התערוכה הוצגה באולם התערוכות של מוזאון כפר סבא בשנת 2016. התערוכה ביקשה להציג את הגן אשר תוכנן וניטע לבקשתו של הברון פליקס דה מנשה, והמהווה עדות יחידה לעשייה רבת הערך של הברון בארץ-ישראל ומחוצה לה.
התערוכה שנאצרה והופקה על ידי מוזאון כפר סבא הציגה את הגן אשר תוכנן וניטע לבקשתו של הברון פליקס דה מנשה, המהווה עדות יחידה לעשייה רבת הערך של הברון בארץ-ישראל ומחוצה לה.
גן העדן המקראי היווה תמיד מקור השראה ליוצרים מתחומי תרבות מגוונים. בתחילה נוצר הגן כמענה לצרכים הפיסיים של האדם, אך במהרה הוא למד להפיק ממנו גם הנאה רוחנית וסיפוק לנפש. הקמת הגנים הראשונים ושיקומם של נופי קדם בארץ היוו נדבך בלתי נפרד ממעשה הבניין והתחייה הציוני.
הגן המדובר היווה חלק מיחידת קרקע אשר נרכשה בסמוך לכפר-סבא בשנת 1934 בידי הברון פליקס דה מנשה מאלכסנדריה, מצרים. הוא ביקש לעצב כאן גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה ותכנן להקים בתחומו את ביתו ("הווילה"), אך הבנייה לא מומשה מעולם.
משפחת דה מנשה ביססה את מעמדה באלכסנדריה החל מאמצע המאה ה-18. בידי בניה היו נכסי נדל"ן וחברות מסחריות, והם אף החזיקו בשליטה בבנק הלאומי המצרי וקיימו קשרי מסחר עם מדינות אירופה. הברון פליקס דה מנשה כיהן כנשיא הקהילה
היהודית באלכסנדריה בשנים 1926 – 1932 ובכך המשיך את עשרים וחמש השנים בהן כיהן בכהונה זו אחיו יעקב.
המפגשים בין הברון לבין חיים וייצמן, אם כחלק מפעילות קהילתית יהודית ואם במסגרת פעילות מדינית, נמשכו מתום מלחמת העולם הראשונה עד לפטירת דה מנשה ב-1943. וייצמן נזקק למעמדו ולקשריו של הברון לקידום ענייניו; הוא היה אורח קבוע בביתו ואיש סודו. בשנת 1918 ייסד פליקס דה מנשה את "הוועדה למען ארץ ישראל" או כפי שנקראה "חברת פרו-פלשתינה ",ששמה לה למטרה לתמוך כלכלית במתיישבים היהודים בארץ.
בראשית שנות ה-20 היה הברון גורם מכריע בהקמת הסתדרות "בני בנימין". הארגון ביקש לעודד יוזמה ציבורית לרכישת קרקעות, לחזק יישובים חלשים, לפעול להספקת מים ולקידום החינוך והרפואה, אך גם לפתוח את ארץ-ישראל להשקעות פרטיות על בסיס כלכלי איתן. ואכן בשנת 1926, בוועידת הרצליה, החליט ארגון "בני בנימין" לייסד חברה לנטיעת פרדסים בשם "הנוטע".
על מלאכת התכנון של גן הברון דה מנשה ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ; לעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שאך זה החל את דרכו כמתכנן גנים, ועמם פעל האדריכל זאב רכטר. על פני כ-200 דונם ניטעו עצי הדר ועצי פרי סוב-טרופיים, ובחלק המזרחי של השטח הוכשר אחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ.
למרות שהוא נותר בבעלות הברון, הרי שהחל משנת 1939 הוא נקשר בשמם של חיים ומרים יופה מיבנאל, שהוזמנו על-ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו. המשפחה התגוררה בבית צנוע, שהוקם בראש גבעה בתחומי הגן. חיים יופה ניהל את הפרדס, ומרים הייתה הגננית הראשית, ויש הזוקפים לזכותה את מראהו המרהיב של הגן.
לגן המופלא הגיעו במשך השנים רבים ממנהיגי היישוב, כגון דוד בן-גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כאהרון מסקין וחנה רובינא ואף אורחים מחוץ-לארץ. השחקנית האיטלקייה סופיה לורן, למשל, ביקרה במקום בשנת 1964, עת שהתה בארץ לצורך צילום הסרט "יהודית ". מחזהו של ניסים אלוני, "הכלה וצייד הפרפרים ", שעובד לסרט בבימויו של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק, הוסרט ב"גן מנשה" והוקרן בטלוויזיה בשנת 1974.
אוצרות: רינה גור וירדנה ויזנברג
עיצוב והקמה: תו אדריכלים
עיצוב גרפי: רעות גרינברג-שריג
עריכה לשונית: ד" ר איתן איילון
בתמיכת עיריית כפר-סבא ומשרד התרבות
אפריל 2016
גן העדן המקראי היווה תמיד מקור השראה ליוצרים מתחומי תרבות מגוונים. בתחילה נוצר הגן כמענה לצרכים הפיסיים של האדם, אך במהרה הוא למד להפיק ממנו גם הנאה רוחנית וסיפוק לנפש.
הקמת הגנים הראשונים ושיקומם של נופי קדם בארץ היוו נדבך בלתי נפרד ממעשה הבניין והתחייה הציוני.
הגן המדובר היווה חלק מיחידת קרקע אשר נרכשה בסמוך לכפר-סבא בשנת 1934 בידי הברון פליקס דה מנשה מאלכסנדריה, מצרים. הוא ביקש לעצב כאן גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה ותכנן להקים בתחומו את ביתו ("הארמון"), אך הבנייה לא מומשה מעולם.
משפחת דה מנשה ביססה את מעמדה באלכסנדריה החל מאמצע המאה ה-18. בידי בניה היו נכסי נדל"ן וחברות מסחריות, והם אף החזיקו בשליטה בבנק הלאומי המצרי, וקיימו קשרי מסחר עם מדינות אירופה.
הברון פליקס דה מנשה כיהן כנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה בשנים 1926–1932 ובכך המשיך את עשרים וחמש השנים בהן כיהן בכהונה זו אחיו יעקב.
המפגשים בינן הברון לבין חיים וייצמן, אם כחלק מפעילות קהילתית יהודית ואם במסגרת פעילות מדינית, נמשכו מתום מלחמת העולם הראשונה עד לפטירת דה מנשה ב-1943.
וייצמן נזקק למעמדו ולקשריו של הברון לקידום ענייניו; הוא היה אורח קבוע בביתו ואיש סודו.
בשנת 1918 יסד פליקס דה מנשה את "הוועדה למען ארץ ישראל" או כפי שנקראה "חברת פרו-פלשתינה", ששמה לה למטרה לתמוך כלכלית במתיישבים היהודים בארץ.
בראשית שנות ה-20 היה הברון גורם מכריע בהקמת הסתדרות "בני בנימין". הארגון ביקש לעודד יוזמה ציבורית לרכישת קרקעות, לחזק יישובים חלשים, לפעול להספקת מים ולקידום החינוך והרפואה, אך גם לפתוח את ארץ-ישראל להשקעות פרטיות על בסיס כלכלי איתן.
ואכן בשנת 1926, בוועידת הרצליה, החליט ארגון "בני בנימין" לייסד חברה לנטיעת פרדסים בשם "הנוטע".
על מלאכת התכנון של גן הברון דה מנשה ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ; לעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שאך זה החל את דרכו כמתכנן גנים, ועמם פעל האדריכל זאב רכטר. על פני כ-200 דונם ניטעו עצי הדר ועצי פרי סוב-טרופיים, ובחלק המזרחי של השטח הוכשר אחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ.
למרות שהוא נותר בבעלות הברון, הרי שהחל משנת 1939 הוא נקשר בשמם של חיים ומרים יופה מיבנאל, שהוזמנה על-ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו. המשפחה התגוררה בבית צנוע, שהוקם בראש גבעה בתחומי הגן. חיים יופה ניהל את הפרדס, ומרים הייתה הגננית הראשית, ויש הזוקפים לזכותה את מראהו המרהיב של הגן.
לגן המופלא הגיעו במשך השנים רבים ממנהיגי היישוב, כגון דוד בן-גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כאהרון מסקין וחנה רובינא ואף אורחים מחוץ-לארץ. השחקנית האיטלקייה סופיה לורן, למשל, ביקרה במקום בשנת 1964, עת שהתה בארץ לצורך צילום הסרט "יהודית". מחזהו של ניסים אלוני, "הכלה וצייד הפרפרים", שעובד לסרט בבימויו של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק, הוסרט ב"גן מנשה" והוקרן בטלוויזיה בשנת 1974.
"ארוחת ערב אצל הברון פליקס דה מנשה. בכניסה איש מהודר פתח לה, הוא המשרת אשר על הפתח. איך לא הבדילה כל הערב בין המלצרים לבין האדונים. בין נחושת ממורקה לבין זהב אמיתי, ואשר לזה בזה היה שיא סיפורה. עשרים עד ארבעים אורחים סביב שולחן ארוך אחד, למול עשרים או ארבעים קעריות זהב טהור. לשם מה הוצבו כאן, ריקניות ונוצצות? לסמל את הבלות העושר, כי ריק וריקן הוא הזהב ...
עד שהסתיימה הארוחה עוד ניצבו קעריות הזהב הריקות, ופתאום הופיע אדון מכובד מן האדונים שטועים בהם לחשוב שהם אדונים, בידו בזיך של זהב ומתוכו יצק אל הקעריות, ומעבר לשולחן תאומו למראה וללבוש התאים עצמו למעשהו ולתנופת ידו ולקצב יציקתו...
ובאו אז נערות וסלסלות פרי בידיהן , מכל טוב כל ארצות תבל, תפוחים, תפוזים, בננות, תמרים ותאנים. ואל תשאל מנין לו לבן אדם , ויהי עשיר כברון מגיעים תפוזים באמצע חודש אוגוסט במצרים... ונפלחו הפירות ונקלפו ויש שגם הוכנסו אל בין השיניים. ואז רק לבסוף, ראתה לאה את תכליתן של קעריות הזהב: לטבול את ראשי האצבעות לאחר אכילת הפירות."
הקהילה היהודית במצרים התקיימה ברצף במשך כ- 2,500 שנים. הקשר בין עם ישראל לבין מצרים התחיל כבר באלף השני לפנה"ס. בספר בראשית (פרק י"ב) מסופר על אברהם אבינו שירד מצרימה בגלל רעב בארץ כנען. בתקופת הממלכה המאוחדת שלמה נשא לאישה את בת פרעה. בשלהי ימיה של ממלכת יהודה סייעה מצרים למורדים בשלטון בבל, ולאחר חורבן בית ראשון ירד הנביא ירמיהו עם חלק משארית הפליטה למצרים. עם חורבן בית שני שוב מצאו פליטים מארץ-ישראל מקלט בארץ זו.
סיפור הקהילה היהודית באלכסנדריה בעת החדשה מתחיל עם החדירה של מדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה היות שהם יכלו לגשר בין שני העולמות: המערבי והערבי. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם קשרי משפחה ומסחר בכל הארצות והם דיברו בלשונותיהן. יהודי מצרים שלטו בעיקר בשפות אנגלית, צרפתית, עברית, ערבית ולדינו.
יהדות אלכסנדריה התאפיינה באותה תקופה ברב-גוניות מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת התרבות האירופית. בתחום החברתי-ציבורי בא אופי זה לידי ביטוי בהקמת מוסדות לעזרה הדדית: 'מוהר הבתולות' לצעירות נזקקות, 'גמילות חסדים', 'עמלי תורה', 'צדקה בסתר', 'ביקור חולים', 'אגודת יוצאי קורפו', 'איחוד היהודים המזרחיים', 'אגודת עזרה יהודית אשכנזית' ואגודת 'נצח ישראל' , שהוקמה בידי יהודים מארץ-ישראל. כמו-כן פעלו כאן אגודת הצעירים המשכילים 'אחוה', להפצת השכלה עברית, חברת 'צפנת פענח' ללימוד עברית ועוד.
בית הכנסת אליהו הנביא מתועד ביומנו של רבי עובדיה מברטנורה שביקר באלכסנדריה ב-1478. בעת כיבוש נפוליון נהרס בית הכנסת ונבנה מחדש על ידי אדריכלים איטלקיים בין השנים 1836-1850. בית הכנסת קיים ופעיל עד היום.
"חדרים היו רוב החדרים סגורים בלי חפץ בם. אחותי, בת דודתי מולי ואנוכי מתענגות היינו על משחקי מחבואים בין החדרים הריקים והמהדהדים. ערכנו מסעי תגליות בין הרהיטים המוזרים והפרגודים המיושנים... לקומה שניה הוליכו שני גרמי מדרגות מתחברים בתחתיתם לזרם אחד רחב ביותר, עטוי שטיח, מוחזק בפסלי נחושת מוברגים...שיא התענוג היה חדר בו מזוודות עם מלבושים ישנים,אין הכוונה למזוודות שיכול לשאת אותה סבל, כוונתי לארגזים רבי ממדים, כבדים ועצומים, מחושקי עץ, מהודקים בעור המפיק ריח יושן. מתוך הארגזים הגיחו שמלות צרות שרוולים, התופחות והולכות כבלון לקראת הכתף, מיני קטיפה ססגוניים, מלמלות, צחצחי מתכת וזכוכית מסנוורת. ועל הכל: נוצות בשלל צבעים. ומגבעת ענק, עדויי זרי פרחים ופרי כה מציאותי עד שעז היה רצון לנגוס בדובדבנים הסמוקים ולמולל ענבים ערפיליים."
מתוך ספרה של רחל מכבי, “מצרים שלי”, 1968
משפחת מנשה ביססה את מעמדה באלכסנדריה החל מאמצע המאה ה- 18. כמו משפחות אצולה אחרות יסדה משפחת דה מנשה בתי-ספר ומוסדות בריאות ואמנות. שמה הונצח ברחבי אלכסנדריה: גלריית "מנשה", בית-ספר יהודי על-שם מנשה, בית חולים על-שם מנשה, בית כנסת על-שם מנשה ונכסי נדל"ן. אפילו שדרה נקראה על שמם (בצרפתית: Rue Menasce).
יעקב לוי דה מנשה היה בנקאי פרטי ומאוחר יותר היה הראשון בעיר אשר הקים רשת שסחרה עם אירופה. שם החברה היה י.ל. מנשה ובניו. (בצרפתית J.L. Menasce et Fils)
אבי המשפחה היה יעקב קטאווי, שהוריו הגיעו לקהיר מחברון. יעקב לוי מנשה, (Jacob Levi Menasce (1882-1809 נכדו של יעקב (בנה של בתו שמחה) עקר מקהיר לאלכסנדריה בשנת 1854 , לאחר שהקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף העניק חסות ליהודי העיר בזכות שיתוף פעולה כלכלי עם שליטי הקיסרות. בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה קיבלה משפחת מנשה נתינות אוסטרו-הונגרית ולשמה נוספה התחילית "דה". במהלך חגיגות הפתיחה של תעלת סואץ בשנת 1862 התקרב יעקב לקיסר פרנץ יוזף, וב-1873 הוענק לו וליורשיו התואר ההונגרי 'ברון'.
בשנת 1885 נחנך בית הספר "מנשה", פרי יוזמתו של הברון יעקב דה מנשה. היה זה בית ספר לילדים יהודים אך לא לחינוך יהודי. רוב מוריו היו קתולים. ב-1892 הקימה המשפחה בית ספר מקביל לבנות "שדי יעזור".
פליקס נולד בשנת 1865 באלכסנדריה, מצרים. למד בווינה ובלונדון וחזר למצרים ב 1889- נישא לסלין אסתר ( Celine). היא ילדה את בנם ג'ורג' George ונפטרה בהיותה בת 29 שנים בלבד. ב 1903- נישא שנית לרוזה (ROSE Claudia Larriba de Bustos) לבית בוסטוס, ילידת פריז, אשר ילדה את הבנות קלייר(Claire) ודניס (Denise) ואת הבן ז'אן (Jean).
בין השנים 1926 – 1932 כיהן פליקס כנשיא הקהילה היהודית של אלכסנדריה ובכך המשיך את עשרים וחמש השנים בהן כיהן בכהונה זו אחיו יעקב. החל משנת 1933 ניהל בנו ג’ורג' את העסקים בארץ. הוא
אמנם מיעט לפעול בה אך תרם להקמת תיאטרון “הבימה” והאוניברסיטה העברית.
פליקס דה מנשה נפטר ביום 21.7.1943
המפגשים בין הברון לבין ויצמן, אם במסווה של פעילות קהילתית יהודית ואם במסגרת פעילות מדינית, נמשכו מתום מלחמת העולם הראשונה עד לפטירת דה מנשה ב-1943. כל אותן שנים לא דחק ויצמן בדה מנשה להבליט את מדיניותו, כפי שלא דרש זאת ממנהיגי הקהילות האחרות.
ויצמן נזקק למעמדו ולקשריו של דה מנשה לקידום ענייניו; הוא היה אורח קבוע בביתו והיה לאיש סודו. ויצמן ביקש מהברון לארח אישים ומנהיגים יהודים שעצרו באלכסנדריה בדרכם לארץ-ישראל. המפגשים היו כביכול בנושאים כלכליים אך ויצמן ניצל פגישות אלו גם למטרות מדיניות. ב-1924 אירח דה מנשה את פליקס ורבורג, איש עסקים ועסקן ציוני מארצות-הברית . במכתב אליו כתב ויצמן: ”חשוב שהוא יזכה לתמונה נכונה על ארץ ישראל ואין מי שיוכל להציגה טוב ממך”.
אך ויצמן לא הסתפק באירוח מנהיגים יהודים. בשנות ה-20 וה-30 הוא ביקש מדה מנשה לארח אישים בריטים על מנת לדון בהסדרי הגבולות בארץ-ישראל, ועם עליית הנאצים בגרמניה – לסייע בקליטת פליטים יהודים מאירופה במצרים. מאוחר יותר ויצמן אף צירף אותו למפגשים המדיניים עצמם. ב-1921 הוזמן דה מנשה להשתתף בוועידת קהיר, בה נדונה הפרדת ארץ-ישראל מעבר-הירדן, בהשתתפות שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ’יל. בהמשך, דה מנשה השתתף גם במפגשים של מנהיגים ערבים ופעילים ציונים, כדי לשכנעם להכיר ברעיון הבית הלאומי היהודי.
שפיע על המנהיגים הבריטים והערבים להסכים לרעיון הקמת מדינה ליהודים. אולם בהמשך הברון פליקס חלה וקשריהם נותקו.
בשנת 1918 יסד פליקס דה מנשה את "הועדה למען ארץ ישראל " או כפי שנקראה "חברת פרו-פלשתינה ", כארגון לתמיכה כלכלית במתיישבים היהודים בארץ ישראל. בראיון לעיתון "דאר היום" , מתאריך 19.9.1919 , בירושלים עם הקמת "הועדה למען ארץ ישראל" תאר הברון דה מנשה את פועלה של ה"חברה " ואת משפחו השורשית ממצרים , שתמכה מאז ומתמיד במוסדות היהודים.
להלן קטע מראיון עיתונאי שנערך בירושלים ע"י העיתונאי א . אלמאליח עם הברון פליקס דה מנשה בעת ביקורו בארץ ישראל בתאריך 13.8.1919. העיתונאי מתאר את הברון ופעלו:
"נדיבותה של משפחה זו ידועה לכל. כמעט כל מוסדות החסד והתרבות שבאלכסנדריה ובמצרים נתמכים ע"י המשפחה הכבודה הזאת, ושני מוסדות גדולים וחשובים מאד: ביה"ח מנשה, וביה"ס מנשה באלכסנדריה מקבלים את תקציבם מקופת המשפחה האצילה הזאת.הברון פליקס, בנו השני של הברון בכור, כנ"ל העומד בראש "פרו פלשתינה" ושבא הנה בשבוע שעבר, הוא סמל האצילות ממש: אדם בעל השכלה גבוהה, היודע הרבה שפות, חביב על הבריות, ובעיקר יהודי גדול עד עמקי נפשו, חובב ציון נלהב, ואוהב את הארץ וקשור אליה ומוכן הוא לעשות הרבה הרבה לטובתה ולטובת מוסדותיה."
פעולות הסיוע לגולים, שהגיעו מארץ-ישראל למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה, קרבו את משפחת אהרונסון למשפחת הברון. הקשרים התהדקו בראשית שנות ה- 20 , לאחר הקמת הסתדרות "בני בנימין". ארגון זה נוסד בשלהי תקופת המיתון הכלכלי, שפקדה את הארץ בסוף העלייה השלישית; המושבות איבדו מתנופת התפתחותן, בשעה שמוסדות ההתיישבות העובדת החלו להתגבש ולחזק את מעמדם. החשש מהתחזקות המגמות של "אחדות לאומית בענייני כספים", התחזקות ציבור הפועלים ומ"הגוון השמאלי הקיצוני" וחשש מפני הקמת הסתדרות כללית של העובדים, דרבן את האיכרים להתארגן. הבולט במנהיגים היה אלכסנדר אהרונסון, אחיו של אהרון אהרונסון.
בשנת 1920 נוסדה הסתדרות "בנק בני בנימין ", דה מנשה היה אחד מבעלי המניות, הארגון גייס תומכים שהשתייכו לארגונים ציוניים, בעיקר מארצות-הברית ומקנדה, אשר ביקשו להפריד בין "השקעה" ו"תרומה". הם רצו לעודד יוזמה ציבורית לרכישת קרקעות, לחזק יישובים חלשים, לפעול להספקת מים ולקידום החינוך והרפואה, אך גם לפתוח את ארץ-ישראל להשקעות פרטיות על בסיס כלכלי איתן. בארגונים אלה דבק הכינוי "לא ציוניים" בגלל הימנעותם מפעילות מדינית להשגת הכרה בבית לאומי ליהודים.
בשנת 1926, בוועידת הרצליה, החליט ארגון "בני בנימין" לייסד חברה לנטיעת פרדסים בשם "הנוטע". מטרת החברה הייתה לעסוק בכל הפעולות הקשורות בפרדסנות – נטיעה, עיבוד, גיזום, קטיף, אריזה, שיווק, הקמת מפעלים שיספקו ארגזי פרי (חברת "הארגז"), חברה לקידוחי בארות, קבוצת "השדה" ועוד. חברת ה"נוטע" התכוונה להעסיק איכרים חברי הסתדרות "בני בנימין". מטרה נוספת שהציבה לעצמה הייתה לגייס בחוץ-לארץ הון בסך 100,000 דולר.
לצורך השגת שתי המטרות הללו ביקשו "בני בנימין" למכור מניות של חברת "הנוטע" ליהודים, בעיקר אמריקנים,שרצו להשקיע במפעלי התיישבות ונטיעה. בסמוך למטעים הפרטיים הם תכננו להקים יישוב של בני איכרים חסרי קרקע מהמושבות. האיכרים אמורים היו לעבוד בפרדסים של ה"בעלים הנעדרים" וכך לממן את פיתוח המשקים שלהם. השפל הכלכלי בשנים 1926–1927 עיכב את הקמת "הנוטע", אך לא עצר את התפתחותה של הסתדרות "בני בנימין ". שליחים יצאו שוב לארצות-הברית לגייס כספים; המשלחת עברה דרך מצרים ודה מנשה תרם כסף והבטיח לרכוש מניות בחברת הנוטעים החדשה.
בברון דה מנשה דבקו שני כינויים: "הציוני הגדול ביותר שידעה יהדות מצרים בשנים שקדמו לקום המדינה " ו”הציוני שהשקיע בארץ-ישראל, במטעי הדרים ובעסקי נדל”ן בערים חיפה וירושלים”. השקעותיו של הברון דה מנשה בחברת "הנוטע" היו חלק מתופעה כללית של משקיעים יהודים פרטיים, שהגיעו לארץ-ישראל באותם ימים כדי להשקיע אבל לא כדי להתיישב בה. הם השקיעו בעיקר בענף הפרדסנות, הקימו אחוזות ומטעים וכן הקימו חברות בנייה במגזר העירוני.
ל' יהלום (1913 – 2006 ) נולד בעיירה אנטופול שברוסיה הלבנה, הצעיר בחמשת ילדיהם של אברהם-לייב וציפורה יהלום. הוא למד בתלמוד תורה ובחדר, אך לא סיים בית-ספר עממי ולא המשיך, כרבים מחבריו, ללמוד בישיבה או בגימנסיה. שיטוטיו ביערות ובאגמים שהקיפו את העיירה נצרבו עמוק בתודעתו. כשהיה בן עשרים עלה יהלום לארץ-ישראל יחד עם חבריו, חניכי תנועת השומר הצעיר בפולין. מפגש עם יחיאל סגל שינה את מהלך חייו. סגל, בוגר בית אולפנה יהודי לגננות באהלם שבגרמניה ומאדריכלי הגנים הראשונים והמוערכים בארץ, זיהה את יכולתו של העולה החדש החרוץ. למרות היותו נטול הכשרה הנדסית, בוטאנית או עיצובית, הוא קלט אותו כמתלמד במשרדו.
יהלום החליף את הטורייה בשולחן השרטוט והפך, כמעט בן-לילה למתכנן גנים. עם גיוסו לצה”ל במלחמת השחרור, הידע הבוטאני והיצירתיות ניתבו את יהלום לתפקיד יוצא דופן בחיל ההנדסה: פיתוח תחום ההסוואה באמצעות צמחייה. בשנת 1949 הוא מונה על-ידי האדריכל אריה שרון , שעמד בראש אגף התכנון הארצי, לתפקיד “יועץ נוף” וליווה את מרבית הפרויקטים שבוצעו בשנות ה 60-50- כגון מבני ציבור בקיבוצים, מעונות עובדים, מוסדות ציבור ובתי חולים.
יהלום ניחן ביכולת לראות בעיני דמיונו את השטח "לפני" ו"אחרי", והצליח לסחוף אחריו שותפים לעשייה ולשכנעם, כי מותר ואף רצוי להתערב בנוף הקיים. בתקופת פעילותו כאדריכל גנים הוא רקם קשרים מיוחדים עם משתלות מובילות בארץ, וכאשר אלו החלו לייבא צמחים מחוץ-לארץ ולאקלם אותם כאן, נדהמו להיווכח שיהלום מכיר היטב כל צמח בשמו ובתכונותיו.
גן השלושה (סחנה), הבריכה שלמרגלות המפל שנות ה-50. המתכננים: ליפא יהלום ודן צור
יכולתו לצייר לעצמו מודל תלת-ממדי של השטח ולראות בבירור איךי יראו פני השטח בעתיד, באה לידי ביטוי ברבים מהפרויקטים שביצע מאוחר יותר עם שותפו לעבודה,האדריכל דן צור, ובהם גן השלושה (סחנה), חורשת טל, גן סאקר בירושלים, אחוזת הקבר של בן-גוריון בשדה-בוקר ובקעת הקהילות ב"יד ושם" בירושלים, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב.
פרויקטים נבחרים שביצע:
כפר-סבא: גן קולנוע עמל, "גן מנשה", שיכון עובדים, מוסד אונים, מוסד עלומים, שכונת סביוני הכפר, גן אלתרמן. קיבוצים: עין-החורש, נווה-ים, מעברות, שער-העמקים, חצור, רוחמה, יקום, יד-מרדכי.
גנים לאומיים: גן השלושה, בית שערים, בית שאן, מעיין חרוד, חומות קיסריה, עין עבדת.
בתי חולים: רמב"ם, אסף הרופא, הדסה, בית לוינשטיין, פסיכיאטרי באר-שבע תל-גיבורים.
מוסדות לימוד: מכון ויצמן, האוניברסיטה העברית - גבעת רם והר הצופים, אוניברסיטת תל-אביב, בית-ספר בויאר, מדרשת שדה-בוקר.
פארקים: אפק, נחל חדרה, נחל אלכסנדר, הירקון, כפר-סבא, פארק המדע בניצנה.
מצפור הלברט הר הצופים, ירושלים שנות ה-80, המתכננים: ליפא אברהם ודן צור
רגון גננים, בדומה לארגונים המקצועיים בענפי חקלאות אחרים. קוטנר נרתם לרעיון זה בהתלהבות התמימה האופיינית לו, וראה בו צעד נוסף להגשמת חלומו.
כינוס הייסוד של ארגון הגננים נערך ביזמתו של קוטנר במקווה-ישראל, בלב הגן הבוטני. היה זה רגע גדול בחייו: הוקם הגוף שיוציא את הגננות בארץ למרחב. אולם יצחק קוטנר לא השלים את מפעל חייו, ועץ יצירתו נגדע טרם הבשיל פריו במלואו. הייתה לו זכות ראשונים להניח את היסוד לתרבות הגינון בארץ, והוא הטביע חותם בנופה. גניו הרבים מפוזרים בכל פינות הארץ ומבטאים את רוחו היוצרת: בעיר (טבריה,עפולה), במוסדות (בית ברל,מלון רמת אביב), בקיבוץ (בית השיטה, איילת השחר, חניתה) ובפינות רבות אחרות, מהנגב ועד הגליל.
בית ברל תיכנון:1947
זאב רכטר (1960-1899) פעל בארץ ישראל מראשית שנות העשרים של המאה העשרים ועד לתחילת שנות השישים. בתקופת חייו תכנן ובנה מאות פרויקטים ברחבי הארץ. בין בנייניו המוכרים ניתן למנות את היכל התרבות בתל אביב (1951), בשיתוף בנו, האדריכל יעקב רכטר והאדריכל דב כרמי; בנייני האומה בירושלים (1950), מלון קליה בים המלח (1934); בית סוסקין (1934) ובית אנגל בתל אביב (1933).
זאב רכטר נולד בקובלובקה שבאוקראינה בשנת 1899. הוא למד אדריכלות בטכניון של ניקולייב, ובשנת 1919 עלה באונייה ”רוסלאן" לארץ ישראל ביחד עם פולה זינגר, אליה נישא עם עלייתם ארצה.
בתחילת שנות העשרים החל ליישם את הידע שרכש בהנדסה ואדריכלות ועבד תחילה כמודד של רחוב אלנבי בתל אביב, ולאחר מכן כשרטט וכמתכנן בירושלים ובחיפה. בשנת 1924 תכנן ובנה את הבניין הראשון שלו, "בית הכדים" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. בנין זה, אשר עומד על תילו עד היום, הוא בעל מוטיבים קישוטיים כעיטורי הכדים דמויי אמפורות קלאסיות, ושונה מהבניינים שעתיד רכטר לתכנן בשנים הבאות. בשנת 1926 נסע רכטר עם משפחתו לרומא, שם המשיך את לימודיו שנקטעו באוקראינה. הוא השלים שנת לימודי הנדסה ב"בית הספר להנדסה ברומא" (Scuola di Ingeniera di Roma) וחזר כעבור שנה כשכספו אזל.
בשנת 1927 בנה את בית המשוררת אסתר ראב ברחוב הגליל בתל אביב. בית זה, אשר נחשב לאחד הביטויים הראשונים לתנועה המודרנית בארץ, הפך למקום מפגש לבוהמה התל אביבית. בבית זה פגשה את רכטר הפסלת חנה אורלוף אשר התרשמה עמוקות מהבית, והזמינה את רכטר לתכנן עבורה את ביתה ואת ה"אטלייה" שלה בפאריז, בצמוד לבית שתכנן עבורה האדריכל אוגוסט פרה (Perret). כך נדדה משפחת רכטר לפאריז בשנת 1929, שם הקדיש רכטר מזמנו לבניית בית זה, וכן להשלמת לימודיו ב"בית הספר הלאומי לגשרים ורחובות" EcoleNationale des Pontes et Chaussees
עם חזרתו לתל אביב בשנת 1932 ועד למותו ב-1960 בנה זאב רכטר עשרות דירות, בתים פרטיים, מבני ציבור ואף תרם לבנייה הקיבוצית.
האזור כולו היה מוקף יישובים ערביים וחיים יופה, שדיבר ערבית, קשר איתם יחסי שכנות טובים. ליד גדר הפרדס עמד אוהל שבו גרה תקופה ארוכה משפחת חוסיין אבו, אחד השומרים הוותיקים בפתח-תקווה וידידו של "זקן השומרים" אברהם שפירא. לגן המופלא הגיעו במשך השנים רבים ממנהיגי היישוב: דוד בן-גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כאהרון מסקין וחנה רובינא ואף אורחים מחוץ-לארץ. השחקנית האיטלקייה סופיה לורן, למשל, ביקרה במקום בשנת 1964, בזמן ששהתה בארץ לצורך צילומי הסרט "יהודית". הביא אותה לכאן אברהם יופה, בנם של מרים וחיים, שאירח אותה בהיותו אלוף פיקוד הצפון.
מחזהו של ניסים אלוני, "הכלה וצייד הפרפרים", עובד לסרט בבימויו של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק, הוסרט ב"גן מנשה" והוקרן בשנת 1974.
בשנת 1966 נפטר חיים יופה. שנתיים לאחר מכן, ב 1968- עזבה אלמנתו, מרים, את "גן מנשה" ועברה להתגורר עם בנה בקיבוץ יקום; היא נפטרה בשנת 1974. צמחים רבים מתו בגן לאחר שעזבה את המקום. באותה שנה ניהל הבן, אברהם יופה, מגעים עם ג'ורג' דה מנשה, בנו של הברון, בניסיון לרכוש את הגן. ג'ורג' רצה תמורתו 800,000 דולר. משפחת יופה ניסתה לגייס את הסכום בסיוע עיריית כפר-סבא אך לא הצליחה. בסופו של דבר נמכר הגן למשפחת אייזנברג.
ביתם של מרים וחיים יופה בתחומי "גן מנשה " קיים עד היום , אך הוא מוזנח וככל הנראה משמש לזוגות המתגנבים לגן. הגן היווה חלק מיחידת קרקע בת 218 דונם, אשר נרכשה בשנת 1934 בידי הברון פליקס
דה מנשה מאלכסנדריה, מצרים. הוא ביקש לעצב כאן גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה ותכנן להקים בתוכו את ביתו ("הווילה"), אך הבנייה לא מומשה מעולם. על מלאכת תכנון הגן ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, לעוזרו
נתמנה ליפא יהלום, והאדריכל זאב רכטר שתכנן את הבית. בשטח ניטעו עצי הדר ולצדם עצי פרי סוב-טרופיים, וממזרח להם הוכשר אחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ. הכניסה אל הגן הייתה דרך שער שפנה
לכביש חיפה–תל-אביב. אולם תקופת המרד הערבי (1936 – 1939), פרוץ מלחמת העולם השנייה, פשיטת הרגל של בנק 'בני בנימין' (1940), התפרקות חברת 'הנוטע' שבה השקיע הברון ומחלתו הרחיקו את משפחת דה מנשה מהשקעות חדשות בארץ-ישראל וגם הרחיקו אותה מהגן ומהחלום לבנות בית בתחומו. למרות שהוא נותר בבעלות הברון, הרי שהחל משנת 1939 הוא נקשר במשפחת יופה מיבנאל, שהוזמנה על-ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו. מרים (לבית כבשנה) וחיים יופה נשכרו שנים אחדות קודם לכן בידי הברון לנהל פרדס שרכש בקרית מטלון (פתח-תקווה), וזאת בהמלצת אליהו קראוזה, מנהל מקווה-ישראל והשופט צדקיהו הרכבי (אביו של האלוף יהושפט הרכבי). עתה מונתה משפחת יופה בידי נציגי הברון לנטוע ולנהל את הפרדס והגן ב"גן מנשה".
המשפחה התגוררה בבית צנוע, שהוקם בראש גבעה בתחומי הגן. חיים יופה ניהל את הפרדס, אותו נטע במו ידיו יחד עם עוד שני פועלים, על טהרת "העבודה העברית". בפרדס קדחו באר, שבמימיה השקו את עצי הפרדס. הנכדים
זוכרים את המשאבה המופעלת במנוע דיזל,שאת צלילי ה"פק-פק" שלו שמעו למרחוק. העצים הושקו בצינורות ברזל עם "שטוצר"(ברז) לכול שורה.
מעורבותה של המשפחה במקום הינה יוצאת דופן בתולדות הגנים בארץ-ישראל; הצירוף של משך הזמן הארוך בו היא טיפלה בגן, מקצועיותה ומסירותה בביצוע העבודה, הביא להישגים ייחודיים בטיפוחו. בו בזמן הייתה מרים הגננית הראשית, ויש הזוקפים לזכותה את מראהו המרהיב של הגן. במרפסת, ליד עצי האורן, היא הקימה חממה, וכן היו לה גן ירק וגינת ורדים. ליפא יהלום היה ידיד קרוב שלה; הוא וגננים אחרים מכל הארץ הביאו לה צמחים. למרים היה קשר גם עם נח נפתולסקי, בתקופה שהייתה לו משתלה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ואשר הביא לגן פרחי ציפור גן-עדן. גם חיים יופה עצמו הסתובב ברחבי העולם, למשל במצרים ובאיטליה, והביא עצי נוי מיוחדים, כגון מגנוליה ודקל הטבעות, וצמחים כמו קני במבוק, שניטעו ליד הבאר. הוא הביא לגן גם שתילים וזרעים של עצי פרי שעד אז כמעט שלא נראו בארץ, כגון שסק, אנונה, אגוז, אבוקדו ומנגו (שהיה אהוב במיוחד על הברון דה מנשה, ופירותיו נשלחו לביתו במצרים). בנטיעות עזרו לו חברי גרעין ההכשרה של קיבוץ 'העוגן', שישבו בכפר-סבא.
הגן בשנות ה-90
במקום ניטעה צמחייה ייחודית ומגוונת, לרבות צמחים, אשר הגיעו ממשתלות ומחוות איקלום, כמו זו שהיתה במקווה ישראל. בין השאר הובאו ארז הלבנון, עצי פיטולקה (שכונו בפי המשפחה "עץ הברוגז", שכן בצלם ישבו הילדים בשעת כעס) ואורנים מאיטליה. ליד מפל המים שב"מערה" ניטעו דקל מצרי, מגנוליה, כליל החורש ובת עופרית.
הגן התנהל כמשק אוטרקי וכלל לול תרנגולות ועדר עיזים וכבשים, שמחלבן ייצרו גבינות. פעם בשבוע היה חיים נוסע לכפר-סבא לקנות מצרכי יסוד, כמו קמח ושמן. במהלך מלחמת העולם השנייה לא ניתנו רישיונות לכלי רכב פרטיים בשל מחסור בדלק, אך ברשותו הייתה מכונית בעלת אישור מיוחד, שסודר על-ידי הברון דה מנשה. בטנדר זה, שהיה עמוס פרי הדר, העביר חיים נשק למקומות מסתור של ה"הגנה". בתקופה זו המקום היה עדיין מחוץ לגבולות המועצה המקומית כפר-סבא; "גן מנשה" סופח אליה רק בשנת 1946 , עם התרחבות המושבה כלפי צפון ומערב. "גן מנשה" היה בתקופת המנדט מקום מפגש של חברי ה"הגנה" והפלמ"ח. בגג הבית הותקן סליק ועל הגג – תחנת קשר, שהוסוותה כשובך יונים. אלישבע, אלחוטאית של הפלמ"ח, גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. היא הוצגה בפני כולם כ"מנקה ועוזרת" ולכן התפלאו האורחים על כך, שמרים מגישה להם בעצמה את התה והארוחות.
בעיקר במטעי הדרים במישור החוף המרכזי והדרומי, וקיוו להרחיב את עסקיהם ברצועת ההדרים כולה. במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה ה-20, עם התרחבות ענף ההדרים שהחליף את גידול השקדים, הסתמן שינוי במושבה. אדמות החמרה נמצאו מתאימות לנטיעת הדרים ועד סוף העשור הקיפו פרדסים בשטח של כ-2,000 דונם את המושבה מכל עבריה. כמו במושבות אחרות במישור החוף, גם בכפר-סבא הפכו ההדרים לענף ראשון במעלה למשך שנים רבות.
בשנות ה-30 עברה המושבה, כמו היישוב היהודי כולו, תהליך התפתחות מואץ. בראש הפירמידה הכלכלית והתעסוקתית ניצב בכל אותן שנים ענף ההדרים, אשר העסיק בעונת החורף - ימי הקטיף, האריזה והמשלוח- מאות ואלפי עובדים. משקיעים מארצות חוץ ביקשו לרכוש כאן פרדסים ואף לטעת חדשים. במשך שנים אחדות הועסקו בענף עובדים יהודים בלבד וכפר-סבא , כמו יתר יישובי השרון, התגאתה ב"עבודה עברית". אולם כשגברה בחורף 1934 הדרישה לכוח אדם, ופועלים יהודים לא היו בנמצא, נאלצו פרדסנים להעסיק ערבים, שהיוו כוח עבודה זול, מעשה שגרם לאחד העימותים הקשים בתולדות המושבה והיישוב היהודי כולו, עימות שנמשך שנים אחדות. הסתדרות העובדים עמדה על כך שעבודות הקטיף והאריזה יבוצעו רק על ידי יהודים. האיכרים טענו שאין הם מקבלים די עובדים והעסיקו ערבים. הפועלים היהודים ארגנו משמרות מחאה בהן השתתפו מנהיגים, מורים וסופרים בשערי הפרדסים שהעסיקו ערבים. הדברים הגיעו לידי עימותים והמשטרה הבריטית התערבה ואסרה אחדים ממנהיגי הפועלים. המאבק נכשל אך היה לו ערך חינוכי ניכר והוא הפך למיתוס מקומי.
החל מאמצע שנות ה-30 חל מפנה של ממש בענף והביקוש לרכישת קרקעות ולנטיעות חדשות הצטמצם, עד שהעיסוק בענף הפרדסנות הפך לנטל כלכלי שלא ניתן היה להתמודד איתו. מלחמת העולם השנייה גרמה לניתוק מהשווקים באירופה ושיתקה את הענף כליל. בשנת 1943 הוקמו בכפר-סבא שני בתי-חרושת למיצי הדרים, "פריכוז" ו"מיצארון", שהיו מבשרי התעשייה במושבה. הם העסיקו כ 120- עובדים במשך עונה קצרה של כארבעה חודשים בשנה.
בסוף שנות ה-20 החלו ניצני התאוששות מהמיתון שפרץ בארץ-ישראל בשנת 1926. הפרדסנות, שהפכה לענף היצוא הראשי של ארץ-ישראל במגזרים היהודי והערבי, היוותה מקור תעסוקה מרכזי לציבור גדול של פועלים. רובה היה נתון בידיים פרטיות ומנהיגי הציבור היהודי ראו בה גורם מרכזי למשיכת הון פרטי מחוץ-לארץ. הבולטות של ענף הפרדסנות בנוף, פריסתו הרחבה והשלכותיו על מעמדה הכלכלי של הארץ ועל עיצוב הנוף ההתיישבותי הפכו לחלק מהחזות, מהתדמית ומהמיתוס שלה. פיתוח הענף נבע מהביקוש ההולך וגדל לפרי הדר בארצות אירופה, בעיקר באנגליה, וממודעות הציבור לחשיבותם של הוויטמינים, כגון ויטמין C.
בשנים 1926 – 1927 הוכפל שטח הפרדסים בבעלות יהודית, ועד סוף 1929 הוא הוכפל שנית. התרחבות הענף משכה משקיעים מחוץ-לארץ, בעלי ההון הבינוני והגדול, והם נטעו פרדסים, הקימו חוות חקלאיות וייסדו חברות מטעים, ובכך הגדילו את רכושם. המשקיעים שהגיעו לארץ בשנים אלו היו שונים מאלו שהשקיעו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל העובדה שהשקעתם היתה בשל כדאיות כלכלית ופחות ציונית-לאומית.
בחלק מהכסף שקיבלה משפחת דה מנשה ממכירת אדמותיה בנתניה ובפתח-תקווה נרכשו 218 דונם מצפון-מערב לכפר-סבא, בסמוך למטעי חברת 'גן חיים'. באדמות אלו נטע דה מנשה בשנת 1936 פרדס ותכנן להקים בית גדול-מידות וגן. אולם הבית הגדול לא הוקם ובמקומו נבנה בית צנוע עבור חיים יפה, מנהל העבודה בפרדס.
פעילותם של המשקיעים הפרטיים בארץ-ישראל נקטעה עקב פרוץ מאורעות 1936 שנמשכו עד שנת 1939, מלחמת איטליה בחבש, מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. מאחר שמשק "גן מנשה" היה קטן יחסית לחוות ולמטעים סמוכים, הוא אינו סיפק תעסוקה לפועלים רבים ולא נתפס כגורם משמעותי בהתפתחות היישובית במישור החוף. החוות והמטעים הגדולים היו אבן שואבת להכשרה ולעבודה עבור קבוצות פועלים שהתארגנו לקראת עלייתם על הקרקע, אך "גן מנשה" לא שולב בפעילות זו.
גן העדן המקראי היווה תמיד מקור השראה ליוצרים רבים מתחומי תרבות מגוונים. בתחילה נוצר הגן כמענה לצרכי האדם אך הוא למד להפיק ממנו גם הנאה רוחנית וסיפוק לנפש. הקמת הגנים הראשונים ושיקום נופי קדם בארץ היוו נדבך בלתי נפרד ממעשה הבניין והתחייה הציוני. ראשוני הגננים והמתכננים פעלו ללא לאות לשינוי הנוף, לשיפורו ובעיקר ליצירת מקום מחיה חדש. הם ייבאו זנים, אקלמו צמחים, הזרימו מים והפריחו את השממה.
במשך כמעט מאה וחמישים השנים האחרונות, שבהן שבו ועלו יהודים לארץ ובנו את מולדתם מחדש, היו נטיעת עצים וגנים ושיקום נופים חלק בלתי נפרד ממעשה הבניין והתחייה. הכמיהה הגדולה לנוף ירוק במולדת, שהוזנחה בשנות הגלות, כמו התפרצה בכל עוז ומצאה את ביטויה בעיצוב פניה הירוקות של ארץ-ישראל בקצב מזורז. שנת 1870, תאריך ייסודו של בית-הספר החקלאי מקווה ישראל, עשויה להיחשב בצדק כראשית השיבה של עם ישראל לארצו בעת החדשה, ומציינת גם את ראשית גננות הנוי כאן.
קשה לקבוע, מי היה הגנן היהודי הראשון בארץ מאז תחילתה של ההתיישבות החדשה בשלהי המאה ה -19. כבר בראשית המאה העשרים שלח הברון רוטשילד גננים מומחים מצרפת, שפעלו רבות לטיפוח גני הנוי באר והכניסו אליהם צמחים חשובים. רובם היו צרפתים וערבים, אך היו ביניהם גם יהודים. אחד מהם היה פרץ פסקל, פרדסן מפתח-תקווה, שעסק גם באזרוח צמחי נוי במסגרת תחנת הניסיונות בפתח-תקווה, אשר נוהלה על-ידי אברהם איכילוב.
זכריה צנעני התימני נטע בטבריה בשנת 1917 עצי חרוב וקזוארינה ודקלי וושינגטוניה, ששימשו יסוד לגן העירוני. הוא זכאי להיחשב כאבי הגננים העירוניים בארץ. עם קום מדינת ישראל חרג נושא עיצוב הגנים מגבולות היישוב הבודד, העירוני או הכפרי, והפך לשאלת עיצוב הנוף של הארץ כולה. האופקים נפתחו, ומראה הארץ לא היה עוד עניין להתרשמות ולהתפעלות בלבד, אלא נושא לחזון המחייב מעשים. לשבחה של המדינה הצעירה ייאמר, כי אף שמיומה הראשון לא השתחררה מן הכורח לעמוד על נפשה, התחילה לטפל בטיפוח נוף הארץ. לאחר הקמתה אכן החל לפעול ליד משרד הפנים אגף התכנון הארצי, בראשותו של האדריכל אריה שרון.
