שביל הראשונים ע"ש שרייבמן

שביל הראשונים ע"ש מרדכי שרייבמן הינו שביל הליכה עירוני, השוזר את סיפורה ההיסטורי של כפר-סבא דרך מבנים שנותרו משנותיה הראשונות.
ראשיתו בבית ספיר, שבו שוכנים המוזיאון הארכיאולוגי, תצוגת ספיר וחצר הפסיפסים, והוא עובר דרך מבנה פרדסנות, בית קפה, הרחוב הראשון, צריף הסנדלר, הבאר הראשונה, מבנה הח'אן, בית נורדשטיין, חלקת מגורשי תל-אביב ויפו וחורשת פסקל.
בשלב הבא יתוספו מבנים שונים המרחיבים היריעה אודות עברה של המושבה.
 
מרדכי שרייבמן
 מרדכי שרייבמן נולד בשנת 1877 בבסרביה (אז רוסיה) למשפחה שהשתייכה לחסידות ברסלב.
ב-1894 עזב את הישיבה ואת אורח החיים החרדי והפך לציוני.
הוא עסק במסחר ובניהול חוות חקלאיות בדרום רוסיה והיה בין היהודים היחידים שהורשו לעבוד ישירות עם חצר הצאר ועם צבאו.
שרייבמן יזם וייסד מפעלים ציוניים ועבריים בעירו בנדרי.
ב-1919, לאחר שהבולשביקים נכנסו לעיר וניסו להוציאו להורג, הוא נמלט עם אשתו יוכבד וחמשת ילדיהם ברפסודה. לאחר טלטולים רבים הם הגיעו בסירת מפרש ונחתו בחוף עתלית ב-1.3.1920 – יום אירועי תל-חי.
בתחילה שהו כשנתיים בפתח-תקווה, ואחר-כך ייסדו עם חלוצים נוספים את מושב בלפוריה שבעמק יזרעאל ופיתחו משק חקלאי למופת. המשק, שנשען על גידולי בעל, חרב בשל שנות בצורת רצופות אחדות ובסוף שנת 1926 המשפחה עברה לכפר-סבא.
ילדיו – מאיר, אריה, אלישע, אברהם ובתו בלה, שנישאה לאלעזר בן-עזר ראב, בן למייסדי פתח תקווה – הפכו לדמויות מרכזיות ופעילות בהוויה הכפר-סבאית, בעבודה בפרדסים ובפעילות ובפיקוד ב"הגנה".
מרדכי היה פעיל ציבור מובהק. הוא יזם וייסד את בית הכנסת המרכזי בפינת הרחובות וייצמן והרצל וניהלו בהתנדבות במשך שנים רבות, ריכז פעולות רווחה כקמחא דפסחא, וניהל בהתנדבות עד גיל מתקדם מאוד את החברא-קדישא בעיר. הוא נמנה עם מקימי מפעל המים.
בשנות ה-30 נתמנה כחבר הוועדה המקומית הראשונה, שמונתה על-ידי הממשל הבריטי כמעין מועצה מקומית "בדרך".
בניו ומשפחותיהם הענפות, אשר עסקו בעיקר בחקלאות, נשארו בכפר-סבא וירשו ממנו ערכים כגון יוזמה, פעילות, מוסר עבודה וצניעות, ונתינה מעצמם לחברה ולקהילה, כתפיסת עולם ודרך חיים.
שניים מבניו – אריה ואלישע – הוכתרו כ"יקיר העיר".
רוב המשפחה המורחבת – כבר דור חמישי בכפר-סבא – ממשיכה לגור בעיר.
מרדכי שרייבמן הלך לעולמו בשנת   1972 בשׂבע הישגים ועשייה.
התחנות
תחנה 1
בית ספיר
בבית ספיר שוכנים המוזאון הארכיאולוגי וחצר הפסיפסים המספרים את סיפור כפר-סבא העתיקה בתקופת האבן, ומהתקופה הרומית ועד התקופה העותמנית. בצמוד למוזאון שוכנת תצוגת ספיר על שם פנחס ספיר, ובה מוצגים פריטים מחייו, ופועלו של ספיר בעיר ובמוסדות המדינה.
תחנה 2
ה'ארמון' – בית שרה
ביישובים רבים בארץ ישנו מבנה הזוכה לכינוי 'ארמון'. זהו בית מתיישבים ראשון, מבנה פרדס שהוזנח, וילה מפוארת או בניין ציבורי. גם בכפר-סבא יש ארמון – ביתם של בן-ציון ושרה אהרונוביץ (אהרוני), מן הפרדסנים הגדולים הראשונים במושבה כפר-סבא. בשנת 1927, עת נבנה הבית, הקיפו אותו פרדסים מכל עבר. היום שוכן הבית ברחוב ויצמן, לצד מרכז אהרוני ובסמוך לקריית ספיר, אשר הכיכר במרכזה מנציחה את בן-ציון אהרוני. בסמיכות מקום שכן בית החרושת למיץ הדרים 'מיצארון' שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי לנצל את הפרי שלא ניתן היה לייצא בשל המלחמה. המפעל נחשב לסנונית ראשונה בתהליך הפיכתה של המושבה לעיר תעשייה.
בית שרה, הקרוי על שם אם המשפחה, בלט בסגנונו המזרחי, שהיה שונה מאוד משאר בתי המושבה. בשנותיו הראשונות הוקף הבית בגינה רחבת ידיים, עשירה בצומח מקומי ומיובא; שדרת דקלי וושינגטוניה הובילה לבית, ובחצרו נבנתה בריכת השקייה ששימשה גם כבריכת שחייה. שנתיים אחרי בנייתו פרצו מאורעות תרפ"ט והבית הפך לעמדה קדמית. בגלל גודלו וייחודו ערמו סביבו ובפתחו שקי חול כדי להגן עליו מהתקפות הפורעים. ואת מי שלחו הבריטים להגן על הבית? שני שוטרים ערבים, שהתבצרו מאחורי השקים וחיכו לפורעים. למזלם של תושבי המושבה, פסחו עליה הפורעים, אבל השקים נותרו במקומם שנים אחדות.
במאורעות 1936 שימש הבית מטה של ה'הגנה'. לאחר רצח ארבעה פועלים ב'משק האוצר' (21.8.1936) הוחלט בבית אהרוני להגיב, לצאת מרמת הכובש ולתקוף את טול כרם. לימים סיפר יוסף אלמוגי, שהמטה הכללי של ה'הגנה' בתל-אביב לא אישר את התכנית, מחשש לתגובה שתפגע קשות ביישוב היהודי בכפר-סבא ומצפון לה.
תחנה 3
הפרדסנות במושבה
במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה ה-20, עם התרחבות ענף ההדרים שהחליפו את השקדים, הסתמן שינוי במושבה.
אדמות החול האדום (חמרה) של כפר-סבא נמצאו מתאימות לנטיעת הדרים ועד סוף העשור הקיפו פרדסים בשטח של כ-2,000 דונם את המושבה מכל עבריה. כמו במושבות אחרות במישור החוף, הפכו ההדרים בכפר-סבא לענף ראשון במעלה למשך שנים רבות.
במהלך שנות השלושים עברה המושבה, כמו היישוב היהודי כולו, תהליך התפתחות מואץ. בראש הפירמידה הכלכלית והתעסוקתית ניצב בכל אותן שנים ענף ההדרים, שהעסיק בעונת החורף – ימי הקטיף, האריזה והמשלוח – מאות ואף אלפי עובדים. משקיעים מארצות חוץ ביקשו לרכוש כאן פרדסים ואף לטעת חדשים. במשך שנים אחדות הועסקו בענף רק עובדים יהודים, וכפר-סבא התגאתה, כמו יתר יישובי השרון, ב"עבודה עברית". אולם כשגברה בחורף 1934 הדרישה לכוח-אדם, ופועלים יהודים לא היו בנמצא, נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים, שהיוו כוח עבודה זול, מעשה שגרם לאחד העימותים הקשים בתולדות המושבה והיישוב היהודי כולו, שנמשך שנים אחדות.
הסתדרות העובדים עמדה על כך שעבודות הקטיף והאריזה יבוצעו רק בידי יהודים. האיכרים טענו שאין הם מקבלים די עובדים והעסיקו ערבים. הפועלים היהודים ארגנו משמרות-מחאה בהשתתפות מנהיגים, מורים וסופרים בשערי הפרדסים שהעסיקו ערבים. הדברים הגיעו לידי עימותים והמשטרה הבריטית התערבה ואסרה אחדים ממנהיגי הפועלים. המאבק נכשל אך היה לו ערך חינוכי ניכר והוא הפך למיתוס מקומי.
החל מאמצע שנות ה-30 חל מפנה של ממש בענף והביקוש לרכישת קרקעות ולנטיעות חדשות הצטמצם, עד שהעיסוק בענף הפרדסנות הפך לנטל כלכלי שלא ניתן היה להתמודד איתו.
מלחמת העולם השנייה גרמה לניתוק מהשווקים באירופה ושיתקה את הענף כליל. בשנת 1943 הוקמו במושבה שני בתי חרושת למיצי הדרים, "פריכוז" ו"מיצארון", שהיו מבשרי התעשייה במושבה. הם העסיקו כ-120 עובדים במשך עונה קצרה של כארבעה חודשים בשנה. החלה תופעה, שתלך ותגבר עם השנים, של מכירת שטחי פרדסים לשימושי קרקע שאינם חקלאיים.
בשנות ה-40, שנות פעילות המחתרות כנגד השלטון הבריטי, הותקנו בפרדסים "סליקים" חבויים להטמנת הנשק.  
 תחנה 4
קפה פידלר
המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה כבית קפה בשנת 1932 על ידי דוד לוונברג לבקשת אשתו לאה. דוד היה בנו של אחד מפקידי הברון שהתגורר במושבה ראש פינה, אולם דוד העדיף את המישור על פני ההר והתיישב בשרון. בשל קשריו עם תושבי הכפר הערבי הסמוך כַּפְר סבא מונה לימים על ידי הממשל הבריטי לאחד משלושת המוכתרים של המושבה.
הזוג דוד ולאה לא התמידו בניהול בית הקפה, וזמן קצר לאחר פתיחתו השכירו את המקום לצבי ואסתר פידלר, שלמדו את רזי ההסעדה בירושלים ובתל-אביב. ותיקי המושבה מספרים, שבקפה פידלר בילו בדרך כלל בני האיכרים והסוחרים, בשעה שבקיוסק הסמוך של מושיקו נהנו הפועלים והעגלונים.
עם התרחבות פעילותו של בית הקפה, נוספה בחזיתו מעין מרפסת שפנתה אל הרחוב. בתקופת המרד הערבי (1939-1936) הפך הרחוב שבו פעל בית הקפה לציר המרכזי של התנועה צפונה, וזאת כדי להימנע מחציית הכפרים קלקיליה וטול כרם. בשנים אלה פרח בית הקפה, ולא רק בגלל כוס הקפה המהביל אלא גם בזכות כדורי הגלידה, הגזוז וקו הטלפון, שהיה יקר המציאות במושבה. בזכות אותו טלפון זרמו הידיעות, השמחות והעצובות כאחד, מבית הקפה אל כל בתי המושבה. באותן שנים אירח בית הקפה אורחים באופן 'גלוי' ו'סמוי'. באופן גלוי – אלה החיילים הבריטים שנהנו ללגום כוס תה אנגלי ולהיענות לבעל הבית, ששמח למזוג להם כוס בירה או כוסית יין; באופן סמוי – הידיעות שאסף דוד לוונברג מפי החיילים הלומי הבירה והיין והעבירן לממונים עליו מטעם ה'הגנה'.
בבית הקפה נערכו אסיפות, נשפים וחגיגות; ביום כ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית, צהלו כאן ופצחו במחול. כשהניחו את אבן הפינה לבית ברל, הרימו כאן כוסית לחיים. כאן נישאו רבים מצעירי המושבה, וכאן חגגו נערים את בר המצווה.
בראשית שנות החמישים הושכר בית הקפה לבעלים חדשים, אך שמו לא השתנה עם תום תפקודו ככזה.
תחנה 5
רחוב הרצל – הרחוב הראשון
עד שנת 1912, בעלי הקרקעות הראשונים בכפר-סבא, שהתגוררו למעשה בפתח-תקווה, לא התכוננו להקים את בתיהם במקום, אלא העסיקו בשדותיהם ובמטעיהם פועלים שכירים – יהודים ובעיקר ערבים.
בעקבות תקרית חמורה שהתחוללה בשנת תר"ע (1910) ועוררה התרגשות רבה בארץ-ישראל בפרט ובעולם היהודי בכלל, הוחלט להפוך את כפר-סבא ליישוב קבע. בתקרית, ערבים תקפו יהודים, הרסו ובזזו כל מה שנתקלו בו ונטלו את השומר אוסטרובסקי ואת אחד הצעירים, חיים סוסנובסקי לקלקיליה ורק לאחר משא-ומתן עם נכבדי קלקיליה, שוחררו השניים.
באותה שנה הוחלט להעניק הלוואה למתיישבי כפר-סבא, בסיוע חברת 'עזרא' מברלין, לשם בניית שנים-עשר בתים. ההלוואה תוחזר בתשלומים במשך עשרים שנה ובכסף ייבנה לכל מתיישב משק בגודל חמישה דונם, ובו בית ורפת.
את 'מקום המושבה' תכנן המהנדס סלור. הוא חילק את השטח לחמישה חלקים וביניהם ארבעה רחובות, הנמשכים מצפון לדרום. לרחוב שנבחר על-ידי המתיישבים הראשונים קראו רחוב הרצל, וכמנהג הימים ההם, מחוסר רישיונות בנייה, הוסוו תחילה הבתים כרפתות.
הדרך שחצתה את השטח ממזרח למערב נקראה רחוב השרון–ויצמן. שנים-עשר הבתים הראשונים היו חד-קומתיים, ובכל בית שני חדרים, מטבח ומרפסת.
הקמת הבתים הראשונים הסתיימה באביב תרע"ג (1913) וסוף סוף הייתה כפר-סבא למושבה.
כותב בן-גוריון בעיתון "האחדות": "אי לזאת עיבדו הצעה להושיב כאן 12 פועלים בתנאים הללו: לתת לכל פועל הלוואה של 2000 פראנק בשביל בית ורפת ומגרש של חמישה דונמים..."
בעלי הבתים הראשונים ברחוב הרצל:
יצחק שיינפין
דב סקיבין
בן ציון זטלר
נתן רפפורט
דב ויינברג
אליעזר נלקין
אברהם קמינסקי
יהושע וישני
יוסף וחיים סוסנובסקי (2)
ברוך פריבר
יואל וברוך אברוצקי
התושבים שגרו במושבה כאשר פרצה מלחמת העולם:
אליהו אוסטשינסקי
ישראל אנצ'יקובסקי
צבי רייזנבך
דוד לוונברג
משה נטע לוי
אריה חיימוביץ
מש' אוסטרובסקי (אשר ואהרון)
צבי אריה סלור
שכטר זונדל
בכור מזרחי         זליוונסקי יוסף
תחנה 6
צריף הסנדלר-אורטופד יהושע הוכמן
בצריף, בו שכנה הסנדלרייה של הסנדלר-אורטופד יהושע הוכמן, מוצגת מלאכת הסנדלרות כפי
שנהגה במושבה מאמצע המאה ה-20 ועד סופה.   יהושע, בן פרץ ורוזה הוכמן, נולד בשנת 1906 בעיירה פיאסקי שבחבל לובלין. עם גיוסו של אביו לצבא הצאר הרוסי במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נאלץ יהושע בן השמונה לעזוב את לימודיו בחדר ולהרתם לפרנסת המשפחה כשוליה לסנדלר. יהושע התמיד והתמחה במקצוע, והיה לסנדלר מוביל באזור פיאסקי. בשנת 1939 כבר היה בעל בית מלאכה ובו תריסר עובדים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נדד יהושע עם אשתו ושני בניו הקטנים בעקבות הצבא האדום שנסוג מפולין לרוסיה. כאן החל מסע רב תהפוכות, שתחילתו בצפון הארקטי, אמצעו שירות בצבא הרוסי, רעב, קור ובדידות, וסופו בשנת 1950 בעליית המשפחה לישראל והגעתה למעברה נוה ימין בכפר-סבא.
כעבור שנה החל יהושע לעבוד בחצר חנות הנעלים המקומית (החנות של פיזמן) ולפתח שיטות חדשות לתפירת נעלים אורטופדיות, וזאת ללא כל הכשרה מקצועית פורמלית בתחום זה.
בשנת 1956, נפל בנו בכורו מנחם הוכמן ז"ל, בעת מילוי תפקידו בחטיבת גבעתי. לאחר כשנתיים הקימה העירייה עבור יהושע הוכמן את הצריף ברחוב הרצל, בו עבד מאז כמעט עד סוף חייו.
יהושע הקדיש את חייו לפיתוח אומנותו כסנדלר המושבה וראה ערך עליון במתן שרות לקהל הלקוחות שפנו אליו מכל קצוות הארץ בבעיות אורטופדיות שונות.
אהבת הבריות שלו, צניעותו הרבה ונחישותו למצוא פתרון לכל רגל הפכו במשך השנים את הסנדלרייה למוסד ידוע ומוכר, שבו נפגשו לדון בנושאים שונים כמו ספרות יידית, שהייתה קרובה מאוד לליבו של יהושע וכן לשיחות חולין. בנוסף ללקוחות הגיעו אנשי חינוך רבים, שביקשו להתרשם ולהכיר "פיסת היסטוריה" זאת, אשר משמרת אחת מהמלאכות היהודיות המסורתיות, הנעלמות מהעולם בימים אלה.
בגיל 95, לאחר 87 שנות עבודה רצופה, פרש יהושע מעבודתו, אך המשיך לנהל חיים עצמאיים עד מותו בסוף שנת 2005.
תחנה 7
הח'אן (בית העירייה)
כפר-סבא איננה העיר היחידה אשר זכתה במבנה שדבק בו הכינוי 'ח'אן'. אולם כפר-סבא מתייחדת בעובדה שאותו מבנה שמר מאז ומתמיד על ייעודו הציבורי; הוא לא נעזב, מגוון תפקידיו התרחב במהלך השנים, וגם בימים אלה הוא מהווה עדיין את לבה הפועם של העיר.
בניית ה'ח'אן' החלה בשנת 1906 בכספי המתיישבים. כל איכר שילם לחברת יק"א 76 פרנקים צרפתיים עבור הוצאות ציבוריות, ובכסף שנאסף נחפרה באר שעומקה 17 מטרים ונבנה מבנה ציבורי, כשלושים מטרים אורכו ועשרה מטרים רוחבו.
בתחילה התגוררו בשני חדרים איכרים, פועלים ואורחים מזדמנים שנזקקו לתבשיל חם, ושלושה חדרים שימשו אורוות. במשך השנים פעלו במבנה דואר, מקווה, בית ספר, בית כנסת, משרד של ועד המושבה, בית חולים ארעי עבור פצועי כפר-סבא והיישובים הסמוכים ותחנת נוטרים.
 
(במסגרת צד) בזיכרונותיה של משפחת סוסנובסקי, שהתגוררה בח'אן בשנותיה הראשונות ביישוב, מסופר על הווי החיים בו: המשפחה התגוררה בחדר אחד, ושיכנה באורווה המשותפת את זוג הסוסים, שאותו רכשו בכספם המועט לעבודת החריש. את החדר חצו לשניים על ידי פרגוד כדי שיוכל לשמש הן למגורים והן לייצור מאכלי חלב, מקצוע שלמד אבי המשפחה באירקוצק, רוסיה. עוד כותבים בני המשפחה על ניחוח החלות שנאפו בחצר בימי ששי ועל מנורת הנפט של ימי החול, שהוחלפה בערב ששי ובשבת בפתילי שמן ובנרות.
 
וכך כותב אחד הראשונים: "כיצד לא חשבו על פנים הבית כראוי באופן שיוכלו אנשים לשבת בו. ריצפה לא עשו, את הקירות לא טייחו ואצטבאות למשכב לא הכינו. והחול מעלה שם אבק גדול, המחניק את הנשימה ומגדל כל מיני שרצים ופרעושים הגוזלים מהפועל את המנוחה לאחר יום עבודה קשה".
 
על בית הספר העממי ששכן באחד מחדרי הח'אן כתבה אחת התלמידות: "מלא מגרעות כיום בניין בית הספר. כיתה אחת סובלת מהרעש שבא מהכביש ומזרמי מים ובוץ המתפרצים לתוכה, כיתה שנייה – מרעש בית המרחץ ומעשן פיחו, שלישית – מרעש הפרימוסים של חדר הבישול. עוד כיתה סובלת מאפלוליות הפרדס ומחוסר אוויר. ועל כולן לוחצים הצפיפות הגדולה והרהיטים הקלוקלים והשבורים. ועל כולן מורא המפולת של התקרות, ההולכות ונהרסות על ידי הדלף ומפריחי היונים" (ציפורה בר-סמכא, פינתנו, עלון ביה"ס, אדר ת"ש).
 
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנעקרו מביתם יהודי תל-אביב–יפו, השכינו בחדרי ה'אורווה הציבורית' אחדים מהמגורשים. לאחר ששניים מהדיירים הזמניים חלו בקדחת ונפטרו, הכירו פרנסי המושבה במגרעותיה של האכסניה הזמנית, אבל לא היו מוכנים לוותר על השימוש בח'אן לאירוח דיירים מזדמנים. משום כך הסתפקו בהעברת המגורשים לחדר אחר שנקרא 'בית התבשיל', משום שיחד עם המגורשים דחסו בו תנורי בישול, מחבתות וסירים.
ככל שהצבא הבריטי התקדם צפונה עלה מספר המגורשים שחיפשו מחסה בכפר-סבא. ד"ר הלל יפה נקרא לפתור את הבעיה והוחלט להקים בח'אן בית חולים.
 
בח'אן ביקרו במשך השנים נכבדים שונים, ובהם השופט העליון היהודי מארצות-הברית לואי ברנדיס, שנתקבל כאן בכבוד מלכים בשנת 1919, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
בסוף שנות ה- 20, עם התבססות המושבה לאחר מאורעות תרפ"א, שופץ הח'אן פעם נוספת.
כיום שוכנים במבנה משרדי העירייה העיקריים: לשכת ראש העיר, לשכת מנכ"ל העירייה וחדר הישיבות. הח'אן מופיע בסמלה של העיר, ועדיין ניתן לחזות סמוך לו בבאר הראשונה ובשני עצי האקליפטוס שניטעו לצדה – האקליפטוסים של שיינפיין.
 
האקליפטוסים בחצר הח'אן
עצי אקליפטוס אחדים נטועים בחצר הח'אן, אבל רק לשניים מהם עומדת זכות ראשונים – האקליפטוסים של יצחק שיינפיין. שיינפיין היה שתלן, שכמו רבים אחרים מראשוני כפר-סבא התגורר באורווה שבח'אן. לפועל הצעיר היה חזון להפוך את המקום השומם לירוק, ומשום כך בנה מנבטות ליד האורווה וזרע בהן זרעי אקליפטוס. עצי האקליפטוס, כך טען, לא רק יעניקו צל אלא גם יצבעו את השממה בירוק ויספקו חומר גלם. דשן ומים היו בשפע, ולשתלן נותר רק לצפות.
כל עוד היה שיינפיין רווק הוא התגורר קרוב לשתיליו, זורע, מעביר לעציצים ונוטע. כשהתחתן עבר להתגורר בפתח תקווה, אבל לא זנח את שתיליו. כששב לכפר-סבא בשנת 1913, כבר גדלו שתיליו, חורשות ניטעו ודומה היה שחזונו עומד להתגשם. החורשה שנחרתה יותר מכל בזיכרון הקולקטיבי של ותיקי המושבה היא זו המכונה "חורשת פסקל-אוסישקין". אולם כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בנו מענפי העצים סוכות למגורשי תל-אביב–יפו שגדשו את המושבה הקטנה, ואף גדעו עצים רבים לצורכי הצבא הטורקי – להסקת קטרי הרכבת ולחימום. צערו של שיינפיין היה רב, אך בכך לא תמו סבלותיו: ביתו הוחרם לצורכי המפקדה הטורקית והוא ומשפחתו נאלצו להצטופף בביתה של משפחת זטלר.
מחלומו של שיינפיין נותרו שני עצי האקליפטוס הגדולים שבחצר הח'אן, המונצחים בסמל העיר. כשמלאו לכפר-סבא 90 שנה ניטעו שני עצים צעירים לצד אלה הוותיקים על ידי נינו של שיינפיין וראש העיר יצחק ולד. כשמלאו לעיר מאה שנים ניטע האקליפטוס החמישי על ידי ראש העיר יהודה בן חמו.
 
הבאר בחצר הח'אן
עד שנחפרה באר בכפר-סבא נאלצו ראשוני התושבים להוביל מים מהבאר שליד קבר בנימין.
בכסף ששילם כל פועל לצורך בניית הח'אן נחפרה גם הבאר. אך גם משנחפרה הבאר החיים לא נעשו קלים יותר. וכך מתאר אחד הראשונים את חוויית השאיבה:
"את הבאר אין מי שינקה, וכשנפלה לתוכה איזו נבלה נשארים המים מקולקלים במשך שבועות וגורמים להרבה מחלות. הבאר בנויה למחצה ופתוחה למעלה ועליה גלגל עץ ושרשרת, אשר משני קצותיה קשורים פחים למים. גם שוקת הקימו ליד הבאר להשקיית הבהמות. תור ארוך היה שם תמיד, כי לשאוב פה מים יארך זמן רב. שני אנשים נדרשו לסובב את הגלגל עד שהפח יגיע אל פני המים, בעומק רב, ודרושה הייתה התמחות מסוימת כדי למלא את הפח. קרה לא פעם שניתקה השלשלת באמצע השאיבה והדליים נפלו לתוך הבאר".
למרות הקשיים שימשה הבאר את תושבי המושבה שנים רבות. בתקופה שבה גדשו את כפר-סבא מגורשי תל-אביב–יפו, ניסו להחליף את הגלגל והדליים במנוע (מוטור) ולהגדיל בכך את תפוקת השאיבה, אך ללא הצלחה. מזיכרונות הראשונים מתברר, שלמתיישבים חסרו חלקים הדרושים להפעלת המנוע. כשנוכחו לדעת שעליהם להסתפק בשיטת השאיבה הישנה, מצאו ששה אנשים בעלי שרירים שהסכימו לעבוד שעות רבות ביום, לסובב את הגלגל ולספק את המים הדרושים להשקיית הבהמות והאנשים.
העובדה כי הבאר היוותה מקור מים יחיד, שלא הספיק לגידולי שלחין הדורשים השקיה סדירה בקיץ, הכתיבה למעשה את דמות המשק החקלאי במושבה בשני העשורים הראשונים לקיומה. בשנות הארבעים הפסיקה הבאר לפעול והוועד בחר לכסות את פתחה, עד שנשכחה. עברו שנים ומישהו נזכר בבאר ההיסטורית, אולם ותיקי היישוב לא זכרו את מקומה. חלפו עוד שנים אחדות ועיריית כפר-סבא החליטה להרחיב את משרדי המזכירות. לפתע נפער סדק ברצפה ופי הבאר התגלה. כשהציצו פנימה התברר שהיא השתמרה בשלמותה ואף שימשה בתקופת המנדט סליק להסתרת נשק. הוחלט להחזיר לבאר ההיסטורית את זוהרה, לשפצה ולהותירה כעדות לימיה הראשונים של המושבה שהייתה לעיר.
תחנה 8
בית נורדשטיין,
בשנת 1919, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה עברה משפחת נורדשטיין להתגורר בכפר- סבא. לתומה קיוותה להיות בין המשפחות הראשונות לשקם את המושבה מהריסותיה ובאיטיות בנו את הבית הניצב מולנו. אלא ששנתיים אחר כך פרצו מאורעות תרפ"א והמשפחה נאלצה לעזוב יחד עם שאר התושבים. הם עברו לפתח-תקווה.
בשנת 1922 החליט אלכסנדר לחזור לכפר-סבא שהייתה בשיממונה ללא נפש חיה.
הוא הקים בחצר אחד הבתים החרבים, אוהל אותו קנה מעודפי הצבא הבריטי, ושיכן בו את משפחתו בת שש הנפשות. כמו כן הביאו עימם שלוש פרות, חמור וכמה תרנגולות. החיים באוהל היו קשים מנשוא. מים לא היו ולכן בחורף אספו את מי הגשמים ובקיץ נשלח בנם בן השבע על גב החמור למלא ארבעה פחים בירקון כדי שיספיקו לכל ימי השבוע. השדות שרצו נחשים וחיות בר כגון חזירי בר, תנים וצבועים שהילכו אימים ביללתם בלילות.
פעם בשבוע היה אלכסנדר רוכב על החמור לתל-אביב או לפתח-תקווה להביא מצרכים חיוניים אותם רכש בתמורה לגבינה וחמאה שהכינו מחלב הפרות וביצים שהטילו התרנגולות.
 
וכך מספר מנחם – בנו של אלכסנדר נורדשטיין:
"את החורף הראשון בכפר-סבא אי אפשר לשכוח. היה זה חורף קשה במיוחד: רוחות זועפות וגשמים ירדו יומם ולילה. זכורני שפעם ירד גשם במשך 3 שבועות ללא הפסקה מוצרי המזון נגמרו ולא היתה כל יכולת להגיע לפתח-תקווה וכך רעבנו כל שלושה השבועות ללחם. פרט לקציצות חלמית ומעט חלב משלוש הפרות שהיו לנו לא היה מה לאכול ולא ידע איש כי שם בשרון נמצאת משפחה מנותקת מכל ישוב ורעבה ללחם."
 
בתום החורף החל האב לשקם את הבית ההרוס. הוא זרע גן ירק, נטע כרם והקים משק חקלאי קטן.
בראשית שנת 1923, כשנה אחרי שהמשפחה חיה לבדה,( יחד עם נפח בשם אייזמן שהצטרף אליהם), החלו המוסדות המיישבים לשקם את כפר-סבא והתושבים החלו לחזור למושבה.
 
שנים אחדות אחר כך הצליח אלכסנדר לרכוש חלקת אדמה במזרח המושבה עליה נטע פרדס. עקב קשיים כלכליים שנבעו מהשקעות במשק החקלאי – השקעות שלא נשאו פרי כמצופה, נאלץ למכור את הבית בשנת 1933 והקים למשפחתו צריף על חלקת האדמה שליד הפרדס על גבעה בקצה המזרחי של כפר-סבא שם בנה את ביתו הניצב במקום עד היום.
תחנה 9
 חלקת מגורשי תל-אביב ויפו
סמוך לגן הזיכרון מצויה חלקת קבורה גדורה של חללי הגירוש הטורקי במלחמת העולם הראשונה, תושבי תל-אביב, יפו והמושבות הדרומיות. הם הגיעו לכפר-סבא לאחר שהטורקים גרשו אותם מבתיהם מחשש שישתפו פעולה עם הצבא הבריטי, שכבש את דרום הארץ בשנת 1917 והתקדם צפונה. המגורשים התקבצו בחורשת פסקל והקימו בה את סוכותיהם, שאותן היטיב לתאר הצייר-הפסל נחום גוטמן, אשר שהה בה עם משפחתו שגורשה.
מרדכי בן הלל הכהן מעיד בכתביו כי הסוכות שהקימו המגורשים הן "רחבות ידיים, ויעשו להם שני חדרים. אל תוך הסוכות הביאו מיטות וגם רהיטים אחרים, ובאחדות מן הסוכות ראיתי יד עקרת בית חרוצה שהשתדלה לייפות דירת ארעי זו כתפארת בית, סוכה גדולה הוקצתה לבית הכנסת...". אולם המושבה התקשתה לדאוג למגורשים כה רבים. המצב הסניטארי בסוכות היה בכי רע, וד"ר הלל יפה, שפתח באורווה 'בית חולים', פרסם יחד עם מאיר דיזנגוף קול קורא ליהודים, שיחדלו לבוא לכפר-סבא. הנימוק היה פשוט: "כמעט כל היישוב בכפר-סבא חולה, מלוכלך. כ-25 מתים כל שבוע...". ואכן, הלכלוך היווה קרקע נוחה להתפשטותה של מגפת טיפוס הבהרות, שפרצה בסוף 1917 ובה נספו כ-240 מגורשים וקורבן אחד בן המושבה הוא יוסף פריבר. הנפטרים נקברו תחילה בבית הקברות הישן, אך במהלך המלחמה הוחלט לקבור אותם בחלקה הנוכחית. כשהסתיימה המלחמה הם גם זכו למצבות, אבל רק מעטות מהן נושאות עליהן כיתוב בשל נסיבות האירועים.
היום ממוקם בגן בית הקברות הצבאי לחללי צה"ל ומתבצעים בו טקסי הזיכרון לחללי ישראל.
תחנה 10
חורשת פסקל-אוסישקין
בין האנשים שעסקו ברכישת אדמות כפר סבא בלט פרץ פסקל, מראשוני המתיישבים במושבה פתח-תקווה, אגרונום ופקיד בחברת יק"א. בספרי הראשונים נזכרים ניסיונותיו של פסקל לגדל באדמות שרכש צמחי בושם, אולם לימים ניטעו בהן עצי אקליפטוס. בשלהי מלחמת העולם הראשונה שוכנו בחורשה זו רבים מהיהודים שגורשו מתל-אביב, מיפו ומהמושבות הדרומיות. מכיוון שנותרו חסרי קורת גג, הם כרתו ענפים מן האקליפטוסים שנטע שיינפיין ובנו לעצמם סוכות, שצופו בגבעולי חילף (חילפה) להגנה בפני מי הגשם. כך קיוו להחזיק מעמד עד תום המלחמה. ביוזמת ועד ההגירה שהוקם במושבה, הוקמו לצד הסוכות שני בתי-ספר מאולתרים, אחד לבנים ואחד לבנות, וכן תלמוד תורה. חורשת פסקל נפגעה קשות בשנות המלחמה ועצים רבים נכרתו על-ידי הטורקים, שנזקקו להם לצורך הסקת קטרי הרכבות. כך הם מחקו את חזונו של שיינפיין על צביעת אדמות כפר-סבא בירוק.
החורשה הייתה גם חלק מקו ההגנה הטורקי בתקופה שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918, משפרצו גייסותיו של גנרל אלנבי את המערך הזה בדרכם צפונה ועדות לכך בחורשה הם כדורי העופרת של פגזי השרפנל שנורו במלחמה.
בין המגורשים ששהו בחורשה היה הצייר-הסופר נחום גוטמן, שהיטיב לתאר את הימים הקשים בקו ובמילה:
עברנו לכפר סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.
לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.
אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה נראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה. (מתוך: נ. גוטמן וא. בן עזר, בין חולות וכחול שמים).
החורשה חזרה לשמש את תושבי כפר-סבא בימי מאורעות תרפ"א (1921), כאשר נבנה בין עציה בית-ספר שבו למדו ילדי המושבה.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O