פרטיות. ההיגיון התכנוני (שלימים הוכיח את עצמו) היה שכדי לבנות משק בריא, יש להשעין את קיום המושבה על מקורות מגוונים של פרנסה ועבודה, ולא על ענף מסוים. בכל זאת, הפרדסים הם שהובילו. המאבק המתוקשר של משמרות המחאה למען עבודה עברית בפרדסים בתחילת שנות השלושים העלה לתודעת הציבור בארץ-ישראל את כפר-סבא בכלל. הפרדסים השפיעו על מערך התעסוקה ועל המגורים, ותרמו לפיתוח התעשייה בכפר-סבא: התפוזים היו כבר במלחמת העולם השנייה מנוף להקמת בתי-חרושת לעיבוד התוצרת. לכן, הפכו עצי התפוזים סמל אורבאני שקישר בין העבר (חקלאות) לעתיד (תעשייה), מה שמתבטא גם בסמל העיר שיצר לימים אבוקאי (1953). בתי האריזה ובתי החרושת חייבו פתרונות הובלה הן למשאות והן לפועלים.
 
 
מהפך
בשנת 1937 כבר מנתה כפר-סבא 2,493 תושבים. בתחומה נכללו גם שכונות הפועלים החדשות ושכונת אליעזר, שנבנתה מחוץ לתחום השיפוט, בהצטלבות הדרך לאפולוניה ולטול-כרם. ברחוב המושבה כבר מוצאים 101 חנויות ובתי מלאכה. כלומר, במשך שבע שנים גדל מספרם בערך פי תשעה, בזמן שהאוכלוסייה אפילו עוד לא הכפילה את עצמה, מה שמצביע על כך שסגנון החיים השתנה מקצה לקצה.
לאחר הקמת בית הפועלים, בחרו הכפר-סבאים את המועצה המקומית הראשונה (1939), מועצה 'פועלית' בראשות אברהם קרן, המסמנת מפנה בתולדות כפר-סבא ובראיית התושבים (כ-3,000) את עצמם ואת מושבתם. בשנה זו גם נמצאים בבנייה הרחבת בית הכנסת, ובנייני ציבור אחרים.
 
 
מאבק על סלילת הכביש מכונן הדימוי, ומאבק בין דמות הכפר לעיר
ב-1939 החלו בסלילת הכביש הראשון בתוך כפר-סבא, ובצומת הרחובות רוטשילד-השרון (וייצמן של היום) הוקמה אז 'הכיכר המרכזית' של כפר-סבא ובמרכזה עמוד בטון. אמנם הכיכר העגולה שימשה אי תנועה, אך עיקר דימויהּ היה כנקודת המוקד: מרכז המושבה, שסביבו נערכו הפעילויות המרכזיות –חגיגות עירוניות, אספות וטקסים – ולכן היא הפכה סמל לחיי התרבות והחברה. חלק בלתי נפרד מההוויה בכיכר תפסו 'הקיוסק של מושיקו' (גרעינים וגזוז בחצי מיל הכוס), בית קפה 'פידלר', ועגלונים שחנו שם עם עגלותיהם, ומאוחר יותר – מאמצע שנות החמישים – עם הטנדרים שלהם. הכיכר בשנים אלה 'הצטלמה' הרבה ושימשה נושא לציורי התקופה, כמו ציורו של אהרון גלעדי, טייח במקצועו, המעטר את קיר אולם המועצה. אך על-אף שהפכה לדימוי הנפוץ ביותר של העיר בשנים ההן, למרבה הפלא היו מי שרק חיכו לרגע שניתן יהיה 'למחוק' אותה. חלק מתושבי המקום הסתייגו מעבודות הפיתוח מלכתחילה, כי בכסף זה ניתן היה להשקות עצים, ואחרים טענו שאין זה ראוי להשקיע בעבודות לוקסוס בזמן שיורדת שואה על עם ישראל. נמתחה ביקורת על 'הקדחתנות והחיפזון' שהפיתוח נעשה בהם, רווחו אז בדיחות על 'אובססיית הגילוח' של הגבעות לצורך הסלילה, והתלוצצו שאברהם קרן מיישר כל דבר ומקים בכל מקום קיוסק, שנתפס אז כסמל עירוני. בכלל, היו מי שראו בסלילה ובעמוד את הסימן והסמל לקץ המפעל בן 37 השנה של יישוב חקלאי, וגם ניבאו חורבן לפרדסים ורעב לאיכרים. אלה ציירו חזון שדימויו בעיניהם רע ביותר: גאולת הרחובות מהחולות הקדומים באבן ומלט, הפכה כבר את הכפר לעיר, לכְּרַךְ.
ב-1940 נחנכו שני הכבישים הראשונים בתוך המושבה וילדי המושבה נטעו פיקוסים [ובשנים האחרונות הפך פריים למטרד] לאורך שדרות רוטשילד ואחר כך בהרצל. ב-1947 נערכו עבודות תיעול ונסללו מדרכות ברחוב הראשי במושבה ואלה שיפרו את איכות החיים.
 
 
חריגות מהתכנית כמנוף לתכנון: כפר סבא 'אזור בניין ערים' ו'התכנית השנייה'
מתחילת שנות השלושים כבר החלה הבנייה בכפר-סבא לחרוג מתחום תכניתו של האדריכל הטורקי קרקש. בתי הפועלים הוקמו במגרשים שמחוץ למרכז המיועד למגורים, גם אם שמרו על רשת החלוקה שנקבעה על ידי המודד סלור. בהמשך, בתחילת שנות הארבעים, החלה תנופה של בניית מבני חינוך ונראו ניצני התעשייה. העובדות שנוצרו בשטח הזמינו את הציפייה לאישורן לפחות בדיעבד, ולכן להכנת תכנית חדשה לכפר-סבא.
בשנת 1942, כשכפר-סבא מנתה 3,300 נפש, הוכרז המקום כ'אזור בניין ערים', לפי הפקודה הבריטית מס' 69, אחרי 30 רשויות אחרות, שכבר הוכרזו כך בזמן המנדט. הוחל בהכנת תכנית מתאר למושבה – וזו נחשבת 'התכנית השנייה' – עבור יעד של 10,000 תושבים, בידי אדריכל פולצ'ק, שהיה אז מהנדס המועצה. התכנון הגדיר 'אזור מגורים' מרכזי וסביבו 'אזור חקלאי למחצה'. האזור הזה היה מוקף פס נטיעות ושדרות בצורת טבעת, ומעברו 'אזור חקלאי מובהק'. רשת (גריד) ה'משבצות' בנות 50 הדונם (כ-200×250 מ' כל אחת) מתכניתו של סלור הפכה בסיס למערכת הדרכים בתכנית זו. זה אולי מסביר התבטאויות שטענו כי התכנית היא בעיקרה תרגום התכנית הראשונה – מתכנית חקלאית למערכת אורבאנית. יחד עם זאת, גדולת התכנית בניצול הפקודה הבריטית (1936, 1943) שאפשרה הפקעת קרקעות בשיעור 25% לצורכי ציבור: ולא רק לדרכים ולרשת שבילים נפרדת להולכי רגל, אלא גם לבנייני ציבור ולגינות ציבוריות. כך נקבע בלב כמה מה'משבצות' שטח ציבורי פתוח 'ירוק' עבור גינה. התכנית הוסיפה כביש עוקף דרומי, כדי להסיט את התנועה העוברת ממרכז המושבה, והוכנה במסגרתה תכנית מיוחדת למרכז המושבה שיועד למסחר. בד בבד הוכנה תכנית פיתוח שטח מפורטת לגן ציבורי במתחם העירייה בידי אדריכל הנוף ויינברג. יתרה על כל זאת, העיון בתכנית מראה שמצויים בה כבר היסודות הרעיוניים והפיזיים, שבשלב מאוחר יותר – ב'רוויזיה' – ישוכפלו, יפותחו ויוצגו מחדש למען שינוי תדמית העיר.
מלבד התכנון לטובת הציבור, הקצתה תכנית זו – לראשונה – שטח מסודר לבנייני המלאכה ולמוסכים, כך שאלה יוצאו ממרכז המושבה לטובת מסחר איכותי ובורגני יותר. המלאכה רוכזה בחלק הדרום-מערבי, ליד שטח שיועד למבני ציבור ממשלתיים [עד היום: משטרה, בתי המשפט ומס הכנסה]. היה בתכנית זו כדי להעלות את המושבה ברמה, ולסלול את דרכה לקראת קליטת מוסדות ציבור בקנה מידה אזורי, ובכך להפוך אותה ל'בירת השרון'. תכנית זו אושרה מיד לאחר מלחמת השחרור.
התקופה שבין 1939 ל-1943 מזוהה כתקופה שבה יצא לראשונה 'שם טוב' למושבה כפר-סבא לאחר ששרר בה תוהו ובוהו. הדבר ניכר ב'עיתונות טובה', ומתיאוריה עולה כי מדובר כמעט בשתי מושבות שונות. השינוי מיוחס לאחריות הציבורית ולניהול ענייני המושבה, שתרמו לתכנון ולבנייה.
 
 
משיכת עלייה – עד קום המדינה
 בשנת 1944 קלטה כפר-סבא קבוצה מעולי מאוריציוס וניצולי מחנות ההשמדה באירופה. המועצה המקומית דאגה אז להקים על אדמתה שיכון קבע עבור 20 משפחות עולים (שיכון רופין לשעבר). בכך הקדימה כפר-סבא את מפעלי השיכון הארציים לעולים שנבנו רק אחרי קום המדינה ורק על 'אדמות מדינה'. הבנייה לעולים מאמצע שנות הארבעים כללה את הבניינים של חברת 'חצרות הדר' ובהם 72 דירות, ושל חברת 'משכנות' שבנתה 47 בתים ובהם 68 דירות. מפעל שיכון העולים בכפר-סבא נמשך גם ב-1947, ולפעולה זו היו הדים בכל הארץ, עד שהיו עולים שכבר במחנה הקליטה בעתלית ביקשו להגיע למושבה. עד מלחמת השחרור גם נבנו 110 בתים לחיילים משוחררים ולחקלאים בשיכון למפרט. מיד עם קום המדינה הוקמו 22 בתים בשיכוני למפרט ואקרמן, נבנו 74 דירות ב-37 בתים בשכונת סירקין, ועוד 12 בתים ובהם 72 דירות. לשם מיזוג גלויות, הקימה 'נווה עובד' עוד 100 דירות בתחום המושבה, ולא כשכונה נפרדת לעלייה זו או לאוכלוסייה אחרת. גם 'חצרות הדר' הוסיפה בניינים ממזרח וממערב למושבה.
 
 
משיכת מוסדות ארציים
את אווירת חוסר הביטחון שהשרתה הסביבה העוינת, איזנו מוסדות בריאות והצלה 'מרגיעים' שהוקמו משנות השלושים סביב נושא 'החיים' והצלתם: כוחות ההצלה של השרון, מגן דוד אדום וגדוד מכבי-אש. לימים צורפה תחנת מגן דוד אדום למבנה שהוקם עבור מכבי האש, ומושבם נקבע בכפר-סבא, אף שלמעשה נועד ל'אגד' של מספר יישובים בשרון.
משנת 1947 נעשו מאמצים למשוך למושבה מוסדות ארציים וממשלתיים, כדי ליצור תעסוקה ולקבע את דמות המקום כ'בירת השרון'. לשם כך הוקצתה וסומנה בתכנית 'השנייה' קרקע ציבורית. זכות בכורה לניצול הקרקע לצורכי ציבור הייתה לבית-היולדות ליישובי השרון ועמק חפר שתכנן אדריכל פולצ'ק, והוקם ע"י המועצה המקומית כפר-סבא, בשיתוף עם מרכז קופת-חולים. בית חולים מאיר המשרת את כל אזור השרון הדרומי, בתכנון האדריכלים רכטר-זרחי-רכטר, הוקם גם הוא בכפר-סבא על גבעה המשקיפה על נוף עשיר בגוונים ירוקים, הטיפוסיים לאזור השרון. בשנת 1965 פעלו בו כבר חמש קומות, והוא נחשב שני בגודלו בארץ אחרי בית חולים ביילינסון.
 
 
משיכת תעשייה
החקלאות בכפר-סבא ידעה משברים, וכך – בעקבות משבר בענף ההדרים ומלחמת העולם השנייה – התפתחה בה תעשיית מזון עבור הצבא הבריטי, ובשנת 1942 נוסדה בכפר-סבא 'קרן עידוד מפעלי תעשייה'. הקרן הקימה מבני תעשייה והחכירה אותם. המועצה המקומית בשיתוף עם גורמים שונים הייתה חלוצה של רעיון זה. באזור תעשייה א', שבכניסה לעיר, הוקמו בעזרת המועצה בתי חרושת למוצרי סריגה (סריגון), למוצרי אלומיניום, פח ורשתות ברזל (עוללום), לשימורים (הלוי) ובתי מלאכה מכניים לייצור חלקי מכונות, מסמרים, ברגים (ורהפטיג) ולרהיטים (אורבך). באזור התעשייה ב', שבמזרח, הוקמו בתי חרושת לעיבוד עורות (גליקסמן, מנצר, טרטצקי), לייצור דבק וקמח עצמות (קואופרטיבי) ולמוצרי גומי פלסטיקה וצעצועים. מהפכה תעשייתית נחשבה אז כקדמה, ולכן הייתה לה השפעה חיובית על דימוי המקום.
 
 
קידום חינוך ותרבות
משנת 1941 נבנים בתי-ספר חדשים בכפר-סבא, ובד בבד דואגים להרחבת הקיימים. ב-1945 מורחבת רשת החינוך, ומוקם בית-ספר תיכוני במושבה (כפר-סבא, 1950), הראשון באזור השרון. מוסד אונים תוכנן ע"י פולצ'ק, ונבנה ב-1945. מוסדות חינוך הנבנים בה, המעידים על השקעה בחינוך, תורמים לעלייה בדימוי של כפר-סבא כמקום שהחינוך בו על רמה גבוהה, ומושך לא רק את האוכלוסייה המקומית, אלא גם את זו מהסביבה (לתיכונים), ומהארץ כולה (לפנימייה ולפעילויות קיץ).  
 
 
גבול חדש 'סמכה חדשה'
עם סיום מלחמת השחרור גדל שטח השיפוט של כפר-סבא מ-6,602 דונם – שכולו בבעלות פרטית, ל-14,142 דונם. במצב החדש רק כמחצית הקרקעות הן בבעלות פרטית, ומרוכזות במיוחד במרכז העיר הוותיק, וכמחציתן – בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. פה ושם יש למינהל בעלות גם על חלקות במרכז.
ב -8.3.1949, כשהציג בן-גוריון את הממשלה הראשונה של ישראל, הוא קבע כמטרה אכלוס מהיר ומאוזן בכל שטחי המדינה. גלי העלייה לישראל בתחילת שנות החמישים קבעו את המטרה העיקרית של השיכון הציבורי: לספק 'קורת גג' לעולים החדשים, שרובם הגיעו אז מארצות נחשלות. הפתרון לבעיה "העולים לאן?' ששווק ב'תכנית האדריכל שרון' היה "לא למרכזים הצפופים אלא לכל חלקי הארץ' –- לפריפריה. 'מהעיר לכפר', ולכן לכפר- ס ב א !   ב-1950 הקימה לפתע הסוכנות היהודית מעברה גדולה על 'אדמות מדינה' סמוך לגבולה המזרחי של כפר-בא המורחבת, וצריך היה לדאוג לשיכון קבע לכמה אלפי עולים חדשים. המעברות היו רק פתרון זמני של בעיית הדיור להמוני העולים החדשים, ולכן, ב-1951, הוחלט להקים יחידת-שכוּנוֹת חדשה ומושלמת על כל מוסדותיה, כלומר יחידה עצמאית (על אדמות מדינה). נוסף על כך, הוחלט לשמור על מקום היחידה מעבר לטבעת החקלאית של המושבה, ובמאמץ תכנוני ותחיקתי להבטיח את המשך קיום האזור החקלאי המפריד (בבעלות פרטית). למטרה זו הוקצה שטח של כ-2000 דונם אדמות נטושות (כיום: שיכון קפלן, שיכון יוספטל וגבעת אשכול). המרחק בין מרכז המושבה למרכז יחידת-השכוּנוֹת החדשה הוא פחות משלושה ק"מ בקו אוויר, ובערך ארבעה ק"מ בכביש המחבר, ורוחב פס ההפרדה החקלאי במקום הצר ביותר הוא קילומטר אחד. כלומר שכונות מנותקות לגמרי מן המרכז.
תפיסה תכנונית זו התאימה למכוּוָנות (לאוריינטציית) החקלאות שעליה התבססה המושבה, ומסבירה את העיכוב בהתהוות דגם עירוני כולל במשך שנים ארוכות: בגלל חגורת הקרקעות החקלאיות שמסביב למע"ר (למרכז העסקים הראשי) לא נוצרה אינטגרציה בינו לבין חלקי המושבה החדשים, הוא לא התפתח על פי שטח המושבה החדש או הגידול באוכלוסייתה, ונמנע בינוי וגיבוש עירוני. מאידך גיסא, טבעת הפרדסים שניטעו בעבר, גם לאחר פרוץ משבר הפרדסנות והגברת התיעוש, עדיין הקנתה צביון חקלאי למושבה.
 
בתחום השיפוט החדש הנוסף של כפר-סבא, על אדמה ערבית בדרום-מזרח, הוקמה שכונת 'גאולים'. כמו כן, נוספה שכונת 'עלייה' בצפון-מערב העיר, סמוך לח'ירבת סאביה, והוקם אזור התעשייה המזרחי על פרדס ערבי. התכנון ל-1,800 יחידות דיור ב'שכונות', הוכתב על ידי תנאי השטח הטבעיים: ריכוז של עצי זית עתיקים הכתיב חלוקה טבעית לשלוש תת-שכונות, שבכל אחת מהן שתיים עד שלוש קבוצות מגורים (דו-משפחתיים, טוריים, בתים דו-קומתיים ושני גושי בניין גבוהים במרכז). לכל אחת מהשכונות תוכנן מרכז משנה, לכל קבוצה – שירותים יסודיים, ובמרכז – מסחר, מלאכה, אדמיניסטרציה ובידור (אולם קולנוע) ופארק ציבורי. תכנית 87, ולפיה נבנתה ראשונה שכונת קפלן (1952), הייתה עבור 840 יחידות דיור. חלקה המערבי של התכנית לא הושלם, הוצא מן התכנית והועבר כקרקע חקלאית לצופית.
שימור המורשת הבנויה
למורשת תרבותית תפקידים מגוונים: היא תורמת לחיזוק הגאווה המקומית ולהזדהות עם המקום;  באמצעות נכסיה והפריטים המייצגים אותה ניתן להעביר מסרים, ליצור עניין אצל המתבונן ולהעשיר אצלו את חוויית המקום. ההכרה בערכים ההיסטוריים, העיצוביים והחווייתיים של נכסים ופריטים אלה, והמוּדעוּת לחשיבותם, הביאה יזמים, רשויות ומנהיגים לעודד את שימורם ולקדם את שילובם בתכניות פיתוח חדשות ובמפעלים כלכליים. בכפר-סבא ובסביבתה הקרובה מצויים נכסי מורשת רבים – מבנים, תשתיות וצמחייה. אחדים מייצגים את תולדות היישוב ומבטאים את זיכרונות הקהילה הכפר-סבאית, ואחרים הם 'סוכני זיכרון' לתולדות המדינה, ומשום כך זכו למעמד של אתר לאומי. אלה גם אלה הם בבחינת חוליות בשרשרת עיצובה של המושבה שהפכה לעיר, ובמשך שנים רבות זכתה לכינוי בירת השרון; לכל חוליה – אירועיה, דמויותיה ונופיה:
שנת  הרכישה של 7,500 דונם מקרקעות הכפר הערבי סאבא לייסוד 'נחלה להתיישבות פועלים'.
מכירת הקרקעות לקבוצת יהודים אמידים מקייב שתכננו לייסד מושבת מטעים ורחובותיה שתי וערב.
שנת 1900 – השנה שחברת יק"א רכשה בה את קרקעות אמידי קייב וניסתה ליישב בהן איכרים  מחוסרי קרקע מפתח-תקווה.
שנת 1903, השנה הרשמית להקמת כפר-סבא, ובה רכשו פועלים תושבי ירושלים ועולים חדשים קרקעות לצד אדמות איכרי פתח-תקווה. כל אלה נדרשו להקים את 'ועד המושבה כפר-סבא'. השנים הראשונות למושבה – בניית החאן, המבנה הציבורי הראשון, חפירת הבאר ונטיעת העצים.
מלחמת העולם הראשונה.
מאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו עד תרצ"ט.
מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות.
שנות המדינה הראשונות – שיכוני שנות החמישים והשכונות החדשות.
שנות השבעים והמעבר ממושבה חקלאית ליישוב המאמץ תעשייה.
 לא כל הנכסים המייצגים חוליות אלה זכו להכרה ולתיעוד; רק אחדים מהם כובדו במהלך השנים – שופצו ושומרו, אך גם מבין אלה – רבים מוזנחים ומצבם הפיזי מִדרדר. בשנים האחרונות כפר-סבא זוכה לתנופת פיתוח, והנכסים המייצגים את מורשתה הם הראשונים להיפגע. עם היעלמותם תיפגם שרשרת תולדות כפר-סבא, ותושבי העיר והמבקרים בה יאבדו את זיכרונותיה, ועמם – את ייחודה.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O