שירים וסיפורים על המושבה

 בַּמִּשְׁמֶרֶת[1]
שאול טשרניחובסקי[2]
מַעְדֵּר מַכִּישׁ, מַעְדֵּר דּוֹבֵר,
מַעְדֵּר כְּבַד-פֶּה וְכֶבֶד-פֶּלֶד.
אוֹמֵר הַיֶּלֶד:
– מַה פֹּה אַתָּה עוֹמֵד, אָבִי?
"פֹּה הַמִּשְׁמֶרֶת."
– וּמִי עוֹבֵד שָׁם בַּפַּרְדֵּס?
"שָׁם? – יְרִיבִי."
– וּבְכֵן, אָבִי, יֵשׁ עֲבוֹדָה,
וּמָה אַתָּה בָטֵל בַּחֶלֶד?
– שׁוֹאֵל הַיֶּלֶד –  
וּמָה אַתָּה בָטֵל, אָבִי?
לְךָ לֹא נִמְסֶרֶת?
"אֲנִי, הֲלֹא תָבִינָה, בְּנִי,
לֹא – יְרִיבִי."
– זוֹכֵר אֲנִי: לִפְנֵי יָמִים
קָרְאוּ עָלֵינוּ שֹׁד וָטֶבַח
(נִדְמָה, אֵין רֶוַח),
וּכְבָר עָמַדְתָּ פֹּה, אָבִי...
"כֵּן, בַּמִּשְׁמֶרֶת."
– מִי בָא בַּסַּיִף וּבָאֵשׁ?
"הוּא – יְרִיבִי!– אָבִי, אָבִי, הֲלֹא תַגִּיד:
וּמִיוָמִי אֶת נַפְשׁוֹ יָעַר,
– אוֹמֵר הַנָּעַר –
אִם שׁוּב יָבֹא הָשֵׁם נָוִי,
יָגֵן עַל קֶרֶת,
עַל הַפַּרְדֵּס וְעַל בְּעָלָיו?
"בְּנִי!" – וְאָבִי!
כפר סבא, 20.5.1934
הח'אן[3]
חיים חפר[4]
אֲנִי הַחַ'אן, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן,
אֲשֶׁר הוּקַם בִּכְפַר-סַבָּא.
בָּנוּ אוֹתִי מֵחֹמֶר וּלְבֵנִים וְרוּחַ.
הָרוּחַ הָיָה הַיְסוֹד, הָרוּחַ הָיָה הַטִּיחַ,
מֵרוּחַ הָיוּ הַחַלּוֹנוֹת דַּרְכָּם הִבַּטְנוּ.
הַחַ'אן עוֹרֵר הַעֲרָצָה בְּכָל הַסְּבִיבָה.
הוּא הָיָה יוֹתֵר מִבַּיִת, יוֹתֵר מִמְּלוֹן-אוֹרְחִים –
הוּא הָיָה מִבְצָר, הוּא הָיָה בֵּית-סֵפֶר,
הוּא הָיָה בֵּית כְּנֶסֶת וּמִקְוֶה גַּם.
וּכְיָאֶה לְחַ'אן, כַּמּוּבָן,
הָיְתָה בּוֹ אֻרְוַת-סוּסִים גַּם.
בֶּן שִׁבְעִים אֲנִי וְזֹאת רָאוּ עֵינַי:
אֲנִי רָאִיתִי אֶת כְּפַר-סַבָּא בְּרֵאשִׁיתָהּ,
כְּפַר-סַבָּא אֲשֶׁר זָרְעָה בְּדִמְעָה!
בִּלְעָדֵינוּ[5]
ברוך כצנלסון
נַעֲלֶה עַל רֹאשׁ גִּבְעָה
וְנַשְׁקִיף דּוּמָם עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ
הַזּוֹרְמִים מִנֶּגֶד בִּלְעָדֵינוּ.
נַעֲמֹד צְמוּדֵי-פְּלִיאָה
וְלֹא נֵדַע כִּי דּוֹמְעוֹת עֵינֵינוּ:
מַה יָּפִים חַיֵּינוּ בִּלְעָדֵינוּ!
נֵרֵד עִם הַשְּׁקִיעָה
וְלֹא נִירָא עוֹד גְּזַר-דִּינֵנוּ.
הֵן זוֹרְמִים חַיֵּינוּ בִּלְעָדֵינוּ.
רח' הַתַּפּוּז כְּפַר-סָבָא[6]
פרץ-דרור בנאי[7]
כִּי הַבַּיִת הַזֶּה עוֹמֵד וּמְיֻסָּד
עַל עֲפָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס
בְּבוֹאִי אֵלָיו וּבִשְׁהוֹתִי בּוֹ
זוֹרֵחַ אֵלַי הֲדַר הָעֵצִים
וְחוֹמֵק מִכַּף יָדִי זְהַב הַתַּפּוּזִים
כַּאֲשֶׁר כָּל גּוּפִי הָרַךְ נֶהְדָּף אֶל הַגָּדֵר
וְהָאֳרָנִים גְּבוֹהֵי הַקּוֹמָה
שֶׁהֻכּוּ בְּמַשּׂוֹר וּבְדַחְפּוֹר
לָעַד בְּזִכְרוֹנִי יוֹסִיפוּ לְהִזְדַּקֵּף
מִקְּצוֹתָם וּמִסִּבְכֵיהֶם יִסְתַּנֵּן כְּפוֹרֵץ
נוֹצֵץ הַשֶּׁמֶשׁ
וּבֶחֳרָפִים שֶׁכֹּה אָהַבְתִּי מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
יִשְׁהֶה הֶעָנָן בֵּין מַסָּע לְהַמְטָרָה
וְהַפְּגִישׁוֹת בְּשַׁבָּתוֹת עִם הַנַּעֲרָה בְּכָחֹל
שֶׁנְּשִׁיקוֹתֶיהָ וּשְׁתִיקוֹתֶיהָ קָטְפוּ אוֹתִי לְתָמִיד
סונטה קיד[8]
בן-ציון בן-משה[9]
גַּם הַיּוֹם וַדַּאי אֶתְקַשֶּׁה בַּקֹּר הַקּוֹפֵא
לָקוּם מִמְּנוּחַת הַצָּהֳרַיִם וְלָשׁוּב
אֶל חֲנוּת הַסְּפָרִים הַסְּדוּרִים לְמוֹפֵת
וְאֶל אוֹתוֹ רֵיחַ נִבְאָשׁ וְרָקוּב
כְּצַחַן פְּגָרִים הַצָּף וְעוֹלֶה
וּמַחֲנִיק אֶת רוּחִי
הַמְפַלֶּלֶת לְשֶׁמֶש לִירַק עָלֶה
לִשְׂדוֹת בָּר פְּתוּחִים
לְדַהֲרַת סוּס לִנְבִיחַת כֶּלֶב
לְצִוְחַת יְלָדִים בְּמִשְׂחַק הַתּוֹפֶסֶת
לְרֵיחוֹ הַמְשַׁכֵּר שֶׁל הָעֵשֶׂב
וְלִשְׁרִיקָתוֹ שֶׁל הַשַּׁחְרוּר בְּרֶדֶת עֶרֶב
     מְכֻכָּב
     עָלַי וְעַל עֲדַת צִרְצָרִים רוֹגֶשֶׁת.
שִׁירֵי בַּחֹרְשָׁה
רבקה איילון[10]
א.
דַּבֵּר אֶל הָעֵצִים.
הִתְגַּעְגַּע אֶל הַגּוּף, הָאֶצְבָּעוֹת,
כִּמְעַט אַף פַּעַם אֵינָם זְקוּפִים.
כָּתֵף מִתְכּוֹפֶפֶת, מֹתֶן קָעוּר,
הָאֹכֶל בִּמְשׂוּרָה.
הָאֶצְבָּעוֹת: רַכּוֹת, מְצַיְּרוֹת
אֶת הָרוּחַ, מִשְׁתַּטּוֹת, קוֹדְרוֹת
אֶל אֲדָמָה,דַּבֵּר אֲלֵיהֶם
אֶת מַה שֶּׁלֹּא תּוּכַל –
הַבְּקָרִים מִתְרַוְּחִים וּמִתְכַּוְּצִים
דִּבּוּרִים מִתְיַשְּׁרִים וְלָעִים,
הַצְּלָלִים הַכֵּהִים זָבִים
עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נִגְמֶרֶת.
בַּקֵּשׁ מִן הָעֵצִים
שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ
בִּגְלַל הָאֶצְבָּעוֹת הָרָזוֹת
מִקְּצָתָן בָּאֲדָמָה
בִּגְלַל קִמּוּטֵי הַיָּד, הָרֶגֶל,
בִּגְלַל הַשַּׁעַר שֶׁשְּׂעָרָם
פּוֹתֵחַ לְהַרְרֵי שָׁם...
ב.
שָׁם שָׁם הַצְּוִיצִים, בָּעֳפָאִים,
הָרֵם צַוָּאר, הַחֹטֶם מִתְגַּבֵּהַּ,
מֵרוֹם לְרוֹם, אַחַר שָׁט עַל כָּנָף,
וְכָל הָעֵת הַצְּוִיצִים, בָּעֳפָאִים,
גַּם אִם לֹא תָּרִים צַוָּאר,
הָיָה שָׁם בְּטֶרֶם, חֲלֹף, עִם כְּלָבֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הִיא כְּחוּשָׁה
שָׁם, עֲלֵי הָאֶקָלִיפְּטוּס
שְׁחוּנִים, הַקְּלִפּוֹת הַלְּבָנוֹתעֲמוּמוֹת,
מְכַסִּים עַל הָאֲדָמָה, מַרְבָד מְרֻבָּב,
כְּלָבֶיךָ אִתְּךָ, חוֹתְרִים אֶל מִתַּחַת לִפְנֵי
הָאֲדָמָה, זוֹקְרִים אֹזֶן, לְפֶתַע,
כָּל זְבִיבוּתָם פָּרְחָה לָהּ,
הֵם אֶחָד עִם שִׁמְשִׁיּוּת הַצִּפֳּרִים,
קוֹל אֲבוֹתֵיהֶם מִיַּעַר נוֹבֵחַ בְּבִטְנָם,
מַה לְּךָ שָׁם, אַתָּה עִם כְּלָבֶיךָ
בֵּין הַגְּזָעִים, גַּם הֵם מִתְמַעֲטִים,
הָיִיתָ פּוֹצֵחַ שְׂפָתֶיךָ לְשִׁיר
עוֹרְבָנִי – וְאֵינְךָ;
שָׁם פְּסִיעוֹתֶיךָ בֵּין רַגְלֵי כְּלָבֶיךָ –
וְיוֹצֵא מִשָּׁם.
ג.
הַשָּׁמַיִם נִדְבָּקִים.
נִדְבָּקִים לַעֲלֵי אֶקָלִיפְּטוּס צָבִים.
הָיֹה הָיָה...
100 שָנָה דָּבַק בַּשָּׁמַיִם,
וְהַשָּׁמַיִם אוֹרוּ לוֹ...
100 שָׁנָה לֹא נָטַשׁ מִשְׁמַרְתּוֹ, שָׁם
בַּחָרְשָׁה, כְּשֶׁהָיָה רַע, כְּשֶׁתּוּרְכִּים כָּבְשׁוּ
אֶת אֶחָיו לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹר וְחֹם.
100 שָׁנָה הוֹצִיא עַלְעַל שֶׁנָּשַׁל בְּעִתּוֹ,
זְרוֹעוֹתָיו פָּשְׂקוּ כַּפַּיִם, הַגֶּזַע נָשַׁם,
הוֹלִיד טַבָּעוֹת, לְיֶלֶד לֹא אָמַר: רֵד מִמֶּנִּי.
דְּרָרוֹת בִּעְבְּעוּ בַּעֲנָפָיו, דְּרוֹרִים הִתְעַלְּזוּ בּוֹ.
אִלּוּ פִּתְיָה אָנֹכִי, מִן הָעֵץ הָאָפּוֹקָלִיפְּטִי הַזֶּה
הָיִיתִי עוֹשָׂה לִי רַחְשׁוּשִׁים, מְנַעְנַעַת נְבוּאוֹת.
לוּ בְּיָאלִיק עִמָּנוּ, הָיָה כּוֹרֶה לוֹ בְּרֵכָה,
וְשָׁר אֶת לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת עִמָּדוֹ.
לוּ טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי עִמָּנוּ, הָיָה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִיַּעַר
וְשָׁר לוֹ נוֹקְטוּרְנוֹ, לְנֶפֶץ מִתֹּהוּ וָבֹהוּ קַדְמוֹן.
וְעַתָּה מִי? אֵין עָלָיו, אֵין עָלֵהוּ עָלָיו.
יָד עָצְתָה לוֹ רַעַל בִּגְלִידָיו.
הַאִם יַגְלִיד? הַאִם יִדְבַּק בִּשְׁמֵי עָל?
הַאִם יִשְׂמַח עוֹד מִין צִפּוֹר בּוֹ? הַאִם גֶּזַע אַלְמוֹתִי
יְשַׁכְשֵׁךְ עוֹד זְרוֹעוֹתָיו, אוֹ בַּר, בַּר מִנַּן...
הוֹרָה כְּפַר-סַבָּא    
רינה בשן
וּסְתָו בָּאֲוִיר לֹא מוּחָשׁ כָּאָבִיב
מִתְנַשֵּׁם דַּקִּיק
אַךְ מֻבְחָן רַעֲנָן.
קִבַּלְתִּי צַד לְיַד "אוֹנִים"
שֶׁאוּכַל סוֹפְסוֹף לְהַשְׁקִיף מִנֶּגֶד
אֶל פֶּסֶל הַ"הוֹרָה" שֶׁל בַּתְיָה לִישַׁנְסְקִי.
כְּשֶׁכְּפַר-סַבָּא הָיְתָה מוֹשָׁבָה וָתִיקָה
(בְּעֵרֶךְ בְּאֶמְצַע מֵאָה שֶׁעָבְרָה)
לֹא רָקַדְתִּי הוֹרָה, לֹא צַעַד תֵּימָנִי.
כְּשֶׁהִתְחִילָה הַצְמִיחַ שִׁנַּיִם שֶׁל עִיר
עָשִׂיתִי צְעָדִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל שִׁיר:
וּבְצַעַד תֵּימָנִי וּבְצַעַד רְדִיפָה
יָצָאתִי לִרְעוֹת בִּשְׂדֵה שֵׂעִיר:
הִזְקִיןדְּמוּתוֹ, עָקַר גְּזָעָיו
בְּטֶרֶם כָּרְתוּ אֶת פַּרְדֵּס יַלְדוּתִי,
בְּטֶרֶם נָבְלוּ פִיקוּסִים בִּכְפַר-סַבָּא
תּוֹעִים שָׁרְשֵׁיהֶם בִּרְחוֹבוֹת עַתִּיקִים.
מֵהַר רָחוֹק הַלֵּב מֵיטִיב לִנְשֹׁם אֶת הַקָּרוֹב.
בְּהַר צְפוֹנִי וְגִלְעָדִי נִגְלָה חֲזוֹן הַ"הוֹרָה"
אוֹרוֹ שֶׁל שֹׁרֶשׁ בִּכְפַר-סַבָּא
לֹא יֵעָקֵר לָעַד.[11]

רחוב שיפר 5
דורית ויסמן[12]
הַבַּיִת עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ,
כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁהָיָה.
דֵּצֶמְבֶּר 1960. חַיִּים, שֶׁגָּר שָׁם עַכְשָׁו
זוֹכֵר אֶת הַתַּאֲרִיךְ
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת חוּטֵי הַכְּבִיסָה,
שְׂמֵחָה לַמַּרְאֵה הַפֶּרֶא שֶׁל הֶחָצֵר
לָאֲדָמָה הַחֲשׂוּפָה, לָעֲשָׂבִים, לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מוּשְׁקִים. חַיִּים מַכְנִיס אוֹתִי לְדִירָה
אֲפֵלָה. כָּאן הָיָה הַחֶדֶר שֶׁלָּךְ
וְהַמִּטְבָּח פֹּה, וְכָאן הַמִּקְלַחַת.
דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁל הוֹרַי נִשְׁאֲרָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה
לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה, זְכוּכִית אֲטוּמָה.
דְּלָתוֹת כָּאֵלּוּ כְּבָר אֵין הַיּוֹם, אוֹמֵר חַיִּים,
רֹחַב 90 סֶנְטִימֶטֶר
הַדֶּלֶת גַּם הַיּוֹם סְגוּרָה. גַּם חַיִּים נִשְׁאַר
בְּלִי אִשָּׁה. זְמַן מוּעָט אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה
בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַשְּׁנֵים עָשָׂר 1960,
עָזְבָה אוֹתוֹ הָאִשָּׁה. וְלִי צַר עַל הָעֵץ שֶׁאֵינֶנּוּ,
הָעֵץ עָלָיו טִפַּסְתִּי. זֶה הָיָה עֵץ חָרוּב.
טַנְגּוֹ כְּפַר-סַבָּא[13]
מילים: נתן אלתרמן
עיבוד ולחן: משה וילנסקי
הַפָּרָה גּוֹעָה בָּרֶפֶת,
נִשְׁמָתִי לְךָ נִשְׂרֶפֶת,
הַכְּלָבִים קוֹרְעִים שַׁרְשֶׁרֶת,
נִשְׁמָתִי לְךָ בּוֹעֶרֶת.
וּלְהִפָּגֵשׁ אִתְּךָ אָסוּר, יְפֵה-עֵינַיִם,
אָבִי אָסַר לִי לְטַיֵּל אִתְּךָ בִּשְׁנַיִם,
כִּי הֶחָצֵר סְגוּרָה עַל שַׁעַר וּבְרִיחַיִם,
אֲבוֹי, בִּגְלַל מַחֲלַת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם.
אֲבָל הַלֵּבלְךָ קוֹרֵא, קוֹרֵא, חֲבִיבִי.
אוֹי כִּי הַלֵּב אֶצְלִי
הוּא מֶשֶׁק אִינְטֶנְסִיבִי.
טַנְגּוֹ,
הָהּ, טַנְגּוֹ כְּפַר-סַבָּא,
טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ ...
אִמָּא,
הָהּ, אִמָּא וְאַבָּא,
אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּעַ הַיָּרֵחַ!
יָרֵחַ שָׁט, מִן הֶחָלָב עוֹלֶה הַהֶבֶל,
נַפְשִׁי יוֹצֵאת, אֲנִי אֶתְלֶה עַצְמִי עַל חֶבֶל...
טַנְגּוֹ,
הוֹי טַנְגּוֹ כְּפַר-סַבָּא,
טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ.
שֵׁשׁ פָּרוֹת אֲנִי חוֹלֶבֶת,
שָׁד אֶחָד אֲנִי אוֹהֶבֶת,
אוֹי, אֱמֹר, אֱמֹר לִי, בֶּנִי,
מַה נַּפְשִׁי רוֹצָה מִמֶּנִּי?
אַתָּה לִי מֶלֶךְ וְאַבִּיר וְגַם דִּיקְטָטוֹר
וּלְבָבִי לְךָ לוֹהֵט כְּאִינְקוּבָּטוֹר.
קוֹלְךָ הָרַךְ אֶת לְבָבִי שׁוֹבֵר כַּשַּׁיִשׁ,
קוֹלְךָ הַדַּק וְהַמָּתוֹק מִקּוֹל הַתַּיִשׁ!
אֶל הַחֻפָּה קָחֵנִי, בֶּנִי, אֵין לִי כֹּחַ!
שֶׁכְּבָר יִהְיֶה לָנוּ גַם לוּל וְגַם אֶפְרוֹחַ...
טַנְגּוֹ,
הוֹי, טַנְגּוֹ כְּפַר-סַבָּא,
טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ.
אִמָּא,
הוֹ, אִמָּא וְאַבָּא,
אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּעַ הַיָּרֵחַ!
אֲנִי אֶת בֶּנִי שׁוּב אֶקַּח עַל הַיָּדַיִם,
וַאֲנַשֵּׁק לוֹ אֶת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם,
טַנְגּוֹ,
הָהּ,טַנְגּוֹ כְּפַר-סַבָּא,
טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ.[14]

שִׁיר גַּעְגּוּעִים[15]
מילים: נתן אלתרמן
לחן: שמואל פרשקו
אָנֹכִי לִבָּתִי מִתְעַלֶּפֶת
בְּזָכְרִי אֶת עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים
וְאֵיךְ דִּינָה יוֹצֵאת מִן הָרֶפֶת
רֵיחָנִית וְיָפָה מִנָּשִׁים!
חֲבֵרִים, לִבָּתִי מִתְעַלֶּפֶת,
בְּזָכְרִי אֶת צֵאתָהּ מִן הָרֶפֶת!
עִיר וָאֵם, זִכְרוֹנֵךְ בִּי חָבוּק!
תֵּל-אָבִיב, מַה כָּלִיתִי אֵלַיִךְ!
אֶל רֵיחוֹת תַּפּוּזִים וּפִיסְטוּק,
אֶל בִּכְיָם שֶׁל קְטַנֵּי חֲמוֹרַיִךְ!
וְאֶל שִׁיר הָרוֹכְלִים הַמַּמְשִׁיךְ –
יְרָקוֹת, תַּפּוּזִים, אַלְטֶעשִׁיךְ!
יֵשׁ נְיוּ-יוֹרְק בָּעוֹלָם, לֹא אֶגַּע בָּהּ!
לֹא עַל נִיצָה אֶחֱלֹםבְּלֵילִי!
הוֹי, נַפְשִׁי רַק אֵלַיִךְ, כְּפַר-סַבָּא,
רַק אֵלַיִךְ, כְּפַר-סַבָּא שֶׁלִּי!
אוֹיָהּ, זֶה שִׁגָּעוֹן, אִמָּא אַבָּא!
בִּי הַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת לִכְפַר-סַבָּא!
תֵּל-אָבִיב, יָם גַּגּוֹת וְשָׁמַיִם,
וּקְרִיאוֹת מְתַקֵּןנַעֲלַיִם!
וְשִׂיחוֹת הַקִּבּוּץ וּוִכּוּחַ,
אוֹי, וְקוּמְזִיץ מֻבְטָח וּבָטוּחַ!
וְאֶצְלִי שִׁגָּעוֹן,אִמָּא אַבָּא!
אָנֹכִי מְשֻׁגָּע לִכְפַר-סַבָּא!
שָׁם יְמִימָה שֶׁלִּי לִי נִכְסֶפֶת
וְשָׁם עֶדְנָה רַק לִי מְחַכָּה
וְשָׁם דִּינָה יוֹצֵאת מִן הָרֶפֶת
נֶחְמָדָה מִכֻּלָּן וְדַקָּה!
מִי הִיא דִּינָה הַזֹּאת הַקְּטַנְטֹנֶת?
זוֹ פָּרַת הַקִּבּוּץ! הוֹי, פָּרֹנֶת!
בִּגְדוּדִי שֶׁהִרְחִיק וְנָדַד
אֶזְכְּרֵךְ, תֵּל-אָבִיב הַזּוֹהֶרֶת.
טוֹב לִהְיוֹת בָּךְ גַּם יוֹם רַק אֶחָד,
וַאֲפִלּוּ יִהְיֶה זֶה יוֹם-סֶרֶט!
וַאֲפִלּוּ, אוֹסִיף וְאַמְלִיצָה,
וַאֲפִלּוּ יוֹם-סֶרֶט שֶׁל וִיצוֹ!
וִיצוֹ! וִיצוֹ! אַפָּ"ק! אִחוּד-רֶגֶב!
שְׁמוֹת מוֹלֶדֶת לְלֵב לוֹהֵט!
יְקָרָה לִי שָׁם כָּל אֶבֶן נֶגֶף
וּמַפַּא"י סִיעָה אָלֶף וּבֵית!
אַל תִּקְרַע אֶת לִבִּי – אִמָּא אַבָּא!
זֶה מַזְכִּיר לִי מִיָּד אֶת כְּפַר-סַבָּא!
  
תֵּל-אָבִיב, יָם גַּגּוֹת וְשָׁמַיִם...
בַּאֲשֶׁר מַבָּטִי פֹּה נוֹגֵעַ,
תּוֹתָחִים הוּא רוֹאֶה בְּשׁוּרָה!
חֲבֵרִים, אָנֹכִי מִתְפַּקֵּעַ!
הוֹי, הָבִיאוּ לִי הֵנָּה פָּרָה!...
הוֹי, פָּרָדָה אַתְקִין לַפָּרָה פֹּה!
וְנַפְשִׁי לָהּ תִּהְיֶה כַּפָּרָה פֹּה!
תֵּל-אָבִיב, הַאֲזִינִי לִי שָׁם!
לֹא הָיְתָה לִי כָּמוֹךְ, לֹא הָיְתָה לִי!
הוֹי כִּכָּר, בֵּית הָעָם, שְׂפַת הַיָּם,
הוֹי זַבַּרְסְקִי, פִּיצ'וֹן וְנַפְתָּלִי!
זִכְרוֹנוֹת, זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים!
חֲלוֹמוֹת, חֲלוֹמוֹת רְחוֹקִים!
וּשְׂדֵרוֹת לִפְנוֹת עֶרֶב בְּיוּלִי,
עֲרִיסוֹת נִצָּבוֹת בְּטוּרִים
וּבָהֶן תִּינוֹקוֹת– אַיְלִילוּלִי –
מִתְוַכְּחִים עַל שְׁבִיתַת הַמּוֹרִים.
מַה נֹּאמַר וּנְדַבֵּר – אִמָּא אַבָּא!
זֶה מַזְכִּיר לִי מִיָּד אֶת כְּפַר-סַבָּא!
    
תֵּל-אָבִיב, יָם גַּגּוֹת וְשָׁמַיִם...
אַח, הָיְתָה זוֹ כְּפַר-סַבָּא[16]  
מילים: אליעזר פומרנץ[17]
לחן: רוסי
אַח, הָיְתָה זוֹ כְּפַר-סַבָּא, מוֹשָׁבָה קְטַנָּה.
רְחוֹב אֶחָד הָיָה בָּהּ, בָּתִּים בּוֹ עֲשָׂרָה.
חוֹל הָיָה בָּה עַד לַבִּרְכַּיִם, הָיְתָה בָּהּ גַּם יַבְּלִית,
תּוֹשָׁבִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם, דִּבְּרוּ גַּם קְצָת עִבְרִית.
מִלְחָמוֹת שָׁטְפוּ-עָבָרוּ וְהֶרֶס עַד הַיְסוֹד,
תּוּרְכִּים, אַנְגְלִים וְעַרְבִים בָּאוּ פֹּה לִשְׁדֹּד.
שָׁבוּ, בָּאוּ, הִתְיַשְּׁבוּ בָּה, חֲלוּצִים חוֹלְמִים
שׁוּב הַפַּעַם לֹא עֲזָבוּהָ, הוֹלִידוּ בָּהּ בָּנִים.
חָאן גָּדוֹל בָּנוּ לָהֶם, הֵקִימוּ שָׁם גַּם "בּוֹד"
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁכַן בֵּית סֵפֶר
עָרְכוּ גַּם חֲתֻנּוֹת.
בָּעֶרֶב, בָּרְחָבָה, נֶאֶסְפוּ לָאֲסֵפוֹת
גְּבָרִים – בְּרוּבַּשְׁקוֹת, נָשִׁים בְּמִטְפָּחוֹת.
בֶּן-גּוּרְיוֹן עָבַד כָּאן, כָּתַב גַּם מִכְתָּבִים:
"הָאֲוִיר כָּאן מְצֻיָּן וְיֵשׁ גַּם עֲרָבִים".
גַּם יְהוּדָה בּוּרְלָא וְשִׁמְעוֹנִי עָבְדוּ כָּאן בַּפַּרְדֵּס
וְגָפִירִים בַּקּוּלְפָּקִים שָׁמְרוּ עַל 'הַמְפַלֵּס'.
כָּךְ גָּדְלָה כְּפַר-סַבָּא, גַּם יָפְתָה מְאֹד.
הֲדָרִים נִטְּעוּ בָּהּ, כְּבִישִׁים וּמִדְרָכוֹת.
דּוֹר חָדָש גָּדַל צָמַח בָּהּ, לֹא הָלַךְ יָחֵף
וּבְ'עֵין דּוֹר' רָאוּ אֶת 'טַרְזָן', אַח – הָיָה זֶה כֵּיף!!!
הָאֶקָלִיפְּטוּסִים גָּדְלוּ, אִתָּם גָּדַל הַכְּפָר.
הַיַּבְּלִית– הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה, חוֹל כְּבָר לֹא נִשְׁאַר.
מִגְרָשִׁים עוֹלִים בְּיֹקֶר, קִיר נִשְׁעָן עַל קִיר,
פְּקַח עֵינַיִם, יָא-חַבִּיבִּי, וְתִרְאֶה כָּאן – עִיר!
כֵּן, הָיְתָה זוֹ כְּפַר-סַבָּא, מוֹשָׁבָה קְטַנָּה,
רְחוֹב אֶחָד הָיָה בָּהּ, בָּתִּים בּוֹ עֲשָׂרָה.
אֵיךְ הָלְכוּ וְלֹא יָשׁוּבוּ הַיָּמִים הָהֵם,
כִּי כְּפַר-סַבָּא הִיא כְּפַר-סַבָּא– עִיר גְּדוֹלָה וָאֵם!

שתי כפות ידיים ומילה[18]
ישעיהו קורן[19]
היה קיץ, היה חם, היתה שבת, ויחד עם אבי הלכתי לצופית, לקרובת משפחה שלנו, לאכול צהריים. אמי, בסוף החודש התשיעי להריונה, לא היתה בבית. עוד אמש ליווה אותה אבי לבית החולים "ביילינסון" בפתח תקוה, שם היה עליה להמתין עד שתלד.
רוח מזרחית היכתה בלילה בתריסים הסגורים ושביבי קש כיסו בבוקר את שולחן האוכל במטבח.
גרגירי חול פלשו אל דפי המחברת השחורה שקנתה לי אמי, אבל אני לא נגעתי בה. לא ציירתי ולא צבעתי, לא קישקשתי את האותיות הראשונות של האלף-בית, אותן לימדה אותי אמי לפני שנסעה.
לא רציתי להישאר אתו לבד בבית. שבוע לפני שהוא לקח את אמי לבית חולים הוא סיפר אותי.
טיילנו ברחוב השרון, הרחוב הראשי, הלכנו לאט.
התלתלים הארוכים שלי הגיעו עד לכתפיים, בקבוקים בקבוקים, חומים ובהירים, רכים ומבריקים.
כשהגענו לכיכר אמר לו מישהו מהעגלונים "איזה בת יפה יש לך". הוא לא ידע אם צחקו עליו או שדיברו אליו ברצינות, וללא מילים הוא משך אותי אחריו אל המספרה של גורין. שותק הוא חיכה בתור, עד שלבסוף גורין שאל אותו אם הוא רוצה להתגלח. "לא", הניח אבי את כף ידו הגדולה על ראשי, "זה בשבילו". גורין שאל אותו אם אמי יודעת מזה. הם דיברו יידיש, לא הבנתי כמעט שום דבר, אבל אני כמעט בטוח שככה הם דיברו. הרגשתי שגורין יודע להעריך את הבקבוקים הארוכים והמתולתלים שטיפחה אמי במשך שעות ארוכות על ראשי. אבי לא אמר מילה, רק עשה איזו תנועה בידו, וגורין הושיב אותי על הקרש ובמספריים המוכספים והחדים שלו קיצץ לי את כל הבקבוקים. ראיתי במראה הגדולה והעגולה את שערי המתקצר ואת פני המתעוותות, לא הכרתי את עצמי ועצמתי את עיני חזק חזק. גם כשיצאנו מהמספרה פחדתי לפקוח את עיני. כמעט עד הבית פחדתי לפקוח אותן וכמו עיוור נגררתי אחרי רגליו של אבי. רק כשנכנסנו לרחוב שלנו ליטף אבי בידו את שיער עורפי הקצוץ והחד, נגע בעורי, ואיזה דגדוג נעים רעד והתפשט בכל גופי. פקחתי את עיני ואחרי צעדים אחדים ניסיתי גם אני לעשות זאת לעצמי. פעם ועוד פעם ליטפתי את עורפי, אבקת טלק דבקה לידי, רק שאז כבר לא עברה בי אותה תחושה. הסתכלתי באבי, אבל הוא שוב הלך לפני מהר, גבו רחב, גבוה ורחוק, עיניו באדמה, ואני התביישתי. כשהגענו הביתה כבר היה שולחן האוכל מסודר לארוחת הערב.
"מה עשית?" שאלה אמי ותחבה את ראשי החלק אל בטנה הגדולה.
הם רבו ביניהם ואני הצטערתי על שלא שמרתי כמה תלתלים בכיסי, לתת לה, שתשים אותם בתיבה השחורה שלה, שם שמרה לעצמה כל מיני תמונות ומכתבים. זה נמשך כל הזמן, גם כשהייתי במיטה, עד מאוחר בלילה. ניסיתי לא להירדם, לשמוע מה שהם אומרים, אבל הסדינים הנקיים היו דקים וחלקים ולא החזקתי מעמד. העורף שהתחכך בציפית המעומלנת לא הפסיק לגרד לי, ראיתי שהיא כועסת עליו, כבר בכלל לא היה איכפת לי שהיא תסלח לו, אבל נרדמתי ולא שמעתי דבר. כשהתעוררתי בבוקר הם לא דיברו על זה עוד.
ריח של קרבול נדף עכשיו מהלולים המרשרשים וממחסני הפח הקטנים. שוב הייתי יחד אתו. הלכנו בשבילים שהתפתלו בין הגדרות הרפויות והמגרשים הריקים, לאורך החילפה[20] והיבלית ומשוכות הצברים. לפעמים, כשאני על גבו, היינו חוצים חלקות שלף מלבניות, מכוסות באיי קוצים חרוכים משמש, ואחר כך, יד ביד, שוב חוזרים אל דרכי החול, עוברים לאורך הברושים האפורים והגבוהים, שסגרו כמו חומה על פרדסים צעירים וצמאים.
המושב צופית נמצא בסך הכל כארבעה ק"מ מהבית שבו גרנו אז בשכירות ברחוב העמק, אבל היה נדמה שהדרך לא תגיע אל סופה לעולם. בתי כיסא מפח, מסוידים ומבודדים, להטו בשמש בקצי החצרות. ריח הקרבול נספג בעורי, רציתי לברוח ממנו, אבל כשהתרחקנו מבתיה האחרונים של המושבה והוא נעלם, התגעגעתי אליו פתאום. היה כל כך חם שאיש לא עבר ברחוב ורק כלבי השמירה נבחו אחרינו מדי פעם. לבשתי את חליפת המלחים שתפרה לי אמי, אבל בפסי המשי הלבנים שאהבתי להחליק עליהם את אצבעותי, לא נגעתי. גם את הברט הכחול השארנו בבית. חשתי כיצד הזיעה נוטפת משורשי שערותי אל הצווארון המעומלן. חול הצטבר בתוך הגרביים שצצו מתוך נעלי החתוכות.
לקראת הפסח היו קונים לכולם נעליים חדשות. "תבלה, תבלי", היו מברכים אותנו. אלא שהנעליים לא היו מתבלות כל כך מהר, היה קורה להן דבר אחר: מהר מאוד הן היו הופכות לקטנות מדי. כי כפות רגליים קטנות, שהולכות תמיד יחפות בחול, גדלות משום מה בקצב מהיר מהמצופה. לזרוק נעליים טובות הרי אי-אפשר, לא תמיד גם יש למי להוריש אותן, ובתחילת החופש הגדול, לקראת ימי שיא הקיץ החמים והלחים, היו חותכים את עור הנעל מלפנים. פוערים בנעל מעין פה גדול שלשונו היא כף הרגל הקטנה הבולטת החוצה. לאצבעות שכבר גדלו היה מקום, אמרו שהפה הגדול שפתחו בנעל גם מאוורר אותה, והעיקר – היה אפשר ללכת בנעליים החתוכות האלה לפחות עוד עונה שלמה.
הצרה היתה שבדרך מסתורית כלשהי, גם כשלא היו חורים בגרביים, הם היו מתמלאים בחול. וכך קרה גם לגרביים שלי באותה שבת בבוקר, כשהיינו בדרכנו לצופית. החול מילא אותם וכמו שתי משקולות כבדות הם היכו בסוליה ובשביל, הכבידו עלי ובלמו את צעדי. זיעה הדביקה את חולצתי הלבנה לגבי, עיני צרבו. הייתי עוד ילד קטן ובקטעים ארוכים של הדרך נשא אותי אבי על כתפיו או על גבו, רק שגם גבו מלא זיעה ואני חשתי אותה לחה ודביקה בחזי. הלכנו לאורך ברושים גבוהים וצפופים שלא נתנו צל וליד גזע כרות, רחב, הוא עצר.
"אתה צמא?" שאל.
"כן", פלטתי בקושי. התיישבתי על הגזע הכרות והוא חלץ את נעלי, ניער את הגרביים הדקים ושפך ארצה את החול הרב שהצטבר בהם. "ניתן לגרביים לנוח קצת", תלה אותם על אחד הברושים. החול החם צרב את אצבעותי ואבי הניח את הנעליים החתוכות מתחת לכפות רגלי.
תעלות מים זרמו בפרדס, עברו בין גומות העצים. לא ראיתי את המים, רק שמעתי אותם, ואז, בבת אחת, נעלם אבי מאחורי חומת הברושים. נשארתי לבדי.
קול המים לא החליש את הצמא, הגזע הכרות דקר אותי, גם הזיעה והשמש המשיכו לצרוב את עיני. הכל מסביבי היה ריק ושומם, לא ראיתי דבר. פחדתי, לא זזתי, עד שצל גדול חלף על פני וטילטל את ראשי. חומת הברושים נסדקה פתאום ומבעד לענפים, בין עצי הפרדס, ראיתי את גופו הכהה של אבי. חופה של עלים היתה פרושה מעל ראשו וענפים דקים ננעצו והסתבכו בשיערו. הוא עמד מעל תעלה צרה, התכופף, שילב את כפות ידיו וטבל אותן במים הזורמים. האצבעות וכפות הידיים היו צמודות חזק זו לזו והפכו לכף אחת גדולה מלאה במים.
הוא התקרב אלי, הגיש לי את קערת המים שיצרו ידיו ואני הרכנתי אליה את ראשי. חשבתי שהמים הזורמים על האדמה מלוכלכים, פחדתי לשתות אותם, אבל הצמא גבר, ובלי לחשוב, בבת אחת, טבלתי בהם את פני. ניסיתי ללגום, אבל לא הצלחתי. מים חדרו לאפי, השתעלתי, כמעט נחנקתי. "תחזיק", אמר אבי, ואני נאחזתי בכתפיו ושוב הרכנתי את ראשי אל כפות ידיו. ריח של זיעה עלה מבגדיו, רציתי לשתות, אבל עצם קירבת המים לפי כמו הרוותה את צימאוני ובלמה אותי.
המים היו צלולים מאוד ולרגע פחדתי לגעת בהם וללכלך אותם. מבעד למים השקופים ננעצו עיני בקרקעיתה של הקערה. כה מחוספסת היתה הקערה לעומת המים הצלולים ואני נבהלתי. גושים חומים של עור קשה מילאו את כף ידו של אבי, יבלות קוצניות, קמטים, שלפוחיות מים בהירות וקרועות. חריצים עמוקים, אפלים, ביתרו את פרקי אצבעותיו. "למה אתה לא שותה", שאל, ולאט לאט טבלתי את שפתי במים ולגמתי מהם עוד ועוד. אבי הגיש לי עוד קערת מים ועוד קערת מים וככל שהרווה את צימאוני כן נעלמו היבלות והשלפוחיות הקרועות, קרקעית הקערה הפכה פתאום לקרקעית של ים. איים מסולעים צמחו מתוך העור הקשה, וילונות לבנים וצהובים של חול. אוניות המפרש עליהן סיפרה לי אמי שטו על פני קווי החיים והמזל שחתכו זה את זה וזרמו הלאה הלאה כנהרות גדולים. גשרים וסולמות החליפו צבעים, שקעו בשמים, תלויים בכוכבים. המים הזכים לא זעו עוד. כמו ים עתיק שעומד שם מאז ומעולם הם נחו בתוך קערת כפות ידיו של אבי. טיפה לא נזלה החוצה, טיפה לא ניגרה מבין אצבעותיו ונפלה על החול.
אחרי שגמרתי לשתות הרים אבי גם לעצמו חופן של מים. הוא שתה מהר, ניער את ידיו, ובלי לחכות שיתייבשו עזר לי לגרוב את הגרביים המרוקנים מחול, לנעול את הנעליים החתוכות.
"גם לאמא אתה נותן לשתות ככה?" שאלתי. הוא לא ענה.
הייתי קל, כבר לא שמתי לב אליו, כי פתאום, בלי להרגיש, השאלה נעלמה לי, שכחתי הכל, ובכל הכוח רצתי לאורך הברושים, שועט לעבר השדות הפתוחים, הפרדסים והכרמים, תפוזים כתומים וצהובים רוקדים על כפות ידי.
השמש סינוורה את עיני, כמעט נפלתי, הייתי שיכור. רק כשהגעתי לקצה הפרדס ושוב ראיתי את הבתים המבודדים בקצה המושבה ואת כוורות הדבורים, עצרתי. לפני נצצו בשורות אשכולות של ענבים רחוצים, ומרחוק, על רקע שדות השלף הצהובים, שדרות הצברים וההרים הכחולים, ראיתי את משק האוצר, המקום שנאלצנו לנטוש לפני חודשים אחדים. אורנים גבוהים כיסו את הגבעה, הצלו על שתי קומותיו של הבניין הריק והלולים העזובים. ריח הקרבול חזר לאפי. גרבי שוב הפכו למשקולות של חול. שוב נטפתי זיעה, התנשפתי כולי, הסתובבתי לאחור.
מולי עמד אבי. "אתה רץ בכיוון ההפוך", אמר. חיוך קל התפשט על פניו, חיוך שמתח רק מעט את שפתיו הסדוקות, חשף רק חלק קטן משיניו, אותו חיוך שראיתי על פניו לאחר מכן עוד פעמים רבות. חיוך שאיזו השתאות למעשה או מילה מעוררת אותו, אולם דאגה קבועה ועמוקה שאין הוא יכול להשתחרר ממנה מרסנת אותו. חיוך שתמיד מתחיל, אבל לעולם אינו נגמר.
גם כשהמשכנו ללכת ואבי נטל את כף ידי בידו חשתי בעור המחוספס. המים שהשקו אותי לא ריככו את העור הקשה. לא ידעתי אם אני אוהב או שונא את היד הזאת שגררה אותי אחריה לאורך הקוצים, כי עברו עוד ימים רבים עד שהמים הצלולים והתפוזים שקפצו מהם התקשרו אצלי למושכות שמשך אבי מרסן הפרדה; לסמרטוטים שעטפו תמיד את ידית המחרשה כדי שלא תקרע את עור ידיו; לקרדום שבו דפק ארגזי עץ בבית האריזה של משק האוצר, ארגזים שלתוכם, בנייר דק טבול בריח חיטוי חריף, עטפה אמי תפוחי-זהב שמוטי; למזמרה הגדולה שבה גזם את עצי הפרי בחצר; לרובה האנגלי שהסתיר מפנינו מאחורי ארון הבגדים בחדר השינה; לשקי הבוטנים ותפוחי האדמה, האשכוליות והתפוזים, האבוקדו והפקאנים, המנגו, האבטיחים והלימונים, שהיה מחלק לנו, לקרובים ולשכנים אחדים; לאצבעות שציפורניים דפוקות התנוססו בראשיהן, חיטטו בקופסת הנעליים הישנה במחסן, ונברו בין האומים והברגים, המסמרים וזיזי הברזל העקומים, תרות אחרי איזה ציר מתאים. ימים רבים עברו עד שהייתי גאה ביד הזאת והשתוקקתי תשוקת שווא שגם ידי תהיה כמוה.
האם קרני השמש שהסתננו בין העלים משחו על אותו בוקר שבת את הצבעים, הרקידו על כפות ידי את התפוזים, או המִקרים הקטנים שזכרו ושמרו בלבם הורי, חזרו וסיפרו לי אותם במשך השנים? מה קורעים מאתנו וילונות הזמן השחורים ומה הם מגלים? אני לא יודע, אבל היה זה אז בפרדס, כשהיינו לבדנו בדרך לצופית, שגיליתי לראשונה את קערת כפות ידיו של אבי.
התגעגעתי לאמי, רציתי שתחזור כבר, שאוכל לבקש ממנה שתמדוד לי חום. אהבתי את מגע ידה על מצחי כאשר בדקה אם יש לי חום, אבל הפעם רציתי לגעת בכף ידה כדי שאוכל לחוש אותה מול כף ידו.
כעבור ימים אחדים חזרה אמי מבית החולים, עם אח. חיוכה היה כבד, נעליה הגבוהות חומות וקשות, שמלתה הארוכה מקומטת מהנסיעה. רק היד שליטפה את ראשי קצוץ השיער וגלשה אל צווארי היתה רכה. כף ידה נחה על צווארי, לא הייתי צריך לבקש דבר.
קורי עכביש כיסו את חרכי התריס, אבל על הכיסא היתה תלויה חולצת המלחים שתפרה לי אמי לפני הלידה. אמי נגשה אל החולצה, הרימה אותה, התבוננה בפסי הצווארון הלבנים, שכתמי זיעה ואבק כיסו אותם, והשליכה אותה לסל הנצרים הגדול של הכביסה המלוכלכת. אחר כך היא הסתכלה על המחברת השחורה שהיתה סגורה בפינת השולחן, ניערה מעליה את גרגירי החול ושביבי הקש, לא שאלה דבר, אבל אני עניתי: "כלום. כלום לא עשיתי".
לחדרי נוספו מיטת תינוק וארון קטן, שחוץ מסדינים וחיתולים היו בו גם משחות שונות, שריח של קופת-חולים נדף מהן ומילא לפעמים את החדר. בערב, לאחר שהשכיבה את אחי לישון, היא התיישבה ליד השולחן הריק. מרפקיה נשענו על השעוונית החלקה, כפות ידיה עוטפות ומחזיקות זו את זו כאגרוף קמוץ. התריס היה פתוח, אבל היא לא הסתכלה החוצה. עיניה היו נעוצות בקיר. אני לא יודע מה היא ראתה שם, אבל למחרת, השכם בבוקר, כשאבי רתם את הפרדה ליצול העגלה, היא כבר הכינה לו סנדוויצ'ים לעבודה. במחסן, על קרש הכביסה, היא שיפשפה את בגדינו המלוכלכים, וכשהבית היה מסודר, ליד שולחן האוכל הנקי, שוב פתחה את המחברת השחורה, לימדה אותי עוד כמה אותיות. הרצפה היתה לחה וקרירה, הלכנו יחפים, וביום שישי בערב, בלי להסתיר את עיניה ובלי לומר מילה, בפמוטי הכסף המצוחצחים והגבוהים, הדליקה נרות שבת.
היא עלתה ארצה ב-1936, בת תשע עשרה, מקיליה נובה שבבסרביה, שנתיים לפני שנישאה לאבי וארבע שנים לפני שילדה אותי. לאחר שסיימה את עבודות הבית, אחרי שליקקנו מקצות אצבעותיה את שאריות הבצק והקצף לעוגות שאפתה, היתה מטיילת אתנו לחורשת האקליפטוסים שברחוב הגליל או מלמדת אותנו לקרוא ולכתוב. בימים חמים מדי, כשאי אפשר היה להתרחק מהבית, היתה מחפשת צל בקרבת הבית. יחד היינו עוברים עם הצל ממערב הבית למזרחו ומפריחים לשמים בועות סבון: מצל הלימון והברושים אל צל המחסן, ששאריות יבשות של שלוליות מקציפות דבקו אל שולי הפח שלו, מצל המחסן אל מדרגת הכניסה לבית, שעליה היה אבי חולץ את נעליו בשובו מהעבודה ובסכין גילוח חותך יבלות מתות מפרקי אצבעות רגליו. לפעמים היא היתה מתרגמת לנו פרקי היסטוריה עתיקה מספרי הלימוד הרומניים שהביאה עמה בעלותה ארצה, והיו מלאים בהדגשות והערות שלה בעיפרון. היא הראתה לנו את תמונות פסליהם של אלים יווניים ורעמססים מצריים, את סנטרו מכורכם החטטים של דמוסתנס, זה שנלחם בגמגומו, התחרה בקולו ברעש הגלים המתנפצים על החוף, גילח את חצי ראשו וכלא את עצמו במרתף, עד שיצא משם הנואם הגדול ביותר של יוון. שום כריכה כבר לא החזיקה את ספרי הלימוד שלה, שלעתים נאלצה לתחוב לתוך שקית האוכל כדי שתוכל להשתלט עלינו בדרך לחורשה, אבל תמונות האלים המטושטשות סירבו להיעלם מתוך הדפים החומים, הממורטטים, שאנחנו ציירנו בהם, קישקשנו עליהם ולעסנו את פינותיהם.
בלילה, אחרי שהשכיבה אותנו לישון, היא המשיכה ללמוד עברית וקראה ספרים. לאט לאט החליפו את הספרים ברומנית ספרים בעברית, ואחר כך גם בצרפתית ובאנגלית. היתה כוננית ספרים גדולה וגלויה בבית, אבל בארון הבגדים שלה בתא של הצעיפים והמטפחות, התא בו הטמינה את התיבה השחורה שלה, היה לאמי גם מחבוא קטן לספרים שאותם הסתירה מפנינו. ספרים שונים עברו במחבוא הזה. "טבע האדם" של קרל קאוטסקי, שעד היום לא ברור לי מה עשה שם. "דזירה", שאינני זוכר מי כתב אותו, אבל מתוך הצצה בגניבה לכמה דפים בתוכו, דפים שנפתחים תמיד כמו מאליהם, הבנתי מדוע חשבה שאין הוא ראוי לנו. גם "כיצד לקנות דעת העולמות העליונים", ששם מחברו, רודולף שטיינר, התקשר אצלי משום מה כעבור שנים למאהבה הבוגדני של מאדאם בובארי, עמד שם למבחן במשך חודשים אחדים. האם רק מפנינו הסתירה את הספרים האלה במחבוא הקטן שלה, או שגם לה לא היה נוח אתם?
אחרי תקופת דגירה מסוימת היו הספרים שבמחבוא מתחלפים. אחדים היו פשוט נעלמים מהבית, אחרים מגיעים אל הכוננית הגדולה ומצטרפים לשורות הצפופות של ספרי הקבע, ניצבים לצד כתבי שלום אש ותנ"ך קאסוטו, "מה יפית עמק נוי" ושירי מיכאיל אמינסקו, מאסף "דבר" תש"י לרגל עשרים וחמש שנה להיווסדו של העיתון, "הספן על גבי הסוס", הלן קלר: "חיי", וכמובן המילונים, כולל אספרנטו–אנגלית ועברית–אספרנטו. כי היא אהבה מלים ואהבה שפות, ולא רק צרפתית ואנגלית היא למדה, גם באספרנטו התכתבה עם כל העולם. למרות חשדנות מה שהיתה מנקרת תמיד בלבה ולעתים אף מתפרצת, למרות שידעה כי גם דברי הבל, עצם העלאתם על הכתב מוסיפה להם איזה נופך חמקמק של אמת, היה לה אמון כמעט דתי במילה הכתובה. מה שכתוב – חייב להיות נכון. בסתר לבה האמינה שבמלים טמון איזה סוד, ואם רק תצליח לפענח אותו משהו חדש ייעור בה ואולי משהו גם בדרך יואר.
אפילו בסרטים שראתה בבית-הפועלים חיפשה את המלים והיתה מוצאת משפטי מפתח שאהבה לחזור עליהם. התרגום בצד, למרות שבעיניה אף פעם לא התאים למה שקורה על המסך, לא כל כך הפריע לה. אמנם הוא תמיד פיגר אחר המתרחש, או הקדים אותו וגילה את המאוחר, אבל כל זמן שהצליחה לקרוא אותו לא התלוננה. מה שכן הרגיז אותה, שלאחר פיגור גדול, כדי להשיג את התמונות השועטות קדימה, היה המסריט מריץ פתאום את התרגום במהירות, בבת-אחת, ואז בשום אופן לא יכלה לעקוב אחריו ולקרוא אותו. לא פעם היה נדמה לי שבאותם ימים של תרגום בצד היא לא היתה רואה כלל את הסרט, אלא עסוקה כל הזמן בפענוח אותיות הכתב השחורות שהתרוצצו על הקיר, על פס התרגום הצהוב. כי בין התמונה למילה היא תמיד בחרה במילה.
היא אהבה לכתוב מכתבים וכשהייתי רחוק מהבית, אצל הדודה בחיפה, במחנות העבודה בשנות התיכון, בצבא ובכל מקום מרוחק אחר, היא כתבה. אבי כמעט ולא קרא ספרים, אבל כשהיה שב מהעבודה היה מספר לה על מה שעבר עליו, על מה שראה ועל מה ששמע. פרדס שנעקר, בית שנבנה, כביש שנסלל, חנות שהחליפה יד, ותיק שהלך לעולמו. הם היו משוחחים בשעת ארוחת הערב ובשעה שנחו על המרפסת ושיחקו דומינו, מוקפים בעציצים, במטפסים ובפרחים שטיפחה אמי. לפעמים היו צוחקים מאיזה סיפור ששמע אבי במושבה או מאיזו שטות שעשה במשחק. במכתבים היתה אמי כותבת לפעמים גם על כך. המכתבים היו מסתיימים בדרך כלל בדרישת שלום מאחי ומאחותי, ובנשיקות מאבא, שרק לעתים רחוקות היה מוסיף משפטים אחדים, על פי רוב באיזה עניין סידורי. שלוש מלים היו מסיימות באופן קבוע את המכתבים כמו גם את הברכות לימי ההולדת, את ההקדשות על הספרים והמתנות: "באהבה, מאמא ואבא".
המכתב עצמו נכתב תמיד בכתב יפה, גדול וברור. האותיות נטו באלכסון ימינה, ממש כמו האותיות הלטיניות שכתבה, אבל היתה זו כתיבה תמה, ללא שגיאות כמעט. רק בין ההא, האלף והעין היתה מתבלבלת לפעמים, וכך יצא שדווקא את המילה שבה סיימה את כל המכתבים, "באהבה", כתבה בדרך כלל כמו שכותבים נח בשבע שגיאות: בית הא אלף בית הא – "בהאבא". בית אלף הא – "באה.." התחילה לפעמים נכון, אבל אז היתה מתגנבת לה פתאום איזו עז בדמות וו במקום בית ואחריה דווקא אלף, יוצרת עוד מילה שאיננה כתובה בשום מילון – "באהווא". פעם החסירה אות ופעם הוסיפה, פעם החליפה ופעם שינתה, עד שנוצרו צירופי אותיות חסרי משמעות, שאילולא מיקומם במכתב ואילולא ידעתי את היד הרכה שכתבה אותם, אי אפשר היה להבין אותם. "אהבה" בעברית זו מילה קשה, דורשת בקיאות הן בכתיב והן בהגייה. גם למי שהרביצו את המילה הזאת לפני שנים רבות בבית-הספר העממי בשיעורי הכתיב והכתיבה התמה – יש עוד לפעמים צרות אתה. כמה אפשרויות של שגיאה יש במילה הזו מעולם לא חישבתי, אבל אמי, בסיכומו של דבר, מיצתה את כולן. וכך אהבתי לקבל את מכתביה וסיפוריה, ובאהבה קיבלתי גם את המילה אהבה הכתובה תמיד באיזה שיבוש אותיות מפתיע. היא כתבה ללא טיוטות. גם בכתבי עגנון, מהדורת פרס נובל, אותם קיבלתי במתנה ב-1968, כתבה כמעט על כל כרך את המילה אהבה בדרך אחרת. כל ספר הפך אצלה לטיוטה חדשה של המילה אהבה. פעם אחת, במקרה, כתבה את המילה באיות הנכון, אבל ברור לגמרי שהיא חשבה שזו שגיאה, שכן בספר הבא שוב חזרה לסורה. היא הכירה בחולשתה ולאחר עוד כרך חדלה מהקדשותיה, ויתרה, לא הגיעה אל הטיוטה האחרונה. היא הרי ידעה שאין היא משתלטת על המילה הזאת, שדווקא אותה כל כך רצתה לכתוב נכון. כמו במבחן קשה, שמתכוננים ומתכוננים אליו ומאוד מתוחים לקראתו, כך כנראה תקפה גם אותה התרגשות נוראה בכל פעם שעמדה פנים אל פנים מול המילה הזאת ועוד היתה צריכה לכתוב אותה וידה רעדה.
יום שלם הסתובבתי בחוץ והמכתב בכיס מעילי.
אני לא יודע למה, אבל לא השארתי אותו בחדר, על השולחן, יחד עם שאר המכתבים, העיתונים והפתקים, אלא תחבתי אותו לכיס המעיל. אמנם לא ירד גשם, אבל היה חורף, בחוץ שרר כפור, רוח חדה צלפה בעשב ובעצים. מה הוציא אותי בכפור הזה החוצה להליכה חסרת תכלית ברשת שבילי הבוץ שבין כפרי הסביבה? מגדל הכנסייה של קהילת הכפר הקטן קסינגטון, הבנויה על יסודותיה של כנסייה נורמנית מהמאה ה-12, נגע בעננים. הוא הזדקר כמגדלור על פני השדות הירוקים, ורגלי, לאורך שיחי הפטל הקוצניים, נשאו אותי אליו. אהבתי להיכנס אל הכנסייה הזאת מדי פעם, להתבונן בלוח המוזהב הכתוב לטינית לזכרו של תומס ניל, מורה לעברית, שמת ב-1590. המורה לעברית הזה, שלפני למעלה מארבע מאות שנה לימד את שפת אמי, הציב אצלי איכשהו את הכפר הנידח ושכוח האל הזה, שגגות קש ורעפי אבן רובצים על גגות בתיו, על אותה אדמה עליה רבצו שדות השלף הצהובים, שלאורכם הלכתי באותה שבת יחד עם אבי בדרך לצופית. כלבים נבחו ליד מכרה הפחם המגודר בדרך אל הכפר. וילון של כפור עטף אותי. ללא הצלחה חיפשתי אבנים ואיי אדמה קשים להניח עליהם את רגלי ולדלג מעל שלוליות הבוץ. מיששתי את המכתב שבכיס מעילי ומדי פעם שלפתי אותו. שוב ושוב, הרוח החדה מייבשת את פני, הסתכלתי בשורה האחרונה.
עברו אז כבר שנים רבות. דברים רבים קרו בדרך. נסעתי לחצי שנה ליארנטון, אנגליה. אבי עדיין בריא, ולמרות שכבר אינו חייב, הוא ממשיך לנסוע מדי בוקר ללול ולשדות. לאמי בעיות ראייה בעין אחת ולעתים, בהליכה, היא גם מאבדת את שיווי משקלה.
בימינו, כידוע, הטלפונים, הפאקסים ומה לא מחליפים את המכתבים ומקצרים את הזמנים, אבל לא אצל אמי. אצלה הטלפונים נועדו לשיחות קצרות בלבד: הודעה, עניין סידורי, אישור קולי לכך שאתה בריא, לעובדה שאתה חי. לשיחות ארוכות יותר נועדו המכתבים. בין שיחות הטלפון הקצרות עם הורי אני שולח להם מכתב, כעבור זמן מה אני שולח גם גלויה – ואין תגובה. רק לאחר שבועות ארוכים מגיע מכתב תשובה. מכתב קצר, שכרגיל הכל בסדר ואין מה לדאוג, והעיקר, בני, שמור על עצמך. למרות תוכנו הרגיל, כמו לצאת ידי חובה, המכתב הפתיע אותי. כותב המכתב היה אבי.
היתה זו אולי הפעם היחידה שראיתי כל כך הרבה שורות שכתב אבי בבת-אחת. את האותיות הכרתי. בינוניות, מדויקות, מסולסלות מעט, כפי שלמד בחדר בדומברובני, המושבה החקלאית היהודית הראשונה בבסרביה שהוקמה ב-1836 על ידי הצאר ניקולאי הראשון, ממנה עלה ארצה לבדו ב-1935. האותיות מילאו את העמוד, לוחצות את הדף חזק. רק מתחת לחתימתו של אבי מצאתי שורה אחת בכתב ידה של אמי. אלא שהאותיות הגדולות והבוטחות שלה אווריריות, מרחפות, פוגעות זו בזו, קשה להבין אותן... חוץ משתי המלים האחרונות, שאותיותיהן אמנם רועדות, אולם נפרדות, ברורות למדי: "באהבה, אמא". דווקא כאן, כשידה רועדת, היו כתובות האותיות הנכונות בסדרן הנכון: "באהבה" – בית אלף הא בית הא. לא השליתי את עצמי. המלים נכתבו מתוך הרגל, אבל בתוככי תוכה היא כרגיל מאוד מאוד התרגשה, היתה מתוחה, ואין לי ספק כי היתה בטוחה, שכמו תמיד כתבה את המילה הזאת, אהבה, בשגיאה. שגיאה, שלא היתה נכונה ממנה... כמה גם עכשיו, כשהכל כבר מזמן אבוד, אני עוד חולם, רוצה לראות מול עיני משהו שונה, משהו אחר לגמרי ממה שאמרה השורה הזו. כי הלא לא היו שתי המלים האחרונות האלה. רק את השורה הזאת, השורה האחרונה במכתב, כתבה אמי. את המלים הראשונות שכתבה עוד היה אפשר לקרוא, אבל דווקא לקראת שתי המלים האחרונות אבד לה כוחה. הקווים העדינים רעדו זה על זה כמו חוטים דקיקים, התנדנדו והתפרקו, לא התחברו למלים. האם כדי שיקרה משהו ופקעת החוטים הזאת שבילבלה אמי תיפתח לאותיות, לאותן שתי מלים שכה ציפיתי להן, הצצתי בה שוב ושוב באותו היום? או מתוך איזה יצר להעניש את עצמי, על היותי כה רחוק ממנה? ידעתי שאבי לא היה כותב את המכתב הזה. היתה זו אמי שלא הניחה לו. הקור בחוץ לא הפריע לי, נדמה לי שאפילו הזעתי קצת מתחת למעיל. עננים כיסו את אלומות האור האחרונות. מגדל הכנסייה נעלם, גם היום כבר פינה את מקומו ללילה. סוליות של בוץ ועשב דבקו לנעלי. ממשש את המכתב בכיסי, שולף אותו ומציץ בו מדי פעם, עליתי על הכביש הלבן והשומם.
"אתה יודע למי שייך הבית הזה?"
וולוו לבנה עצרה לידי. גבר כבן ארבעים וחמש שישב ליד הנהג, שיערו חום ומתולתל, משקפי שמש דקים בידו, הוציא את ראשו החוצה.
בית עזוב, שהיה שייך פעם לאחד מוותיקי המושבה, עומד מזה שנים רבות מול בית הורי. דרורים קיננו פעם במרזבי הבית. משתלה קטנה היתה סביבו. שורות צפופות וחלודות של קופסאות פח שונות, מעין קופסאות שימורים ופחי שמן זית שרוקנו מתכולתם, מילאו את המגרשים הסמוכים לחצרו. שתילי גויאבות, אורנים ולימונים, הרכבות של שסק ואנונות, ייחורי גפנים ורימונים. קוטג'ים גדולים עומדים היום על המגרשים, רק הבית הזה נותר עזוב ופרוץ. במשך השנים גילחו ממנו את המרזבים והרעפים, את כל קני הציפורים, את הדלתות והתריסים. אפילו אריחים ומדרגות עקרו, לא השאירו בו חלון שלם או ברז מים. גם גדר הבית מדולדלת, חלודה ופרוצה, ולמרות השלט "השלכת פסולת אסורה" התקוע על אחד הגזעים, שכנים ועוברי אורח זורקים לפעמים גזם לחצרו, שאריות של אוכל ואשפה. קחוונים וסרפדים, עלים בשרניים של ירוקת החמור וגבעולי כשות גסים, צצים בעונתם וזוחלים בין הקוצים, עוטפים את התיל הקרוע. ריח של ריקבון ולחות של רקבובית עולים לעתים מהחצר, עשב ירוק מבצבץ על פסי הקרקע החומים. חסרי בית ועולים חדשים פלשו לבית פעמים אחדות, עד שלבסוף פונו ממנו או לא החזיקו מעמד. אותיות שחורות ולא ברורות מרוססות על קירותיו העירומים.
"אני לא יודע", אמרתי. "אני יודע מי גר כאן פעם, אבל הילדים מכרו".
חזרתי ארצה.
נשקתי ללחייה הרכות של אמי. לחצתי את ידו של אבי. הציפורניים הדפוקות שלו, החומות האפורות והשחורות, נותרו כפי שהיו, אבל היד הקשה שלחצתי לו כאשר נפרדנו לפני חודשים אחדים היתה שונה. עור מתקלף, יבלת נמסה, אדמת בור שפורצים בה דרך חדשה. הוא חייך את אותו קצה חיוך שלא נגמר, עוד לא תפסתי מה קורה. התיישבנו ליד שולחן האוכל במטבח ואבי הוא מי שהכין את התה והגיש את העוגיות, עוגיות שקנה במכולת ולא עוגיות שאפתה אמי. גם על דלת הפריז'ידר ראיתי פתק גדול עם רשימת קניות בכתב ידו. בפינת הדלת הגדולה נותרה גם רשימה ישנה, יבשה, מתחילה להתקפל בתוך עצמה, בכתב ידה של אמי: תאריכי הלידה של שלושת ילדיה, כלתה וחתנה, עשרת נכדיה. החודשים מצוינים בספרות לטיניות. הכל היה ברור, ממש כמו המספרים והאותיות. אבי, שהטרקטור והשדה היו חייו, קונה עכשיו במכולת, מגיש את האוכל, מכבס ומנקה.
"הוא לא נותן לי לעשות שום דבר", היתה אמי מתרגזת לפעמים, קמה מכסאה, מנסה ללכת בכוחות עצמה אל מכונת הכביסה, נכשלת ונופלת.
"אמרתי לך לא לקום לבד", היה אבי גוער בה וממהר לתפוס אותה בזרועה. היא כבר לא היתה מסוגלת להיעזר בהליכון.
סדר יומם כמעט ולא השתנה. בבוקר, מוקפים בעציצים שטיפחה אמי ועכשיו השקה אותם אבי, היו יושבים על המרפסת, צופים בבית העזוב ומחכים להסעה שתיקח את אמי למועדון. תלמידים ותלמידות עברו ברחוב, הלכו לבית הספר, תיקים ותרמילים מרשרשים על גבם. מצעד של צבעים, תצוגה של ווקמנים, של תסרוקות ותלבושות.
"כמה שהיא מיררה לי את החיים כשסיפרתי אותך אצל גורין", אמר לי פעם, כאשר נערה צנומה, חיוורת פנים, ווקמן אדום חוצה את ראשה המגולח, נעמדה פתאום ליד שער החצר. נער גבוה בגופייה ונעלי התעמלות, עגיל באוזן, אלומת שיערו האסופה בגומיה שחורה גולשת על גבו, הלך אחריה, והיא חיכתה לו. "כמה שהיא הזכירה לי, אני חושב שעד היום היא לא סלחה לי. מה ידעתי אז?" כרגיל, הוא זכר כל פרט.
אמי ישבה לצדנו בשקט, לא אמרה מילה, שותקת כמו אז בבית הקטן ברחוב העמק, כשהיתה יושבת לנוח, סריגה או ספר על ברכיה, מבטה משוטט בין ענפי הלימון והקלמנטינה, מחפש ביניהם חלונות כחולים ומפליג דרכם למרחקים. מנסה לאגור כוח חדש, ואילו אנחנו מכרכרים סביבה ומפריחים על פניה בועות סבון.
"עד שאני מגיעה לאות האחרונה אני כבר שוכחת את האות הראשונה", אמרה פעם לאבי אחרי ששם לה עיתון ביד, שתקרא את הכותרות. גם אחרי הצהריים, על כיסאות הפלסטיק הלבנים וכריות הריפוד השטוחות שתפרה אמי הם היו יושבים על המרפסת. הם כבר לא שיחקו דומינו. גם למסרגות ולכדורי הצמר שהכינה אמי לעצמה באחת המגירות לא היה עוד כל שימוש. כשנמאס לה היה אבי מוביל אותה אל האקוואריום שבנו לה הנכדים. הם העמידו אותו על מכונת התפירה הישנה שלה, שכבר מזמן הפכה למין שולחן תרופות. בהתחלה אהבה להסתכל בדגיגים הצבעוניים שמופיעים ונעלמים בסבך השרכים והסלעים הזעירים ואבי היה קונה להם אוכל ומחליף מדי פעם את המים, אבל אחר כך חדלה.
לא תמיד הוא הבין את מצבה. "את אוכלת יותר מדי", היה כועס עליה ומושך מידה את פרוסת הלחם. כמוהו, גם היא אהבה לאכול עם לחם. שניהם היו אוחזים בפרוסה, נזהרים שלא לקרוע אותה, עד שהיא היתה צוחקת ואוספת את ידה. אבל לאחר שהסיר גם אבי את ידו מפרוסת הלחם שוב היתה חוטפת אותה. "זה לא טוב בשבילך", היה אומר, רק שלא תמיד זה עזר. היא השמינה והוא רצה שתישאר יפה ומדי כמה שבועות היה מזמין ספרית הביתה שתסדר את שיערה.
כבר לא היו שקים של בוטנים ותפוחי אדמה במחסן, אבל אבי היה נכנס אליו מדי פעם ומסדר אותו. הוא לא הזניח דבר. בתרסיס אל-חלד דאג שצירים בארון לא יחרקו, בנוזל מיוחד שהכיור במטבח לא ישחיר. את החולשות שפקדו אותו ייחס ללילות שעברו עליו, ללב שהיה לו, לכפות רגליו הקרות שהדם התקשה להגיע אליהן, לא למה שהתפשט בגופו והוא עוד לא ידע עליו. בקיץ, כשעלי המנגו הגדולים כיסו את המדרכה והחצר הוא חיכה ללילה ובמגרפה אסף את העלים היבשים לתוך ארגזי קרטון ששמר במיוחד לצורך זה, טיאטא את המדרכה וניקה את החצר. גם לקראת החורף האחרון, למרות כל מה שזחל שם בתוכו, הוא עלה בסולם על הגג והחליף רעפים שבורים.
"גם לאמא אתה נותן לשתות ככה?" שאלתי אותו אז, בדרך לצופית, כשהיא שכבה בבית החולים "ביילינסון", ממתינה ללידה. מעולם הוא לא ענה. גם היא לא אמרה מילה, אבל עור ידיו הסדוק נמס כבר מזמן בתוך ידיה שלה. מים זכים הוא השקה אותה בקערת כפות ידיו, רק שהיא כבר לא יכלה לזכור את הסיפורים שסיפרה לי, לא יכלה לראות את קרקעית הים.
וכשהתמוטט אבי מול עיניה בצהרי היום והועבר לבית חולים היא לא נרגעה. כמו ייחור יבש שמקבל פתאום מים ונועץ עוקץ ירוק באדמה, התעוררה. "בשבת ניסע לבקר את אבא", אמרה.
אמי מניה קורנבליט לבית לרנר מתה ביום חמישי י"ט בטבת תשנ"ה בקומה ה' של בית החולים "מאיר" בכפר סבא בת שבעים ושבע. בתום השבעה, בקומה ד' של אותו בית חולים, שאת אדמתו יישר בעזרת דחפור פשוט וזוג פרדות אי שם בסוף שנות הארבעים, ביום חמישי כ"ו בטבת תשנ"ה מת אבי יחיאל קורנבליט.
"את הנעליים שהבאת לי מלונדון תן לאורי", ביקש ממני.
"הן לא מתאימות לו", אמרתי. "הוא צריך מספר יותר גדול".
"אז תחתוך", פלט ומיד עשה בידו תנועת ביטול.
הוא שכב לאורך הקיר. עיניו פקוחות, שיערו קצר, עור פניו מגולח וצהוב.
"אויז געווין א מול א מניה",[21] אמר לאחותי. לא יכולנו להסתיר ממנו את מותה. רק ביקיצות הבודדות והקצרות שלו עוד אפשר היה לדבר אתו. כשהיה מתעורר, כאילו הוא מחכה למשהו, היה שואל מה השעה ומיד מציין את היום בשבוע. בדרך כלל הוא לא טעה. "אל תחשבו אפילו לרגע שעוד אחזור מכאן הביתה", אמר. "אני סיימתי את תפקידי. בגילי זה טבעי למות". את המחלה לא הזכיר כלל. הוא היה בן שמונים וארבע.

הרגע של סמי[22]
ראובן מירן[23]
סמי קַנֶטי עבד במלון ברזיל בכפר סבא. זה היה בית-מלון לא גדול במיוחד והוא עבד בו כפקיד קבלה, מנקה וחדרן. המשכורת שלו הייתה שלוש מאות וחמישים לירות בחודש. כשמישהו מהאורחים היה מבקש, היה סמי מכין לו קפה או תה. לפעמים הוא היה חוצה את שדרת הפיקוסים, מעיף מבט בתחנת המוניות ונכנס למכולת של נַדלֶר. משם הוא היה חוזר עם בקבוק נשר שחור או לבן, העיקר שהיה קר, ומעלה אותו לחדרו של הדייר. בית-המלון היה סמוך מאוד למרכז. בעצם אפשר להגיד שהוא נמצא ממש במרכז, בדיוק כמו תחנת המוניות. בשעות אחר הצהריים המאוחרות היו קרני השמש נופלות על משרד התחנה וסמי היה מביט בנעשה בתוכו. הפקידה היתה שותה מיץ תפוזים עם הנהגים ששתו בירה. היא היתה צוחקת ומשיבה לטלפונים. באותו זמן היה שלט העץ שמעל לפתח בית-המלון מכוסה צל. זה היה לוח רחב שעליו צרב פעם מישהו את שם המלון באותיות אדומות. ב ר ז י ל. מאז עבר הרבה זמן, רוב הצבע התקלף, ומה שנשאר, דהה. אבל כל מי שחיפש בית-מלון בכפר סבא, מצא.
לא היתה הרבה עבודה. במלון לא התגוררו אף פעם יותר מדי אורחים. לא כל יום היה את מי לשרת מאחורי דלפק הקבלה. ולא תמיד היה בשביל מי לטאטא, לשטוף את הרצפה, לסדר את החדרים, להציע את המיטות. למעשה העסיק אותו רויטמן הזקן רק משום שהוא עצמו היה טרוד בחנות הגלידה שלו, שנמצאה בקומת הקרקע ושעליה רבץ כל הבניין. אחרת הוא יכול היה לטפל בעצמו גם בענייני בית-המלון בלי ליפול מהרגליים, ועוד היה חוסך את הכסף.
סמי גר בבית-המלון. היה לו חדר בקומה השנייה, מעל המטבח, ולא היו לו טענות. בעצם, אפשר להגיד שזו היתה גם הקומה השלישית, כי קומת הקרקע גם היא קומה. כל יום, בשבע וחצי בבוקר, הוא היה יורד למטבח ומכין לעצמו קפה. כשהיו אורחים, הוא היה מכין קפה גם להם. אחר-כך היה יורד עוד קומה, יוצא למדרכה ומכניס את העיתונים למשרד. הם היו מונחים שם כבר מחמש בבוקר. הוא היה מעלעל בהם, וכשהיה גומר כבר היתה חנות הגלידה פתוחה, ואם זה היה בקיץ כבר היו בה אפילו קונים. סמי היה אומר לזקן בוקר טוב וחוזר למשרד הקבלה. לזקן היתה כניסה נפרדת לחנות הגלידה. החדר שלו היה מתחת לחדר של סמי. זו היתה דירת שני חדרים, ובקיר המשותף שלהם נפרצה דלת. הדירה של הזקן נמצאה ממש בלב המלון, והיא היתה צמודה למטבח. סמי לא הרעיש אף פעם, וגם אם קרה לפעמים שהיה מתעורר בלילה רעב, הוא לא היה הולך למטבח. במקום זה הוא היה מתהפך מצד אל צד עד שהיה נרדם שוב, או שהיה מחכה עד לבוקר ואז היה יורד למטבח ומכין לעצמו קפה ופרוסת לחם קלויה על פח, ואם היו אורחים, הוא היה מכין גם להם.
הזקן היה שתקן, וגם אם בלילה שמע קולות מלמעלה, הוא אף פעם לא שאל את סמי שום דבר, וסמי עבד במלון כבר יותר משנתיים. לקראת צהריים היה הזקן סוגר את חנות הגלידה ועולה למטבח להכין לעצמו משהו לאכול. הוא אף פעם לא הזמין את סמי להצטרף אליו, וסמי לא הצטרף. בצהריים הוא רק היה אומר לזקן שהוא יוצא והולך לאכול בְּמגדלור, אצל פידלר. אבל בערב, לשם שינוי, היה נכנס לשמחה ומזמין אצלו סטייק על האש ובירה לבנה. בעצם, הוא חשב כבר כמה פעמים לעבור לשמחה גם בצהריים. הוא אהב את המסעדה הקטנה של הרומני גדל הגוף, שהיה חורך את הבשר על גחלי עץ ולא על חשמל או גז, כמו שעשו כולם. במסעדה שלו חרקה תמיד מוסיקה מתוך אופרטות ישנות, והסבלים הרומנים שישבו שם עד מאוחר היו מלווים אותה בזמזומים ובתיפוף אצבעות.
רק נויפלד היה יושב תמיד בפינה הרחוקה מהדלפק, ושותק. הוא היה שותה גולדסטאר אחרי גולדסטאר ולא אומר כלום. סמי ראה איך שמחה עוקב אחריו במבט, וכשהיתה הכוס של נויפלד ריקה הוא היה מביא לו עוד בקבוק. נויפלד לא היה מזמין שום דבר לאכול. אפילו לא קבאב. אחרי שהיה עוזב, היה שמחה מביט בסבלים והם היו מביטים בו, ואיש מהם אף פעם לא חייך. גם סמי לא שאל שאלות. הוא הבין שעיניו האפורות של נויפלד אדומות בגלל הבירה. הבירה משׂביעה לו גם את הרעב, חשב.
מאוחר יותר, בערך חצות, היה סמי קם ומשלם. שמחה הגדול היה ניגש אליו, טופח לו על השכם ואומר בנימה של ייאוש: "נו, אף פעם לא תלמד רומנית?" סמי קנטי היה מחייך, וחוץ מהחיוך הזה הוא לא מצא אף פעם משהו חכם להשיב. חוץ מפעם אחת, כשאמר, "אולי פעם," ושמחה נד לו בראשו האדום והגדול מימין לשמאל ומשמאל לימין, מצמץ בשפתיו, הניף את ידו בביטול ואמר, בשביל לא להשאיר מקום לספק: "לא, אין תקווה". הסבלים חייכו, לגמו עוד גולדסטאר, ואחד מהם אמר: "באמת, בשביל מה הוא צריך רומנית בברזיל?"
סמי היה חוזר לבית-המלון ועולה לחדרו. לפני כן היה מציץ לתוך המשרד ובודק, לאור הנורה החלשה, אם לא השאיר לו הזקן הודעות. בדרך כלל לא היו שום הודעות, כי המלון היה ריק. אבל לילה אחד הוא מצא שם פתק שעליו היה כתוב: "סמי, תתכונן. מחר בבוקר יבוא קליינט. אולי לפני עשר. רויטמן".
היה קיץ, וסמי חשב שאולי מישהו השתגע ובא לעשות נופש בכפר סבא. הוא הדליק את האור במשרד ופתח את ספר האורחים. העביר דף ובעזרת סרגל עץ מתח על העמוד קווים ישרים, שחילקו אותו לשישה טורים ארוכים. מעל הטורים הוא רשם: שם משפחה. שם פרטי. תאריך לידה. מקום. מקצוע. כתובת. אחר-כך עבר על רשימת החדרים וחשב באיזה מהם ישכן את האורח. הוא סגר את הגלובוס[24] שלו והניח אותו על הספר הפתוח וכיבה את האור. כשעלה במדרגות נזהר מאוד שלא להרעיש. בחדר הוא פתח את החלון, התפשט ולבש את הפיג'מה. אבל היה חם, והוא החליט לישון בלי החולצה.
השמש העירה אותו חצי שעה לפני השעון המעורר. הוא ישן טוב והרגיש שפניו מלאים. הוא קם וניגש אל החלון. השמים היו כחולים ולפיקוסים של רחוב רוטשילד היה צבע כהה מאוד, אבל מבריק ונוצץ מטל הבוקר. על יד התחנה עדיין חנו כל המוניות. המשרד היה סגור. משמאל, סביב הכיכר, כבר זרמה תנועה דלילה מהכפרים. הוא ראה איך המשאיות העמוסות עוברות ומטפסות במעלה רחוב וייצמן. ריח של לחם אפוי הגיע למעלה, עד לחדר. סמי סגר את החלון וירד למטבח. השעה היתה שש וארבעים. בעצם, הוא היה צריך לקום בשבע. אבל היום, משום מה, הקדים. הוא בישל לעצמו קפה והפעם טיגן גם חביתה. אחרי שגמר לאכול שטף את הכלים וחזר לחדר. הוא נכנס למקלחת לבוש, פשט את החולצה והתגלח. פניו היו מלאים וחלקים. למרות שהתעורר לפני הזמן, הוא ישן טוב.
למטה חיכה לו הזקן.
"בוקר טוב, סמי," הוא אמר, "מה שלומך?"
"בוקר טוב, מר רויטמן," הוא אמר.      
הזקן לא חיכה לו אף פעם במשרד. תמיד היה סמי נכנס ראשון לחנות הגלידה ואומר לו "בוקר טוב", והזקן, בדרך כלל, לא היה עונה. לפעמים הוא רק היה מרים את הראש, תוקע בו מבט וחוזר לדליי הגלידה המזיעים שלו. הוא גם לא היה דברן במיוחד, וכשכבר אמר "בוקר טוב", הוא לא הוסיף לזה את שמו של סמי ולא שום דבר אחר.
"מצאת את הפתק?" שאל הזקן.
"כן," אמר סמי, "הוא יבוא היום, בעשר".
"אולי לפני," אמר הזקן, "הכנת את הפנקס?"
"של הקבלות?"
הזקן הנהן בראשו. "ראיתי שאת ספר האורחים כבר סידרת וזה יפה מאוד," אמר, "אבל שכחת את הפנקס".
"אני כבר מכין אותו," אמר סמי, "רק עשרים לשמונה עכשיו".
"כן, כן," רטן הזקן, "אני לא יודע למה אתה מתרשל בזמן האחרון, סמי".
סמי קנטי לא ענה. רויטמן גרר את רגליו החוצה ונכנס לחנות. לפי הקולות הבין סמי שכמה לקוחות כבר חיכו לו שם. הבוקר כבר היה חם, והוא ידע שהיום יהיה חם יותר. אנשים יקנו הרבה גלידה היום. הוא מצא את פנקס הקבלות במגירה, פתח אותו ובדק אם נייר הפחם שהיה מונח בין שני הדפים האחרונים לא משומש מדי. הנייר היה כמעט חדש, זאת אומרת ישן, אבל לא משומש כל-כך. הוא יישר אותו בין הדפים וכתב: "החל מ-24 יולי 1962 התקבל ממר..." כאן הוא השאיר רווח והמשיך: "עבור ... לילות". בשוליים הוא כתב "שירותים נוספים" והשאיר רווח נוסף. אחר-כך לקח את סרגל העץ ומתח קווים ישרים בין המלים. אם הזקן יחזור עכשיו, כבר יהיה לי מה להראות לו, חשב. הוא העיף מבט בעיתונים אבל, כרגיל, לא היה בהם שום דבר חדש באמת. בינתיים ראה שהתחנה כבר פתוחה. הפקידה עמדה בפתח ופטפטה עם הנהגים שעוד לא נסעו. אחד מהם הציע לה סיגריה והיא עישנה אותה עם כולם. הם צחקו. הנהג שנתן לפקידה את הסיגריה טפח לה בעדינות על אחוריה והיא צחקה. העשן נפלט לה בגלים מהאף ומהפה. מדי פעם היא היתה רצה פנימה, לתוך המשרד, לענות לטלפון.
מחנות הגלידה בקעו קולות וסמי ראה אנשים יוצאים ממנה ובידיהם גביעים מלאים. הגלידה הַדביקה נזלה לכולם, וכמה מהם ליקקו את האצבעות. גם הוא רצה ללקק גלידה קרה, אבל ידע שהזקן לא יראה זאת בעין יפה. השעה היתה כבר תשע ורבע והקליינט עלול להופיע בכל רגע. גביעי הוַופל הארוכים וכדורי הגלידה שעיטרו אותם נראו לו כמו פרחים גדולים מארץ רחוקה. זאת היתה הגלידה הטובה ביותר באזור. אנשים היו באים לקנות אותה מרעננה ואפילו מהרצליה.
בתשע ועשרים ראה סמי קנטי את פרצופו הלא מגולח של הזקן מציץ מהדלת הפנימית המחברת בין חנות הגלידה למשרד הקבלה.
"הוא בא?"
"לא. עוד לא".
"הכנת את הפנקס?"
"כן, בוודאי. הנה..."
"לא צריך, לא צריך, סמי. זה בסדר. אני סומך עליך. אל תדאג. הוא יבוא. הרי מהתחנה צלצלו ושאלו, אם יש מקום פנוי במלון. אז הוא יבוא, אל תדאג".
אני לא דואג, רצה סמי להגיד, אבל לא אמר.
ראשו של רויטמן הזקן נעלם בתוך החנות כמו ראשו של צב גדול שחזר לתוך השריון שלו. סמי הביט בפנקס הקבלות ובספר האורחים שהיו פתוחים לפניו על הדלפק. הוא הצטער קצת על שהזקן לא טרח להציץ בהם, אבל פתאום נעצר טקסי דה סוטו שחור ממש בפתח המלון והוא הסתכל לתוכו. הנוסע שישב בו בדיוק גמר לשלם לנהג, ויצא. סמי לא יכול היה לראות את פניו של האיש, כי האיש הפנה את פניו לכיוון ההפוך. בידו של האיש היתה מזוודה קטנה. הוא פסע לכיוון הפתח. סמי הכיר אותו מיד.
"שלום," אמר סמי וחייך.
"מלון ברזיל?" שאל האיש. הוא לא הניח את המזוודה הקטנה מידו.
"כן," אמר סמי, "את מי אתה מחפש?"
"את אף אחד," אמר האיש, "אני הזמנתי כאן חדר".
"זה אתה?" שאל סמי, "שצלצלו מהתחנה?"
"למה שזה לא יהיה אני?" אמר האיש בשקט. הוא לבש מכנסי טרילין אפורים וחולצה שחורה. כתפיו היו רחבות, צווארו עבה, ושערו השחור והמבריק היה מסורק לאחור. עיניו היו אדומות, כמו תמיד.
"באמת, למה שזה לא תהיה אתה?" אמר סמי. הוא הגיש לו את ספר האורחים. "תמלא, בבקשה, את הפרטים. הנה, כאן". הוא הצביע על ששת הטורים הריקים שהיו מופרדים זה מזה בקווים מקבילים. בגלובוס שלו כתב בראש הטור הראשון "נויפלד" ומסר את העט לאורח.
"את השאר תמשיך לבד," אמר.
נויפלד הביט בסמי, כתב כמה מלים והחזיר לו את העט.
"איזה חדר אתה רוצה?" שאל סמי, "אתה יכול לבחור. ממילא אין פה אף אחד".
"אני לא יודע," אמר האיש, "אני לא עובד פה".
"משהו שקט, אה," אמר סמי.
"כן," אמר נויפלד, "בלי שכנים".
"יהיה בסדר," אמר סמי, "בוא. אתה מוכן?"
הם טיפסו לקומה השלישית, שסמי קרא לה השנייה. סמי פתח את דלת החדר. החלון פנה לחצר האחורית.
"זה החדר," אמר, "ופה יש לך מקלחת. כמה זמן אתה נשאר?"
"למה אתה שואל כל-כך הרבה שאלות," אמר נויפלד.
"סליחה," אמר סמי. הוא השאיר את האורח בחדר וירד בחזרה למשרד. הוא פתח את ספר האורחים וקרא: "נויפלד, מקסים, סבל". שתי המלים האחרונות היו חרוטות בנייר. המקום המיועד לכתובת היה ריק. סמי סגר את הספר. יכול להיות שנויפלד לא זכר אותו בכלל. לאחרונה הוא אמנם הפסיק להופיע אצל שמחה, אבל סמי זכר היטב איך הוא היה יושב שם, דבוק לצלילי האופרטות האיטלקיות והצרפתיות, בקבוקי הבירה הריקים לפניו, ראשו הגדול שקוע בתוך כפות ידיו המרובעות, שותק ומביט בעיניים אדומות לתוך החלל האפל. זה לא פלא שאולי הוא לא הכיר אותי, חשב סמי, פלא אם הוא בכלל מכיר מישהו.
הוא עזב את המשרד ונכנס לחנות. היא היתה מלאה. רויטמן שפך לתוך מערבלי הגלידה דליים מלאים של שוקולד נוזלי, תרכיזי פטל, וניל ומנתה.
"לא לדחוף, רבותי!" הוא קרא, "זה יספיק לכולם".
סמי פילס לו דרך בתוך הקהל. מישהו ניסה למשוך אותו בחזרה החוצה וצעק, "יש תור!" אבל סמי הדף אותו ואמר, "עזוב אותי, אני עובד כאן, במלון". בסוף הוא הגיע לזקן.
"הוא הגיע," אמר, מתנשם קצת בכבדות ומתקן את שערו שנפרע.
"מי?!" צעק הזקן.
"הקליינט. זה מהפתק של התחנה!"
"אה," אמר רויטמן, "זה בסדר, סמי, לא נורא". והמשיך לרוקן דליים של תרכיזים צבעוניים לתוך המערבלים הרועשים של הגלידה הכי טובה באזור. "מי בתור, רבותי, מי בתור, לא להתעצבן," הוא קרא וניגב את הזיעה שהצטברה על מצחו.
סמי חזר למשרד. הוא הזיע. היום היה חם באמת. בעשר וחצי בבוקר כבר היה קשה לנשום. מה יהיה בשתיים? הוא ניגב את הזיעה במטפחת. אולי תבוא קצת רוח מהים. הוא לא האמין. הים היה רחוק, והגבעות של הרצליה ושל רעננה הסתירו אותו. הוא התיישב מאחורי הדלפק. בחזית התחנה לא עמדה אף מונית. דלת המשרד היתה סגורה. רק כאן אין אפילו מאוורר. רק כאן. מהחנות שוב עלו הקולות. אנשים יצאו ממנה. הם חלפו על פני פתח המלון באיטיות, מלקקים גלידה צוננת. הוא שנא אותם.
באחת הוא הלך למגדלור. האוכל היה גרוע, כרגיל, והפעם הוא החליט סופית לעבור לשמחה גם בצהריים. חוץ מזה, נמאס לו לאכול בחברת הנהגים הנפוחים של אגד. הם הרעישו בגסות, והבדיחות שסיפרו היו מטופשות. לעומת הסבלים של שמחה, הנהגים האלה הם ילדים מגודלים בעלי שכל בלתי מפותח, חשב. בסוף הארוחה שילם את החשבון וידע שלשם הוא לא יחזור יותר. בדרך למלון ראה שוב את השלט המתקלף וחשב שצריך לעבור מחדש על האותיות. פלא שאף אחד לא בא, חשב, כשלא רואים אפילו את השלט?
הוא נכנס למלון ומצא את נויפלד נשען על הדלפק. נויפלד היה לבוש באותם בגדים. המזוודה היתה בידו.
"חיכית הרבה זמן?" שאל סמי.
נויפלד לא ענה.
"הלכתי לאכול," אמר סמי.
"תרשום להעיר אותי בשלוש," אמר נויפלד. עיניו היו אדומות, כמו תמיד.
"בעוד שעה ורבע?" שאל סמי.
"בשלוש בלילה," אמר נויפלד ועלה לחדרו. סמי הסתכל עליו עד שנעלמו הוא והמזוודה שלו בעיקול המדרגות.
בערב הוא לא אכל כלום.
"מה קרה?" שאל שמחה, "אין היום תיאבון?"
"לא," אמר סמי, "אין היום תיאבון".
"ולשתות?"
"בירה".
"פעם אולי תהיה גבר," אמר שמחה והתחיל לצעוד לעבר המטבח, "ואז אולי תדע גם קצת רומנית". הוא צחק ונעלם בפתח המטבח.
הסבלים שתו, אכלו ועישנו. האופרטות מילאו את המסעדה. הערב היה קריר ונעים אחרי היום החם. שמחה חזר עם הבקבוק.
"לבריאות," אמר, "רק אל תהיה לי כמו החמוצים בצנצנת שָמָה". הוא צחק והלך. עוד מעט אני לא אדע גם איפה לאכול בצהריים, חשב סמי. אחד הסבלים קרץ לו והוא חייך אליו למרות שלא רצה. הוא שמע אותם מזכירים את שמו של נויפלד, אבל הם דיברו רומנית והוא לא הבין אף מילה.
בשלוש לפנות בוקר העיר אותו השעון המעורר. היה חושך. אפילו פנס הרחוב לא דלק. מועצה קמצנית, חשב סמי. הוא יצא מהחדר והדליק אור במסדרון. החדר של נויפלד לא היה רחוק. הוא עבר על פני שתי הדלתות שהפרידו ביניהם ודפק בשלישית. היא היתה מסומנת במספר 17. נויפלד לא ענה. סמי דפק שוב.
"בסדר," הוא שמע, "תודה רבה".
הוא חזר לחדרו. לפני שנכנס כיבה את האור בפרוזדור. כשהוא כבר היה שוב במיטה, שמע איך הדלת נטרקת ואחר-כך את הצעדים שחלפו על פני הדלת שלו. הוא קם ופתח את החלון. הרחוב היה שקט. בתחנת המוניות דלק אור ניאון. הוא שמע איך נסגרת הדלת הראשית למטה. נויפלד צעד במהירות על המדרכה לכיוון הכיכר. בידו הימנית החזיק את המזוודה הקטנה. סמי עקב אחריו עד שנעלם בחשיכה. אחר-כך סגר את החלון, חזר למיטה וניסה להירדם.
בחמש הוא קם וירד למשרד. המפתח של נויפלד היה מונח על הדלפק. סמי לקח אותו ועלה לחדר. הוא ניגש לדלת מספר 17. היסס לרגע, אבל תקע את המפתח בחור המנעול וסובב אותו. הוא סגר את הווילון והדליק אור במנורת הלילה. החדר היה ריק. המיטה היתה מוצעת. הוא פתח את דלת ארון הבגדים. לא היה שם כלום חוץ משלושת קולבי העץ, רכוש המלון. גם מתחת למיטה הוא לא ראה דבר. המגבת במקלחת היתה יבשה. הוא כיבה את האור וחזר לחדרו. הוא לא ישן עד הבוקר.
בשבע ירד למטבח ובישל לעצמו קפה חזק. שתי כפיות קפה, אחת סוכר, ורק חצי כוס מים. במראה הוא ראה איך עיניו הנפוחות מוקפות בשני עיגולים שחורים. הקפה עורר אותו, אבל הוא הרגיש כאילו מרט מישהו את קצות עצביו. מזמן לא הרגיש רע כל-כך.
בשמונה הוא נכנס לחנות, להגיד בוקר טוב.
"בוקר טוב, סמי," אמר הזקן ושתק. רק לפני שפנה סמי ללכת שאל אותו רויטמן: "הוא אמר לך לכמה זמן הוא בא?"
"לא," אמר סמי, "אני חושב שהוא בעצמו לא יודע".
סמי חשב שאולי ישאל אותו הזקן אם שמע רעשים בלילה, אבל הזקן לא שאל. הוא רק נענע בראשו והמשיך לערבב את תמציות הטעם והצבע בדליים.
סמי חזר למשרד. בעיתונים לא היו שום חדשות מעניינות והוא זרק אותם מתחת לשולחן. הוא חזר לחנות וביקש מהזקן קופסת אסקוט וגפרורים. הזקן הוריד חפיסת סיגריות צהובה מהמדף שמעל הקופה ומהמגירה הוציא קופסת גפרורים חדשה. סמי שילם והזקן נתן לו עודף בלי לומר דבר. כאילו שכל יום אני קונה אצלו סיגריות וגפרורים, חשב סמי. הוא יצא למדרכה, פתח את הקופסה והדליק לעצמו סיגריה. היום היה חם פחות. דלת משרד התחנה היתה פתוחה. הפקידה עמדה בפתח. הנהגים נסעו. היא עמדה לבד. סמי לא היה בטוח אם קוראים לה שרה או ציפורה. היא היתה נערה נחמדה והוא חשב לחצות את הכביש ולהציע לה סיגריה. מה כבר יכול להיות, חשב, הכי גרוע היא תסרב. הוא עזב את המשרד וחצה את הכביש.
"בוקר טוב," אמר.
"בוקר טוב," אמרה הפקידה. היא היתה באמת נחמדה. היה לה שיער ארוך, אבל הוא היה אסוף מעל הראש.
"רוצה סיגריה?" הוא שאל.
"מה פתאום?" היא אמרה.
"סתם," הוא אמר, "תמיד אני רואה אותך מעשנת".
"היום החלטתי להפסיק," היא אמרה.
"חבל," אמר סמי, "אני רק היום התחלתי".
היא צחקה. היו לה שיניים יפות ומבט טוב. הטלפון צלצל והיא נכנסה למשרד בלי לבקש סליחה. סמי נשאר לבדו ברחוב. מה אני בעצם רוצה? הוא חשב. הוא חצה את הרחוב בכיוון ההפוך וחזר למלון. משם, מאחורי הדלפק ודרך הדלתות הפתוחות, הוא ראה אותה ונופף לה בידו. היא הבחינה בו וחייכה אליו מרחוק.
בתשע וחצי נויפלד חזר. הוא לא אמר שלום. עיניו היו אדומות ושערו החלק והמסורק לאחור קצת פרוע. סמי הניח את המפתח על הדלפק.
"להעיר אותך גם היום?" שאל.
"לא," אמר נויפלד, "יש לי שעון".
"כמה זמן אתה נשאר?" שאל סמי.
"אני לא יודע," אמר נויפלד, "למה אתה שואל כל-כך הרבה שאלות?"
אני לא יודע, רצה סמי לומר, אבל שתק. נויפלד עלה במדרגות עם המזוודה הקטנה שלו. סמי פיהק.
באחת הוא הלך לשמחה.
"סגרו את מגדלור?" אמר הרומני הגדול בקריצה.
"לא. תביא לי סטייק עם צ'יפס, אבטיח כבוש ובקבוק בירה," אמר סמי. הוא הוציא את קופסת הסיגריות והדליק אחת לעצמו.
"הו-הו," אמר שמחה ונענע את ראשו מצד לצד, "התחיל גם לעשן". הוא צחק והלך.
הסטייק היה טוב, כרגיל. הבירה היתה קרה. אני לא מבין איך בזבזתי כל-כך הרבה ארוחות צהריים במגדלור, רצה סמי להגיד למישהו. אבל המסעדה היתה ריקה.
בלילה הוא שמע דפיקה בדלת. הוא התעורר. לרגע חשב על הפקידה בתחנה, אבל מיד הבין שזה רק המשך של חלום. נשמעה דפיקה נוספת, חזקה יותר. הוא קם ופתח את הדלת. נויפלד עמד בפתח. הוא החזיק בידו את המזוודה שלו.
"רוצה לבוא אתי?" הוא אמר.
"מה?" סמי חשב שהוא חולם. זאת אומרת, הוא היה בטוח. "לבוא אתך עכשיו לאן?" הוא שאל.
"כבר שלוש," אמר נויפלד, "אנחנו מאחרים. אם אתה רוצה לבוא תתלבש מהר. אני מחכה לך". הוא יצא וסגר את הדלת.
סמי אסף את הבגדים מהכיסא, פשט את הפיג'מה והתלבש.
"גמרת?" שאל נויפלד מעבר לדלת.
סמי לא ענה. הוא קשר את השרוכים ויצא.
"נלך בשקט," אמר, "שהזקן לא יתעורר".
הם ירדו.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל סמי.
"תראה," אמר נויפלד. בידו הימנית היתה המזוודה ובשמאלית הוא פתח את דלת הכניסה למטה, וגם סגר אותה אחרי שהם יצאו. הם הלכו מהר על המדרכה, שהיתה מכוסה לחות ופירות מרוסקים שנשרו מהפיקוסים הזקנים. סמי הדליק סיגריה. העשן נבלע בתוך הלילה.
"קוראים לך קאנטי, לא?" אמר נויפלד.
"כן," אמר סמי, "ואני מכיר אותך משמחה".
"אני יודע," אמר נויפלד.
הם הקיפו את הכיכר מימין ונעצרו.
"האוטו תיכף יבוא," אמר נויפלד.
סמי שתק. הוא הביט בשעונו. הוא לא ידע מה בדיוק הוא עושה שם, ברחוב הריק, קצת אחרי שלוש לפנות בוקר. הוא הרים את הראש. השמים היו מלאי כוכבים.
"כמה אתה מרוויח במלון המת הזה?" שאל פתאום נויפלד.
"שלוש מאות חמישים".
"בחודש".
"בחודש".
"אני סומך עליך," אמר נויפלד.
"בשביל מה?" שאל סמי.
אבל נויפלד שתק. עיניו היו תקועות עמוק באפילה, שנקרעה בעדינות על ידי אורו של פנס הרחוב שהיה תלוי מעל הכיכר. מרחוק נשמע זמזום חלש של מנוע, ואחריו הופיעה מכונית. היא נסעה לאט ובלי אורות ברחוב הראשי וגלשה לעברם במורד הכביש עד שנעצרה.
"תיכנס," אמר נויפלד.
"מי זה?" שאל הנהג וסובב את ראשו לאחור. היו לו פנים רזים ושפם דק ושחור.
"הוא אתי," אמר נויפלד.
הם שתקו. המכונית נסעה.
הם נסעו בלי אורות, אבל סמי הכיר את הדרך. הם עברו על פני שכונת גאולים, נסעו עוד שני קילומטרים ונכנסו לנווה ימין. באמצע המושב פנו לדרך העפר שהובילה לגשר שמעליו עברה המסילה שלא הובילה לשום מקום.
"מכאן?" שאל הנהג. הוא לא הסתובב לאחור.
"כן," אמר נויפלד.
"לאן?" שאל סמי.
"למה אתה שואל כל-כך הרבה שאלות?" אמר נויפלד. המזוודה שלו היתה מונחת לו על הברכיים והוא החזיק בה בשתי הידיים. שרוולי החולצה השחורה שלו היו מקופלים עד המרפקים.
"זה הגבול," אמר סמי.
"מישהו אמר שלא?" אמר נויפלד.
"מאיפה הוא יודע?" שאל הנהג.
"הוא מכפר סבא," אמר נויפלד.
"כולכם כאן מכפר סבא," רטן הנהג והמשיך להתקדם בזהירות.
"זהו," אמר נויפלד, "תעצור ליד האבן."
המכונית נעצרה. הם ירדו ממנה. לצד השביל צמח עשב גבוה שהסתיר את האבן הלבנה.
"נחכה," אמר נויפלד. הוא השתרע על הארץ ושכב על הצד, מרפקו נשען על המזוודה שלו.
סמי התיישב על האבן הלבנה. הנהג נשאר במכונית. בשמים השחורים שכיסו אותם לא היה ירח. רק הכוכבים נצנצו שם כל הזמן.
"מה השעה כבר?" שאל הנהג.
"למה, אין לך זמן?" אמר נויפלד.
"עוד מעט ארבע," אמר סמי, "אני צריך אולי לחזור למלון".
"אין שם אף אחד חוץ ממני," אמר נויפלד, "ואני כאן".
"אבל אני צריך להיות שם," אמר סמי.
"אז למה באת עד כאן?" אמר נויפלד.
סמי שתק. בעצם, הוא חשב, אין לי כל-כך על מה להצטער. את המלון הריק אני ממילא אצטרך לעזוב יום אחד. הוא לא הבין למה הזקן ממשיך להעסיק אותו. בחודש האחרון גרו במלון ברזיל לא יותר משמונה אורחים והם שילמו שבע מאות לירות, כולל טלפונים שעשו מהקבלה. אז איזה טעם יש לכל המלון הזה, חשב סמי, אולי הזקן חולה. אולי הוא לא רואה את הדברים כמו שהם. אני לא מבין בשביל מה הוא מחזיק את המלון הזה ואותי ביחד.
"הם באים," לחש הנהג.
נויפלד קם וניגש למכונית.
"תדבר אתם ישר לעניין," אמר, "ותספור טוב את מה שהם ייתנו לך. אחר-כך תכניס את זה למזוודה, במקום מה שאתה תיתן להם".
"אני לא מטומטם," אמר הנהג.
"אף אחד לא אמר את זה," אמר נויפלד, "זוז". הוא העביר לנהג את המזוודה דרך החלון.
הם שמעו שתי שריקות קצרות. הנהג יצא מהמכונית והתרחק ממנה באפילה. המזוודה היתה בידו. סמי ונויפלד שכבו על העשב הגבוה, שכבר לא היה גבוה כל-כך. הנהג לא היה רחוק. הוא עמד ודיבר עם מישהו שדיבר ערבית. הם ראו אותו ואת האיש שדיבר ערבית לוחצים ידיים. הנהג חזר למכונית.
"בוא," אמר נויפלד.
סמי קם והלך אחריו. בדרך ניער עשב לח שדבק בחולצתו. נויפלד התיישב ליד הנהג.
"הכול בסדר?" אמר נויפלד כשכבר היו בפנים.
"אלף אחוז," אמר הנהג.
הוא הניח את המזוודה על ברכיו של נויפלד.
נויפלד הרים לרגע את המזוודה, השהה אותה מעט באוויר והחזיר אותה לברכיים. הוא לא פתח אותה לאורך כל הדרך.
"בסדר?" שאל הנהג. עיניו היו תקועות בדרך העומדת.
נויפלד הנהן בראשו. "רק רגע," אמר. הוא יצא מהמכונית והתיישב מאחור. סמי זז קצת כדי לפַנות לו מקום, למרות שהיה מספיק מקום לשניהם, וגם למזוודה שנויפלד החזיק כל הזמן על ברכיו. "סע," אמר.
המכונית התחילה לנסוע.
על יד הכיכר היא נעצרה.
"אני יכול לקבל את החלק הקטן שלי?" שאל הנהג כשהסתובב לאחור.
נויפלד פתח את המזוודה. חבילות עבות של שטרות כסף היו לחוצות בתוכה. נויפלד חילץ חבילה אחת, היסס לרגע והוציא עוד אחת מהמזוודה. הוא הושיט את חבילות הנייר קדימה, לנהג.
"יש כאן אלפיים," אמר.
"אני מאמין לך," אמר הנהג ולקח את הכסף.
"אתה ספרת את זה," אמר נויפלד, "תאמין לעצמך".
הנהג התכופף לרגע והסתובב שוב לאחור.
"כשתצטרך אותי שוב, אתה יודע איפה למצוא אותי," הוא חייך.
"בוא," אמר נויפלד.
הם יצאו מהמכונית וברגע שהדלתות נטרקו נדלקו הפנסים והיא התחילה לנסוע. הם עמדו והביטו בה עד שנעלמה בסיבוב שאחרי בית המפלגה.
"הוא לא נוסע לתל אביב?" שאל סמי.
"מי?" אמר נויפלד.
הם צעדו לכיוון המלון. סמי רצה לשאול בשביל מה לקח אותו נויפלד לכל העניין הזה, אבל הוא לא שאל. הם פתחו את הדלת. השעה היתה ארבע וחצי כמעט. הם טיפסו בשקט לקומה האחרונה ונכנסו לחדר מספר 17. נויפלד סגר את הדלת והדליק את האור.
"אתה בסדר," אמר, "כבר לא שואל כל-כך הרבה שאלות." יכול להיות שהוא אפילו חייך, אבל סמי לא היה בטוח.
"אני דווקא רוצה לשאול משהו," אמר סמי, "למה לקחת אותי לעסקים האלה שלך?"
"לא מוצא חן בעיניך?"
"לא".
"למה?"
"זה פשע, או משהו כזה".
"תקרא לזה ככה אם אתה רוצה," אמר נויפלד. הוא דיבר בשקט. הוא פתח את המזוודה שהיתה מונחת על המיטה. הוא שלף שטר אחד ובחן אותו מול האור.
"טוב," אמר.
"מזויף, נכון?"
נויפלד לא השיב. הוא הפך את המזוודה וספר את החבילות.
"טוב," אמר.
הם שתקו.
נויפלד ישב על המיטה, לא רחוק מהכסף. סמי עמד ליד החלון והסתכל החוצה.
"תעשה לי טובה?" אמר נויפלד.
סמי קנטי הביט בו. הגבר המרובע ישב על המיטה, ראשו נתמך בכפות ידיו. סמי רצה להביא לו בירה קרה באותו רגע, אבל הוא לא ידע איפה אפשר למצוא בירה קרה באותו רגע.
"טובה?" הוא אמר, "אנשים כמוך לא כל-כך מבקשים שיעשו להם טובות, לא?" הוא לא הביט ממש לתוך עיניו, אבל ראה שהן אדומות.
"אנשים כמוני?" אמר נויפלד, "חבל שאתה לא יודע רומנית. הייתי אומר לך משהו".
"שמחה כבר אמר את זה," אמר סמי. "בסדר, מה הטובה?"
"הטובה," אמר נויפלד והצביע על חבילות הכסף, "זה שתשמור את זה אצלך". פניו התעוותו כאילו הוציא לו מישהו שן בעודו ישן. "את זה ואת מה שאני עוד יביא. אני לא יכול לקחת הכול אתי," הוסיף.
"אמרתי בסדר," אמר סמי, "אתה לא צריך להסביר".
"אני לא יודע כמה זמן אני עוד יגור כאן," אמר נויפלד, "אולי מחר בבוקר אני כבר יעזוב. זאת אומרת היום. אסור לי להיות עם כל זה". הוא הצביע שוב על ערימת השטרות.
"בסדר," אמר סמי. הוא רצה לישון.
"אל תדאג," אמר נויפלד, "גם אתה תקבל את החלק שלך. אתה בסדר".
"תודה," אמר סמי. הוא רצה לישון.
בחוץ כבר היה בוקר. סמי ידע שמאחורי הפיקוסים מתעוררת עכשיו המושבה ומעבריה השדות, הפרדסים והגבעות שבמזרח. השמש כבר היתה שם. קרני האור שרטטו פסים דקים על קירות החדר. עיניו של נויפלד היו אדומות מאוד. סמי הציע לו סיגריה.
"אני לא מעשן," אמר נויפלד, "אני הולך לישון".
סמי החזיר את הסיגריה לקופסה ויצא.
הוא הלך לחדרו, צנח על המיטה ונרדם.
בשמונה הוא קם עם ראש כבד ועיניים נפוחות. הוא מילא את הכיור במים קרים וטבל בהם את הפנים עד שלא יכול היה יותר. המים הקרים הזרימו את הדם והוא הרגיש טוב יותר. הוא התלבש, אבל נזכר שלא התגלח וחזר למקלחת. אחר-כך ירד למטבח ושתה שני ספלי קפה.
באחת-עשרה ירד נויפלד וקרא לו. הם עלו ביחד לחדר. נויפלד לקח משם את המזוודה הקטנה שלו. הם חזרו אִתה לחדר של סמי.
"תכניס את זה לתוך ארון הקיר, שם למטה," אמר נויפלד והתכופף.
סמי כיסה את המזוודה במצעים ישנים.
"טוב," אמר נויפלד.
הוא הסתובב קצת בחדר ואחר-כך הושיט את ידו לסמי ואמר: "קוראים לי מקסים, דרך אגב".
"סמי".
"אבל אני יקרא לך קנטי," אמר נויפלד. וחייך. הם לחצו ידיים.
"ואני, אני עוד לא יודע איך אני יקרא לך," אמר סמי.
בערב הוא כבר לא חזר. אחרי שאכל אצל שמחה מצא סמי כמה שטרות כסף מרופטים על השולחן שבמשרד הקבלה. היה שם גם פתק שעליו היה כתוב: "זה בשביל השתי לילות שישנתי כאן במלון". סמי הפך אותו וקרא: "עוד נתראה. מקסים".
סמי הכניס את הכסף לקופת הברזל הקטנה של המשרד ומילא את הפרטים החסרים בקבלה שאותה הכין כבר שלושה ימים קודם לכן. אחר-כך תלש אותה מהפנקס וקרע את שתי פיסות הנייר ככל שיכול היה.
נויפלד חזר עוד כמה פעמים. הוא היה מגיע בבוקר, מדבר קצת עם סמי, ומסתלק. היה לו חדר בתל אביב, כך סיפר. שם הוא גר. רק כשהיתה העברה בגבול הוא היה בא וישן לילה אחד או שניים במלון.
סמי פתח לעצמו חשבון בבנק המזרחי. הוא לא הפקיד בו יותר מדי כסף. הוא חשב על מה שעליו לומר למר רויטמן הזקן כדי שיוכל להפסיק לעבוד בבית-המלון שלו. הוא ידע שאם יפסיק לעבוד ייפסק גם הקשר עם נויפלד. אבל הוא רצה רק להפסיק לעבוד. השנתיים ורבע האחרונות במלון ברזיל נראו לו ארוכות מדי. הוא חיכה רק לרגע המתאים.
פעם נשאר נויפלד ללון והם הלכו יחד לשמחה. אף אחד לא אמר להם שלום בשום שפה. הם התיישבו במקום הישן של נויפלד והזמינו בירה. שמחה הביא להם בירה בשתיקה. סמי ראה את העיניים שהיו נעוצות בגבו של נויפלד, שישב מולו. איש לא צחק. איש לא קרץ. כולם אכלו בשקט, הראשים תקועים בצלחות. ואחר-כך עישנו ונבלעו בתוך העשן. רק הרמקול העביר לאוזניים הקשובות את אותה אופרטה ישנה. סמי עישן ושתק עם כולם. הסבלים לא דיברו אפילו ביניהם.
יכול להיות שהם כועסים עליו שהוא כבר לא סבל, חשב סמי.
"יכול להיות שהם ימצאו אותי," אמר פתאום נויפלד בקול רם.
בחדר השתררה דממה מוחלטת. איש לא אכל ולא שתה.
"מי?" שאל סמי.
"מי שמחפש".
"מי מחפש?"
"המשטרה," אמר נויפלד, "לא אמרתי לך?" הוא גמר עוד בקבוק ושמחה הביא אחד מלא, מזג ממנו לאט לתוך הכוס שעמדה באלכסון וחזר למטבח.
"אתה לא צריך לצעוק את זה," אמר סמי אחרי ששמחה הסתלק.
"יש לי הרגשה בעניין הזה," אמר נויפלד. העיניים שלו האדימו. קולו היה עייף.
"אז אולי תתחבא לכמה זמן. אני ישמור על הכסף, אין לך מה לדאוג".
"אין טעם. אם זה יקרה, זה יקרה".
"אם ככה, אני עוזב את המלון. אני יודע, זה הסוף".
"אז לא תשמור על זה יותר?"
"לא," אמר סמי, "וחוץ מזה, המלון הזה נמאס עלי מזמן וכל כפר סבא יחד אתו. אני רק מחכה לרגע ואני עוזב את הכול."
"תיסע לאמריקה," אמר נויפלד ולגם מהכוס הגדולה, "יש לך מספיק כסף עכשיו בשביל לנסוע לאמריקה". הקצף עבר מהבירה לקצות שפתיו.
"לא," אמר סמי, "אם כבר, אני ייסע לאפריקה. זאת אומרת, אולי".
"אפריקה? מה איבדת שם? היום זה רק אמריקה, רק אמריקה".
"לא יודע," אמר סמי, "בוא נלך מכאן".
"טוב," אמר נויפלד, "בעצם, למה לא?"
הם קמו ונויפלד התעקש לשלם. הסבלים הביטו בהם מאחורי הגב ואפילו שמחה לא חייך.
הם חזרו למלון. לפני שנכנסו שאל נויפלד: "אתה חושב שיש להם פה חדר פנוי?" אבל סמי לא ענה.
מלון ברזיל היה ריק, כרגיל. בשבוע הבא תגיע אולי, אולי, קבוצת מורות מאשדוד שמשתלמת בשרון. המועצה הזמינה עבורן חמישה חדרים אבל שום דבר עוד לא היה בטוח. מר רויטמן ביקש מסמי שיכין את ספר האורחים ואת פנקס הקבלות, "שנהיה מוכנים," אמר.
למחרת התעורר בשש. הוא עמד ליד החלון והסתכל למטה, על הרחוב. הפעם הוא לא היה ריק. ג'יפ משטרה כחול חנה מול הפתח. סמי גמר להתלבש ואז נשמעה הדפיקה בדלת.
"בוקר טוב, אליהו," אמר אחד משני השוטרים שחסמו את הדלת.
"מה קרה?" שאל סמי.
"כלום. מה צריך היה לקרות?" אמר השוטר. הוא ענד דרגות סמל. "נו, בוא תראה לנו כבר איפה זה," אמר והדף את סמי לתוך החדר. תוך כדי כך נתפס שרוול החולצה של סמי בידו של השוטר.
"איפה זה מה?" שאל סמי. הוא הכניס את החולצה בחזרה לתוך המכנסיים.
"תפסיק לעשות את עצמך אידיוט. הכול גמור. בוא, תִראֶה את החבר שלך".
הם יצאו מהחדר והשאירו את הדלת פתוחה. הם חצו את המסדרון ונכנסו למספר 17. הוא ראה שנויפלד עומד שם באמצע החדר, מוקף בשלושה שוטרים. שניים עמדו קרוב אליו והשלישי נשען על החלון. סמי לא הביט לעבר נויפלד. שמחה, הוא חשב, שמחה והסבלים העלובים שלו.
"אז מה, נויפלד, נמאס לנו להיות סתם סבל?" צחק הסמל צחוק קצרצר כמו צרור עצבני של תת-מקלע.
נויפלד הביט ברצפה ושתק. הוא לבש את הבגדים שבהם ראה אותו סמי לראשונה, החולצה השחורה עם השרוולים המקופלים עד המרפקים ומכנסי הטרילין האפורים. המזוודה הקטנה שלו היתה מוטלת על המיטה. היא היתה ריקה. נויפלד לא היה מסורק.
"הילד לא אשם," זקף לפתע את ראשו ואמר, "הוא לא בעסק הזה. הוא לא ידע מכלום. אני החבאתי את זה בארון כשהוא היה יורד בבוקר לאכול".
הסמל הרים אצבע לעבר התקרה ומיד לאחר מכן הצביע לעבר הדלת. שני שוטרים ניתרו ממקומם ועזבו את החדר בריצה.
"תעזוב את הילד, אני אומר לכם," אמר נויפלד שוב. קולו היה נוקשה כמו עורפו, כמו כפות ידיו המרובעות והסדוקות שהתחככו זו בזו.
השוטרים שתקו.
"קנטי, לך כבר," אמר נויפלד והסתכל לתוך עיניו, "אתה לא רואה שהם לא צריכים אותך פה?"
"אני לא ילד," אמר סמי, "קוראים לי סמי קנטי, יש לי מקצוע ואני בן עשרים ושתיים".
"אמרתי לכם, הילד לא אשם," חייך נויפלד.
"אתה בכלל תשתוק," אמר הסמל והשתתק. השוטר השני הביט החוצה דרך החלון.
"וחוץ מזה," אמר סמי, "אני יכול להביא אותכם בדיוק למקום על הגבול. זה אולי יעזור לכם".
"על איזה מקום אתה מדבר?" שאל הסמל.
"זה שעל הגבול," אמר סמי, "איפה שאני מקבל מהם את השטרות. עבודה יפה בסך הכול, לא?"
"זה מעניין," אמר הסמל, "בן חמו, איפה הם כבר?" אבל השוטר שעמד ליד החלון לא הספיק לענות לו ושני השוטרים חזרו לחדר עם הסדין. הם פתחו אותו ושפכו את חבילות הכסף על הרצפה.
"יופי," אמר הסמל לנויפלד, "מה יש לך להגיד על זה?"
"מה אתה רוצה ממנו?" התפרץ סמי, "מה אתם נטפלים לסבל המטומטם הזה? תנו לו ללכת הביתה, או לשוק, או לאן שהוא רוצה".
"קיבלנו ידיעה שהוא מתעסק בזה," אמר הסמל. נימה דקה של התנצלות היתה שזורה בקולו, אבל היא נעלמה.
"הוא?" צחק סמי והצביע על נויפלד, "האידיוט הזה? הוא הרי בקושי יודע לכתוב את השם שלו. תראו איזה ראש מצחיק שיש לו, בַּלַטָה נראית יותר חכמה ממנו".
"זה מה שהידיעה אמרה," אמר הסמל, "אבל לפעמים גם המודיעין טועה".
"מודיעין?" צחק סמי, "לזה אתם קוראים מודיעין?"
הסמל שתק.
"רגע אחד," אמר השוטר מהחלון והצביע על נויפלד, "אז מה הוא עושה כאן, בעצם?"
"הוא?" אמר סמי והצביע על נויפלד, "מה זאת אומרת מה הוא עושה כאן? הוא אורח. נתקע בלי אוטובוס ושכר פה חדר. זה בית-מלון, לא?"
"בהחלט שזה בית-מלון," אמר הסמל, "גם אין פה מלון אחר".
"אני באמת רואה שהבנתם," אמר סמי, "אז אולי תשאלו את האדון הזה אם הוא לא ממהר במקרה?"
נויפלד עמד במקומו ולא זז. ראשו הגדול נמשך למרכז האדמה, אבל הסנטר העבה נתקל בעצם בית החזה ובלם אותו.
"אדון נויפלד," אמר סמי, "אני מצטער שהסתבכת בכל הסיפור הזה. בשם מלון ברזיל בכפר-סבא, סליחה. אני מקווה שיום אחד עוד תחזור אלינו ותראה שאנחנו לא כל-כך גרועים, כמו שאולי אפשר לחשוב".
הוא הושיט לנויפלד יד ונויפלד לחץ אותה לאט.
הם הסתכלו כל אחד לתוך עיניו של האחר ולא אמרו דבר.
ענף ירוק של פיקוס נע בחלון.
"תגמרו," אמר הסמל.
"בסדר," אמר סמי, "ושוב סליחה. להתראות".
"עוף מפה לפני שאני מתחרט," אמר הסמל לנויפלד.
"יכולנו לעצור גם אותו עד סוף החקירה," הסביר שוטר אחד לחברו.
הם יצאו מהחדר ולא סגרו את הדלת. כשהגיעו למטה עוד הספיק סמי לראות את גבו של נויפלד. הוא צעד במהירות, המזוודה הקטנה בידו הימנית. הוא לא הביט לאחור עד שנעלם מאחורי הכיכר.
השוטר בן חמו סחב אתו את החבילה המלאה. הסמל צעד בראש והשוטרים האחרים הקיפו את סמי. לפני שעלו לג'יפ הכחול אמר סמי: "רק רגע. אני רוצה להגיד שלום לזקן".
"תעשה את זה מהר," אמר הסמל, "ובן חמו, אתה תיגש אתו".
"אני עם חבילה," אמר בן חמו.
"זה בסדר," אמר שוטר אחר, "אני הולך אתו".
"לא כדאי," אמר סמי, "הזקן ייבהל".
השוטרים פינו לו דרך, והוא עלה במדרגות לחדרו של רויטמן שבקומה השנייה. השוטר שליווה אותו התנשף מאחוריו. הוא הגיע בצעדים איטיים אל הדלת הסגורה. הוא עמד מולה, הרים את ידו כדי להקיש בה, אבל שמט אותה מיד. לא חשוב, אמר לעצמו והסתובב.
השוטר הביט בו. "זהו זה?" שאל.
הם ירדו במדרגות לאט. השוטרים כבר היו בתוך הג'יפ. אחד מהם הושיט לו יד ועזר לו לטפס פנימה. הוא התיישב באמצע, בין הסמל לבן חמו, והביט בחבילה המלאה.
"עכשיו תגיד לי," אמר הסמל לפתע בקול שהיה כמעט רך, "היה כדאי?"
אבל סמי לא ענה לו. הג'יפ התחיל לנסוע ומבעד למראה האחורית של הנהג שישב לפניו הוא ראה את הפתח הריק של המלון ואת שלט העץ המתקלף שהיה תלוי מעליו.
פריס, 1966

 
 
[3] מתוך: ...
[4] חיים חפר (נולד 1925), מגדולי הפזמונאים בישראל, חתן פרס ישראל ופרס סוקולוב.
[5] מתוך: ברוך כצנלסון, מלב אל לב, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תל-אביב 1954, עמ' 125.
[6] מתוך: טורקיז1973 – 1993, מבחר שירים, הוצאת ספריית הפועלים, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 46. ניקוד השם כפר-סבא על פי המשורר.
[7] פרץ-דרור בנאי (נולד 1947), משורר ומתרגם המתגורר בכפר-סבא מאז עלייתו ארצה כנער. ממקימי איגוד הסופרים הכללי בישראל.
[8] מתוך: בן-ציון בן-משה, סונטות, הוצאת חנות הספרים, כפר-סבא 2002, עמ' 120.
[9] המשורר והמתרגם בן-ציון בן-משה וחנות הספרים שלו הם חלק מהנוף הכפר-סבאי זה עשרות בשנים. גם כשהוא נמנע מציוני מקום, הנוף הנחווה בשיריו הוא נופה של כפר-סבא.
[10] שירים אלה של רבקה איילון (נולדה בכפר-סבא ב-1950) נכתבו מתוך התבוננות בעצי האקליפטוס ב"חורשת אוסישקין" הסמוכה למקום מגוריה. שיר ג' מתאבל על עץ אקליפטוס עתיק ומוגן שהורעל.
[11] פסל ה"הורה" של בתיה לישנסקי, הנזכר בשירה של רינה בשן (ילידת 1949), ניצב במוסד "אונים" בכפר-סבא משנת 1949. המוסד הוקם על-ידי עליית הנוער; עם ילדיו למדה רינה כעולה בבית-ספר "בן-צבי" השכן, בשיכון עליה, ואת נעריו לימדה משהתבגרה. השיר מתאר את דרך התוודעותה המאוחרת של המשוררת לפסל, כשפגשה אותו לראשונה כדגם מוקטן בחדר של בתיה לישנסקי במוזיאון "השומר" בכפר-גלעדי בשנת 2003, והסתבר לה שהמקור עמד תמיד ב"אונים" בלי שתבחין בו. לשלב תצלום
[12] דורית פורטנוי-וייסמן (נולדה בכפר-סבא ב-1950) מתארת בשיריה את השיבה אל תמונות, ריחות ואנשים מימי ילדותה המוקדמת בשיכון עליה.
[13] מתוך: נתן אלתרמן, צריך לצלצל פעמיים, שירי-זמר, שירי-ספר, פזמונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ'172–174.
[14] ראו סיפור "רשומון הטנגו" בעמ' 38–39.
[15] מתוך: נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשל"ז-תשל"ט, עמ' 260–262.
[16] מתוך: אליעזר פומרנץ, לכל הכיוונים, דפוס השרון, כפר-סבא 2006, עמ' 10.
[17] אליעזר פומרנץ נולד בכפר-סבא ב-1931 להורים מחלוצי העלייה שלישית, ומתגורר בה גם כיום. השיר חובר ב-1962, כשכפר-סבא זכתה למעמד של עיר, והושר לראשונה בערב "כפר-סבא הקטנה", הנזכר ב"רשומון הטנגו" להלן.
[18] מתוך מדור תרבות וספרות, "הארץ" 13.9.1996, עמ' ד1-ד2.
[19] ישעיהו קורן נולד בשנת 1940 בכפר-סבא. מתגורר בזכרון-יעקב. בשנת תשס"ח זכה בפרס ביאליק על מכלול יצירתו הספרותית.
 
[20] חילפה (ערבית) – דגן רב שנתי, חילף החולות.
[21] יידיש: "היה היתה פעם מניה אחת".
[22] מתוך: ראובן מירן, מרק צבים לארוחת בוקר, הוצאת כתר, ירושלים 1995, עמ' 113-93.
[23] ראובן מירן (נולד 1944) – סופר, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל. גדל ולמד בכפר-סבא.  
[24] גלובוס – עט תוצרת "גלובוס", מונח שהפך לשם כולל לעטים בכלל.

דואל

המוזאון ברשת
FBI O YTI O