עבר מקרוב

 

 

מבוא

 

תערוכה זו מבקשת להציג שניים ממדעי הטבע המובהקים, המסייעים למחקר הארכיאולוגי ותורמים רבות להישגיו ולהתקדמותו.

כבר בזמנים קדומים היה האדם ער וסקרן לגבי עברו ותולדותיו. עניין זה הלך וגבר עם התפתחות המדעים בעת החדשה, וכתוצאה מכך התקדמו מאוד המחקר הארכיאולוגי ומדעי העזר שבהם משתמש הארכיאולוג.

שלא כבמדעי הטבע, העוסקים בעולם ממשי וידוע, מלקטת הארכיאולוגיה קטעי עדויות מן העבר, ואת העבר לא נוכל לשחזר במלואו לעולם. ככל שנרבה להעזר במדעים נוספים ובשיטות מחקר מתקדמות תהיה התמונה של החיים בימי קדם שלמה יותר.

בראשית המחקר הארכיאולוגי הצטמצמה עבודת החפירה בעיקר בחשיפתם וברישומם של מבנים קדומים ובאיסוף פריטי אמנות וממצאים מיוחדים שמשכו את העין. הארכיאולוג הבריטי הידוע סיר ויליאם פלינדרס פיטרי, שהחל לחפור בארץ-ישראל בשלהי המאה ה-19, היה הראשון שלמד להפריד בין השכבות השונות בתל הקדום ולהשתמש בשברי כלי החרס כאמצעי לקביעת תאריכן. בכך הוא החל בתהליך היצירה של בסיס מדעי לארכיאולוגיה, והפך אותה מציד אוצרות "נאור" למחקר רב-תחומי מבוסס.

חפירתם של יישובים עתיקים רבים ברחבי הארץ תרמה לעלייה ברמת התחכום של שיטות העבודה בשטח ושל העיבוד המדעי של הממצאים לאחר מכן. כיום, לאחר למעלה ממאה שנות מחקר וחפירה, השתנו פניה של הארכיאולוגיה בארץ-ישראל לבלי הכר.

חלפו הימים שבהם נוהלו חפירות נרחבות בידי אדם מוכשר אחד. במהלך הזמן שותפו בעבודת הצוות מומחים מתחומים שונים, אשר הוכיחו עד מהרה, כי בכוחם לתרום רבות לחקר התרבות החומרית של ימי קדם. לצורך זה החלו הארכיאולוגים ועמיתיהם לאסוף שרידי תעשייה, אשפת יישובים, משקעים טבעיים, עצמות בעלי חיים, זרעים וחומרי גלם, ולא רק חרסים ועדיים.

נוסף על מומחים לקיראמיקה, חוקרי מקרא, היסטוריונים ובלשנים, נכללו עתה בצוות גם חוקרים מתחומי מדעי הטבע, החברה והסביבה: גיאולוגים, אנתרופולוגים, פאליאובוטנאים, זואולוגים, הידרולוגים, מומחים לקרקעות, מתכנתי מחשבים ועוד. תהליך זה תפס תאוצה בשנות השבעים של המאה העשרים והוא ממיך להתפתח גם בימינו.

התחום הראשון שבו עוסקת התערוכה הוא המתודה הפטרוגרפית – שיטת מחקר הלקוחה מתחומי הגיאולוגיה. הפטרוגרפיה מסייעת להגדיר את מוצאו ומקורו של הטין שממנו נעשה החרס, שהוא אחד הממצאים הנפוצים בחפירה הארכיאולוגית. ביכולתה להאיר בכך תופעות ותהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים בתולדות האנושות מאז ראשית השימוש בכלי החרס.

תחום שני המוצג כאן, והעוסק אף הוא בחומר גלם שהיה בשימוש נרחב תודות לזמינותו, הוא הארכיאובוטניקה – חקר חפצים קדומים שנעשו מהצומח בכלל ומעץ בפרט. זיהוי מיני העצים, הצמחים, הפירות והזרעים שהאדם ניצל לצרכיו השונים תורם רבות להכרת התקופות הקדומות, אורח חייו של האדם ותנאי הסביבה בעבר.

שחזור תולדות הצומח בארץ-ישראל על סמך הממצאים האלה, קביעת גילם ואזורי צמיחתם של הצמחים והעצים וניתוח הופעתם או העלמם של מינים שונים, מאפשרים לשחזר שינויים שחלו בעבר באקלים ובתנאים הסביבתיים.

 

שיתוף הפעולה ההדוק בין תחומי המדע השונים לבין הארכיאולוגים מאפשר להציג תמונה בהירה ומדויקת יותר של התפתחות האנושות בעבר הרחוק ובהווה, ואולי אף לצפות התרחשויות שיחולו בעתיד.

 

אוצרת: ירדנה ויזנברג

 

 

 

 

 ארכיאובוטניקה- צמחים מימי קדם

 

לימוד העבר וההתחקות אחר תחומי הפעילות האנושית בימי קדם מתאפשרים תודות למציאתם של חפצים שהאדם הותיר אחריו.

מימי קדם ועד ימינו היוו העצים אחד מחומרי הגלם החשובים ביותר. הם שימשו לבנייה ולייצור חפצים וסיפקו פרי מאכל וחומר בעירה. עצים גדולים וזקנים קודשו באמונה העממית וכך אף ניצלו מכריתה.

המחקר הארכיאובוטני (ביוונית ארכיאוס=קדום; בוטניקה=חקר הצומח) עוסק בממצאי עץ קדומים המתגלים בחפירות הארכיאולוגיות. פיסה זעירה מהעץ עוברת טיפול מיוחד ושקף שנוצר ממנה, המציג את מבנה העצה, מושווה לחתכים של עצים מודרניים שמינם ידוע, וכך מזוהה סוג העץ הקדום. לימודם של הממצאים וזיהוי מיני העץ מאפשרים לעמוד על התנאים האקולוגיים והאקלימיים ועל יחסי הגומלין בין האדם והצומח בתקופות שבהן השתמשו בעצים אלה ובאזור הנדון.

ממצאי העץ הקדומים הם מקריים ואקראיים וכמותם מושפעת מתנאי ההשתמרות באתר ומשיטות החפירה. העץ משתמר בעיקר באזורים צחיחים מחד-גיסא או בתנאי לחות קיצוניים וחסרי חמצן (למשל בקרקעית הים) מאידך-גיסא, או לאחר שהתפחם.

קביעת מיני העצים המקומיים שהאדם ניצל לצרכיו וזיהוי פירות וזרעים ששימשו למאכל תורמים רבות להכרת התקופה הנחקרת, אורחות חייהם של התושבים ותנאי הסביבה בעבר. זיהוי מיני העצים המיובאים ומקורם מצביע על רמת החיים במקום, על קשרים כלכליים ומסחריים ואף על מסורות והשפעות תרבותיות.

 

הכרת תולדות העצים, קביעת גילם ואזורי צמיחתם, וניתוח הופעתם או העלמם של מיני צמחים ועצים מאפשרים לשחזר שינויים אקלימיים שחלו בעבר בארץ-ישראל.

תמונה מלאה של ההיסטוריה של הצומח באזור והשימושים שנעשו בו תתקבל רק בשילובם של כל תחומי המחקר העוסקים בכך, כגון זיהוי מיני העצים (דנדרוארכיאולוגיה), חקר גרגרי האבקה שהשתמרו (פלינולוגיה) וחקר גילם של עצים (דנדרוכרונולוגיה).

רוב חלקיה של ארץ-ישראל השחונה יחסית היו עניים בשטחי יער במשך כל תולדותיה. עובדה זו בלטה בעיקר במאה ה19-, לאחר מאות שנים של הזנחה וכריתה בלתי מבוקרת.

המחקר מעלה שהשיקול העיקרי בבחירת עצים לבנייה היה זמינותם בקרבת מקום ורק לאחר מכן – התאמת העץ לצורך המסוים. האוכלוסיה חסרת האמצעים השתמשה בעצים מקומיים, בעוד שבמבני ממשל ודת ובבתים גדולים, שנבנו בידי התושבים האמידים, השתמשו גם בעצים שיובאו מארצות אחרות במזרח התיכון (לבנון, סוריה, קפריסין ואנטוליה). המהגרים החדשים והמוסדות הזרים, שהתיישבו בארץ החל במאה ה19-, השתמשו בעצים משובחים שיובאו מאירופה ומאמריקה.

 

 

מפת אתרי חפירות עיקריים

 

 

 

אתרי חפירות עיקריים בארץ ואתרים שבהם נתגלו פריטי עץ קדומים

 

בארץ-ישראל נערכו חפירות ארכיאולוגיות רבות אך רק באתרים מעטים יחסית נתגלו שרידי עצים קדומים. להבדיל מחומרים כגון אבן, חרס, מתכת וזכוכית, העץ הוא חומר אורגני-ביולוגי הנאכל על-ידי חרקים, מפורק על-ידי מיקרואורגניזמים ורגיש ללחות ולשינויי אקלים. לכן מעטים הם ממצאי העץ העתיקים, והם משתמרים ומתגלים רק באזורים יבשים כמו המדבר מחד-גיסא או בסביבה לחה בקביעות, כמו קרקעית הים, מאידך-גיסא.

עד לפני כשלושים שנה לא נאספו כמעט שרידי עצים בחפירות הארכיאולוגיות, וזאת עקב חוסר מודעות לנושא. לכן המחקר של הצומח שכיסה את הארץ בעבר מצוי רק בתחילת דרכו.

 

 

 

זיהוי מין העץ – עצה פי כמה

 

במינים רבים של צמחים יש לעצה מבנה אנטומי שונה. בדיקה מיקרוסקופית של פיסת עצה אשר נמצאה בחפירה ארכיאולוגית מאפשרת, על כן, לזהות, מאיזה צמח היא נלקחה. המבנה השונה של התאים והרקמות המרכיבים את העצה מתגלה בבדיקה של חתך רוחב וחתך אורך (רדיאלי ומשיקי) של העץ. השוואת המבנה של דגימת העצה הקדומה עם תצלומים של חתכים אשר הוכנו מעצים בני ימינו, שזהותם הבוטנית נקבעה בביטחון, מאפשרת להגדיר במדויק את מין העץ שנאסף בחפירה.

 

 

 

 

 

ממצא שרוף

 

רוב ממצאי העץ הנחשפים בחפירות הינם שרופים. במהלך ההיסטוריה חרבו היישובים הקדומים פעם אחר פעם עקב מלחמות, שריפות, רעשי אדמה וכדומה. בשכבות השריפה והחורבן הנחשפות בחפירה מתגלים שרידי עץ שהתפחמו באירועים אלה או בשל ריקבון העצה. למרבה המזל שומרת העצה המפוחמת על המבנה האנטומי המקורי שלה ואינה נפגעת יותר על-ידי יצורים ביולוגיים, עובדה המאפשרת לזהות את מין העץ.

 

 

 

שינויים בנופי הצומח

 

כיון שהאדם השתמש בדרך-כלל במיני העצים שגדלו בסביבתו הקרובה, מעידים שרידי העץ המתגלים בחפירות על נופי הצומח ששלטו באזור בעבר. בנופים אלה חלו באלפי שנים האחרונות תמורות מפליגות, וזאת בעיקר עקב הפעילות האנושית, שכן האקלים כמעט לא השתנה. פיתוח חקלאות ומלאכות, בניית ישובים, מלחמות ותהליכים דומים גרמו להכחדת מינים רבים של צמחים מנופי הארץ, בעוד שאחרים חדרו אליה והתבססו בה במקום הקודמים.

 

בדיקת הממצאים הבוטניים שנאספו באתר עין בוקק שלחוף ים המלח העלתה, שמרבית הקורות וחלקי העץ, אשר שימשו לבניית בית מגורים ומצודה באתר בתקופה הרומית-ביזנטית, היו של תמר מצוי וצפצפת הפרת.

התנאים האקולוגיים השוררים בעין בוקק מתאימים לגידולם של מינים אלה גם כיום. אולם עצי התמר וצפצפת הפרת נעלמו לחלוטין מן האזור בימי הביניים למשך מאות שנים – התמר עקב הפסקת הטיפול במטעים בזמן שיישובי האזור ננטשו והצפצפה בגלל ניצול-יתר בימי קדם. רק בימינו, עם חידוש היישוב היהודי בחוף ים המלח, ניטעו בו שוב תמרים רבים.

 

עוד על ממצא התמר בארץ

 

 

 

 

 

 

 

 

עצים מטביעים חותמם

 

בדיקת גזעיהם של עצים מסוימים מראה בחתך רוחב טבעות חד-מרכזיות רבות מאוד, זו בתוך זו. טבעות אלו הן תוצאה של התעבות העצה בזמן גידול העץ, והן מופיעות רק בעצים השרויים בתרדמה במשך חלק מהשנה, ומתעוררים וגדלים בחלקה השני. בכל עונת גידול נוצרת בעץ טבעת חדשה, ומספרן מעיד על גילו של העץ. רוחב הטבעת תלוי בתנאים ששררו בסביבה בזמן היווצרה: בשנה שבה שררו תנאים לא נוחים לצמיחה נוצרה טבעת צרה, ואילו בשנה מבורכת נוצרה טבעת רחבה.

כל טבעת כוללת אזור בהיר ואזור כהה, כיון שבתחילת עונת הגידול נוצרים בעצה תאים רחבים בעלי דופן דקה ובתום העונה נוצרים תאים בעלי חלל קטן ודופן עבה. ההבדל במבנה התאים ובגון העצה מאפשר להבחין בטבעות הגזע.

 

 

בטבעת הזמן – דנדרוכרונולוגיה

 

המדע העוסק בשחזורם של תהליכים אקלימיים ובתיארוכם על-פי מספר הטבעות השנתיות הנוצרות בגזע העץ ועוביין, נקרא דנדרוכרונולוגיה. מקור המונח ביוונית: דנדרון=עץ, כרונוס=זמן, לוגוס=מדע.

כאמור, לא כל העצים מייצרים טבעות כאלו. כדי ללמוד את רצף השינויים שחלו בטבעות העץ ולשחזר לפיו את התהליכים האקלימיים שחלו באזור, יש להשתמש בעץ בוגר בעל טבעות שנתיות ברורות, הניחן ברגישות רבה לשינויים אקלימיים, שאינו סובל מתחרות עם עצים אחרים על מזון, מים ואור, ושאינו גדל על מקור מים או נתון לנזקי רעייה, שריפה או חרקים.

 

כיום מופעלת במעבדות מערכת משוכללת למדידת רוחב הטבעות. מיקרוסקופ סורק המחובר אליה מאפשר לערוך מדידות מדויקות, וניתוח סטטיסטי של התוצאות מבוצע באמצעות מחשב.

יישומי הדנדרוכרונולוגיה

שחזור מחזורי האקלים והשינויים שחלו בו בעבר על סמך טבעות העצים עשוי לאפשר חיזוי שינויים כאלה בעתיד. תחומי מדע אחדים עוסקים בכך, ולכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. שילוב תוצאות המחקרים יספק מידע מדויק יותר אודות השפעת האקלים על חיי הצמחים. אך יידרשו עוד מחקרים רבים כדי שניתן יהיה לשחזר את ההיסטוריה האקלימית של ארץ-ישראל.

הימצאותם של חלקי עץ או כלים עשויים עץ במבנה ארכיאולוגי או היסטורי מאפשרת לעתים לעמוד על זמנו באמצעות מניית הטבעות השנתיות ששרדו בפריטים והשוואתן עם הרצף ההיסטורי-אקלימי הידוע כבר.

שיטה זו מאפשרת גם לקבוע את גילם המדויק של עצים גדולים, זקנים או קדושים ובכך לסייע בקביעת ערכם ובשימורם בנוף.

 

 

 

קדוחה

 

הקדוחה היא גליל עץ דק מאוד, שאורכו כאורך רדיוס הגזע, המוצא מן העץ בעזרת מקדח מיוחד. משתמשים בשיטה זו כאשר מבקשים לבדוק את גילו של עץ בלי לכרות או לנסר אותו במלואו, כגון עצים זקנים, קדושים או מוגנים, או קורות עץ המצויות עדיין בשימוש. פעולה זו גורמת פגיעה מזערית בעץ. בעץ הגדל במדרון תלול, במקום סחוף-רוח או במדבר, הצמיחה אינה סימטרית בכל היקפו, ולכן יש להוציא ממנו קדוחות אחדות לשם קבלת תוצאה מהימנה.

 

 

 

עצים ישישים חסרי טבעות מדויקות

 

בבואנו לחפש בארץ-ישראל עצים שגילם מופלג וניתן למדידה מסתבר, שהם מעטים מאוד, וזאת בעטיים של כריתה וחורבן הצומח במשך דורות רבים. בנוסף לכך, מרבית העצים הגדלים כאן הם ממינים, שממילא אינם מייצרים טבעות סדירות.

גם במקרים שבהם שרדו עצים בעלי גיל מופלג, למשל הודות לקרבתם לאתרים קדושים, לא תמיד ניתן למדוד את גילם בשיטת הדנדרוכרונולוגיה. עמם נמנים: עצי הזית בכנסיית "גת שמנים" בירושלים, שאינם יוצרים טבעות ברורות ומרכזם חלול; עץ השיזף בחצבה, היוצר טבעות כפולות; ועץ השקמה במרכז נתניה ("אום חאלד"), שאינו יוצר כלל טבעות.

 

להלן עצים זקנים אחדים שגילם נמדד בשיטה זו:

 

  • אלון תבור, קבר אבא חלפתא, גליל מעל 500 שנה
  • אלון תבור, בית קשת, גולן מעל 250 שנה
  • אלון מצוי, "אשל אברהם", חברון כ850- שנה
  • אלה אטלנטית, שמורת תל דן כ600- שנה

 

 

 

 

 

מטמוני כלי העץ מעין גדי

 

במכלול החפצים המגוון, שנתגלה  בקברים אשר נחפרו בנווה עין גדי שבמדבר יהודה, נמצאו כלי עץ במצב השתמרות טוב, כאילו זה עתה שימשו את בעליהם.

התנאים המיוחדים השוררים במקום – לחות נמוכה, טמפרטורות גבוהות ויובש ברוב עונות השנה – מאפשרים השתמרות טובה של ממצאים אורגניים ובכך לימוד תרבותם החומרית של מתיישבי עין גדי בימי בית שני (מאה א' לפנה"ס – מאה א' לספירה).

ממצאים ייחודיים אלה כוללים חפצי שימוש אישיים קטנים ואף ארונות קבורה שלמים. המכלול

מצטיין בריבוי מיני העצים שנעשה בהם שימוש ובעובדה, שרובם אינו גדל בסביבת עין-גדי והובא מאזורים שונים בארץ-ישראל ואף מארצות אחרות. יש לציין, שבעת העתיקה ייבאו לארץ-ישראל מיני עצים שנועדו רק לצרכים ייחודיים וחשובים, וזאת עקב קשיי ההובלה ועלותה. ואכן, כל העצים שמהם נעשו כלי עין גדי הם ממינים הידועים באיכותם, וחלקם משמש את האדם עד היום.

 

 

 

 

 

אשכרוע ירוק-עד

 

אחוז מכריע מהמסרקים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות וזמנם החל מהתקופה ההלניסטית (מאות ד'-א' לפנה"ס), נעשה מעצה של אשכרוע ירוק-עד. זהו שיח שמוצאו בדרום אירופה, צפון אפריקה ומערב אסיה אך אינו גדל בארץ-ישראל. העצה שלו נוחה ביותר לעיבוד, בעלת משקל גבוה ועמידות טובה. היא משמשת בעיקר לייצור כלים קטנים, מורכבים ומשובחים, כגון המסרק שייצורו מחייב עבודת ניסור מסובכת בין שיניו הדקות. עד היום משמשת עצת האשכרוע לעשיית מסרקים.

ממין זה נעשו מסרקים שהתגלו באתרים הבאים: יריחו; קומראן שבחוף ים המלח (בלתי גמור); קברי עין גדי; מערות בר-כוכבא במדבר יהודה; עין רחל, מוית עוואד ותמנע שבערבה. כמו כן נעשה ממנו מקל מעוטר שהתגלה בעיר דוד שבירושלים.

 

 

 

מצדה

 

אוסף קורות העץ וחפצי העץ של מצדה הינו המגוון והחשוב ביותר מבין אלה שהתגלו בארץ עד כה. הפריטים שרדו הודות לתנאי היובש הקיצוניים השוררים באזור. אופיה המיוחד של ההתיישבות במצדה – אתר ארמונות מלכותי מבוצר מחד-גיסא ומקלט ומעוז לחימה אחרון למורדים בשלטון הרומי מאידך-גיסא – משתקף היטב בממצא הבוטני. זיהוי מיני העצים שהתגלו באתר מרחיב את ידיעותינו אודות חיי היום-יום של יושביו.

הצמחים שנוצלו במצדה הגיעו ממספר מקורות: עצים מקומיים, שחלקם גדל באזור גם כיום; עצים מהסביבה הקרובה, שחלקם עדיין קיים ואחרים נכחדו בשל השימוש הרב; וכמות גדולה של עצים אשר יובאו מארצות אחרות, הן כחומר עצה גולמי והן כחפצים מוגמרים.

 

 

 

ארמון מצדה

 

 

 

 

עצה משובחת ממצדה

 

חפצי נוי ויוקרה אישיים וכן קורות ששימשו לבניית ארמונותיו של הורדוס ולציפוי קירותיהם, נעשו מעצים משובחים אשר הובאו למקום מבתי גידול אחרים בארץ-ישראל או יובאו מארצות שכנות. פריטי עץ רבים מאוד נעשו מעצת ערער אדום שיובאה מהרי אדום ומעצת ארז הלבנון שיובאה מלבנון, והם משקפים בברור את רמת החיים הגבוהה שקיימו הורדוס ומשפחתו.

מחקר השוואתי של שרידי הערער האדום משלושה אתרים אשר נבנו על-ידי הורדוס – מצדה, הרודיון וקיפרוס – העלה, שעצים אלה הובאו כנראה באותה תקופה ומאותו אזור גידול.

 

 

 

 

 

סוללת המצור על מצדה- עצה מקומית בלבד

 

לעומת מגוון העצה האיכותית שעמדה לרשות בוני הארמונות במצדה ויושביהם, מסתבר שרוב העצים ששולבו בסוללת המצור, ששפך הצבא הרומי לשם כיבוש המעוז, נלקח מהסביבה הקרובה וכולל מיגוון מצומצם מאוד של מינים. 92% מהדגימות בסוללה הם מעץ אשל שאיכותו טובה יחסית והגדל במקומות לחים יחסית, כגון בערוצי הנחלים ובחוף ים המלח.

שרידי העצים שהתגלו בסוללה, זהותם וכמותם, תרמו רבות להערכה המחודשת של השלב האחרון במצור הרומי על המצדה, וזאת לצד המקורות הכתובים והנתונים הגיאולוגיים.

 

                                                                                                

 

 

שימוש משני ושלישי בעץ – מסגד אל-אקצה

 

כיון שארץ-ישראל אינה משופעת בעצי יער גדולים, נהגו לעתים קרובות לעשות בקורות משובחות שימוש חוזר בבנייה, פעם אחר פעם.

בשל עובדה זו לא ניתן לתארך מבנה או שכבה ארכיאולוגית על-פי פריטי העץ בלבד.

מסגד אל-אקצה שבהר הבית בירושלים, אשר נבנה ושופץ במאה ה-ח' לספירה לערך, הוא דוגמה אופיינית למבנה מונומנטלי, שבו שולבו קורות אשר נלקחו ממבנים קדומים יותר. במהלך השיפוץ של גג המסגד לפני שנים אחדות נלקחו דגימות מכ140- קורות עץ; כמעט רבע מהן נעשו מארז הלבנוןוכמעט מחציתן מאלון תורכי. בדיקות פחמן 14 העלו, שכמה מקורות הארז הן מהתקופה הביזנטית ומקורן כנראה בכנסייה שניצבה אז על הר הבית. ואכן, על שתי קורות התגלו כתובות ביוונית (אחת מהן תוארכה למאה ה-ג' לפנה"ס לערך, כלומר מאות שנים לפני שנחרתה בה הכתובת). קורות ברוש, אלון וארז אף תוארכו לימי בית המקדש הראשון (!) ובוודאי עברו מאז שימוש חוזר בכמה וכמה מבנים. קורות אחרות נכרתו סמוך למועד בנייתו של המסגד.

 

 

רישום דורא

 

 

אל-אקצה

 

 

 

עיטור עץ באל-אקצה

 

 

עקום ראשי

 

בדיקת טבעות העצה של קורות עץ ארז קדומות ממסגד אל-אקצה מצביעה על שינויי אקלים שחלו במהלך התקופה הביזנטית באגן המזרחי של הים התיכון: במאות ד' ו-ו' לספירה היה האקלים גשום יחסית (=טבעות רחבות) ואילו במאה ה-ה' שררה תקופה של כחמישים שנות בצורת (=טבעות צרות). עדות זו חשובה מאוד להבנת תהליכים היסטוריים והתיישבותיים שחלו בארץ-ישראל בתקופה הנדונה.

 

 

 

יער השרון ההיסטורי

 

יער השרון היה אחד היערות המרשימים בארץ-ישראל. במקרא נזכר השרון (שבעבר הירדן?) בהקבלה ללבנון ולכרמל המיוערים, ודוד המלך מינה נציב מיוחד "על הבקר הרעים בשרון". יער זה מוזכר במקורות היסטוריים ובכתבי נוסעים קדומים נוספים כמו היווני סטרבו ויוסף בן-מתתיהו, שכתב בתקופה הרומית הקדומה. בתקופות הרומית המאוחרת, הביזנטית והערבית הקדומה, לעומת זאת, אין היער נזכר כלל במקורות וזוהי עדות עקיפה לכך, שהוא בורא לצורכי הקמת יישובים, סלילת דרכים והכשרת שטחי חקלאות, ועציו שימשו כנראה להסקת כבשני הקרמיקה והזכוכית הרבים, שפעלו באזור באותן תקופות. בימי הביניים, עם נטישתם של אותם יישובים ומרכזי מלאכה, שב היער והתפשט בשרון, כפי שמעיד תאור הקרב בין ריצ'ארד לב-ארי וצלאח א-דין (1191 לספירה), שנערך ב"יער ארסוף" (היא אפולוניה שבחוף הרצליה).

בעת החדשה נזכר היער בכתבי חוקרים מהמאות ה19- והעשרים כגון וולני, דרייק וקונדר וקיצ'נר, אשר ציינו שגדלים בו עצי אלון תבור. לכן האמינו החוקרים, שכך היה גם ביער השרון הקדום, אשר שוחזר כיער פתוח, דמוי פארק, של אלוני תבור, ללא צמחיית חורש סבוכה.

ממצאי העץ אשר נחשפו באתרים קדומים באזור, שהם האמצעי העיקרי לשיחזור נוף הצומח הקדום ביער השרון, העלו תמונה שונה. למרבה ההפתעה מסתבר, שביער הקדום, ששלט בנוף עד ראשית התקופה הרומית, צמחו עצי אלון מצוי דווקא. בתקופת הביניים שבה נכרת היער נעדרים עצי האלון גם מהממצא העצי בחפירות ומכך מסתבר, שחלקים נרחבים ביער אכן נכרתו. רק למן ימי הביניים מופיעים שרידי אלון תבור בממצא הארכיאולוגי ומעידים לא רק שהיער גדל מחדש, אלא ששינה את הרכבו: אלון תבור במקום אלון מצוי. הדבר נובע כנראה מיכולת הצמיחה העדיפה של אלון התבור על-פני זו של האלון המצוי.

 

יער השרון כיום

 

עצים אחדים של אלון התבור ואלה אטלנטית, ששרדו באזור חדרה, הם שריד ליער שהשתרע בשרון במאות השנים האחרונות. היער נכחד סופית במלחמת העולם הראשונה, עת נעשה שימוש נרחב בעצים לצורכי הצבא התורכי, כגון להכנת עמודי טלגרף ואדנים למסילות הברזל ולהסקת הקטרים. עצי חרוב מצוי, שעליהם לא עלה הכורת, שרדו בעיקר בשל ריחוקם ממקום יישוב ומהדרכים הראשיות וכן כיון שאינם מתאימים לשימוש תעשייתי.

עצי אלון מצוי, המתבלטים בנופם הרענן בימי האביב ובגובהם, גדלים בעיקר ממערב לכביש החוף ומהווים עדות נאמנה לאופיו של היער הקדום, טרם נגעה בו יד אדם.

 

 

יער השרון

 

 

עץ אלון- תקריב

 

 

 

 מפת אתרי השרון

 

 

גורם משמעותי בצמצום ממדיו של יער השרון הקדום היה כנראה הפיתוח הנרחב של ייצור זכוכית גולמית וכלי זכוכית, חרס ומתכת באזור בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה. מלאכות אלה התבססו על היער כמקור לחומרי דלק ובערה, שנצרכו בכבשנים בכמויות גדולות. הנחה זו מסתמכת, בין השאר, על תוצאות הבדיקות של חלקי עץ מפוחמים שנמצאו בחפירות באתרי השרון.

תוצאות הדגימות מעידות על תפוצה נרחבת של עצי אלון מצוי בתקופות הקדומות – מתקופת הברונזה ועד התקופה ההלניסטית. למן התקופה הרומית ועד התקופה הערבית הקדומה מעיד הממצא על שימוש בעצי זית אירופי ושיזף מצוי לבנייה ולהכנת כלים, ולא נמצאו כלל שרידי אלונים, למרות שהעצה הקשה שלהם הועדפה בדרך-כלל על-ידי חרשי העץ. נראה שהאלונים נכרתו כדי לשמש, בין היתר, להסקת כבשני הזכוכית, החרס והמתכת.

 

 

 

 

כבשני הזכוכית מחדרה

 

מרכזי הייצור של זכוכית גולמית הוקמו, בדרך-כלל, בקרבת מקורות חומרי הבערה וחומרי הגלם (לשם הוזלת עלויות ההובלה) ומחוץ לתחומי היישובים עצמם (מסיבות של איכות חיים).

מרכז ייצור ייחודי ובו שבעה עשר כבשני זכוכית מהתקופה הביזנטית התגלה ממזרח לחדרה. הוא מהווה עדות מובהקת לשימוש הנרחב שנעשה באותה עת בעצי יער השרון כחומר בערה. לשם התכת חומרי הגלם של הזכוכית חייב הכבשן להגיע לטמפרטורה גבוהה מאוד (כ1100- מעלות), ולשם כך נדרשו כמויות גדולות של פחמי עץ.

 

כבשני זכוכית מחדרה- צילום

 

 

 

 

אפולוניה-ארסור הצלבנית

 

העיר הצלבנית אפולוניה-ארסור שבחוף הרצליה נכבשה והוחרבה לחלוטין בשנת 1265 בידי המצביא הממלוכי בייברס. החורבן משתקף היטב בשכבות העבות של אפר ושריפה וכן בכמויות אמצעי הלחימה כגון אבני בליסטרה, שהתגלו באתר.

שרידי העץ הרבים שנמצאו בשכבת החורבן מסייעים בידינו להבין את האמצעים שנקטו שני הצדדים לקראת המערכה ובמהלכה. הממצאים כוללים קורות עץ ששימשו לבנייה ולחיזוק הביצורים וקני חצים שנעשו מעץ.

בדיקת סוגי העצה העלתה שימוש במיני עץ מגוונים, וזאת על-פי הצרכים ומצאי חומר הגלם. קני החצים הוכנו מעצי אורן ירושלים, ארז הלבנון ומעצי מחט שונים, שמקורם בסביבה הקרובה או בארצות צפוניות יותר (חלקי קורות שהובאו לבנייה או מאוניות שנטרפו?). קורות מארז הלבנון היו בשימוש בעיקר בביצורי המגן – בחפיר ובין שני קווי הביצור, וכן בשער הכניסה למבצר. סביר להניח שמדובר כאן בניצול משני של עץ יקר ויוקרתי זה, שהובא בתקופה קדומה יותר לשם שימוש במבנה מפואר כלשהו.

 

 

 

אפולוניה

 

 

כפר סמיר

 

………………………

 

 

 

 

 

היסטוריה בטבעות -ארז לבנון מהר הצופים

 

סיפורו של אחד מעצי ארז הלבנון, אשר ניטעו בגן הבוטני שבהר הצופים בירושלים בשנת 1933, משתקף היטב בטבעות גזעו של העץ, אשר נכרת לאחר שנשרף. עד שנת 1947 העץ טופל והושקה בצורה סדירה, דבר הניכר במספר הטבעות ובמרווחים האחידים שביניהן.

בימי המצור על ירושלים היהודית ובתקופת ניתוקו של הר הצופים ממנה, משנת 1947 ועד שחרורו בשנת 1967, סבל העץ ממחסור במים ומהזנחה, עובדה המשתקפת בטבעות הבלתי סדירות שייצר. מאז העץ הושקה שוב באופן נאות, התאושש וחידש את צמיחתו הסדירה, כפי שמראות הטבעות. בשנת 1974 תם סיפורו של העץ, אשר נכרת לאחר ששריפה פרצה בגן.

 

 

זית אירופי

 

הזית הוא אולי עץ הפרי האופייני ביותר לארץ-ישראל ההיסטורית.כיוון שהטבעות שהזית מייצר אינן ברורות, ומרבית גזעי העצים הזקנים חלולים או שהם גזעים חלופיים (שצמחו לאחר התמוטטות הגזע המקורי), קשה לאמוד את גיל העץ. עצי הזית העתיקים ביותר בארץ-ישראל גדלים ב"גת שמנים" שבירושלים; העדות הכתובה הראשונה אודותם היא בת 400 שנה.ממצאים בוטניים קדומים מצביעים על תפרוסת נרחבת של עצי זית (בר) בארץ. בתקופה החמה והלחה יחסית ששררה לפני כ45,000- שנה, היה הזית עץ בר שכיח ביותר. גרגרי אבקה שנמצאו באגם החולה מצביעים על מציאות עצים אלה באזור לפני כ30,000- שנה. בשכבות מהתקופה הנטופית (לפני כ10,000- שנה) נמצאה כמות גדולה – כשני שלישים מכלל גרגרי אבקת העצים – של גרגרי אבקת זית.החל בתקופת הברונזה, לפני כ5,000- שנה, עת החל האדם לגדל מטעי זיתים נרחבים, תופסים שרידי העץ, ששימש גם לבנייה, לייצור חפצים וכחומר בערה, חלק חשוב בממצא הבוטני המתגלה בחפירות. קורות זית בלתי מעובדות נמצאו במבנים מהמאה ה-י"ט בכפרים ערביים רבים בגליל. כמו כן הן שימשו להכנת חלקים במיתקני ריסוק וכבישה של זיתים בבתי הבד. במקביל התפתחה תעשייה נרחבת של חפצי נוי ומזכרות דתיות מעצת הזית הנאה.

 

 

 

 

פטרוגרפיה – מוצאו של החרס

 

האדם החל לייצר כלים מחרס (=טין שנצרף בכבשן) באלף הששי לפנה"ס, תוך כדי המעבר מאורח חיים של ציד נודד להתיישבות קבע של חקלאי. כלי החרס – מוצרים קלים למדי לייצור, זולים ונפוצים – סיפקו לו מענה לצרכיו היומיומיים: כלים לאגירה ולאחסון, לבישול המזון ולהגשתו. כיון שכלים אלה נשברו לעתים קרובות הם יוצרו בכמויות גדולות ועקב כך הם מתגלים בחפירות הארכיאולוגיות בכמויות גדולות. חשיבותם גדלה תודות לעובדה, שבכל תקופה יוצרו כלי חרס שונים במקצת בצורתם, בעיטוריהם ואף בהרכב הטין שלהם מאלה של התקופות האחרות. כלים משובחים אף יובאו מארצות קרובות ורחוקות והם מתבלטים מיד במכלול בסגנונם השונה.

מסיבות אלה מהווים שברי כלי החרס המתגלים בחפירה אמצעי חשוב לתיארוך שכבות היישוב ולבחינת אופיו בתקופות השונות, וזאת מאז ראשית המחקר הארכיאולוגי באזורנו. הארכיאולוג הבריטי הנודע סיר פלינדרס פיטרי היה הראשון, כבר בשלהי המאה ה-19, שהבין את חשיבותם ועסק בהשוואת צורותיהם של כלי החרס האופייניים לתקופות השונות. הוא וממשיכי דרכו הגדירו את רצף ההתפתחות של צורות כלי החרס במהלך העתים ובכך תרמו רבות להתפתחות המחקר הארכיאולוגי ולהבנת התרבויות הקדומות.

אולם הגדרת כלי החרס על סמך צורתם החיצונית בלבד אינה מדויקת ואינה עומדת בדרישות המדע המודרני. השאיפה לדייק בהגדרת מוצאו ומקורו של החרס הביאה לשילוב המתודה הפטרוגרפית – שיטת מחקר הלקוחה מתחומי הגיאולוגיה והמינרלוגיה – עם המחקר הארכיאולוגי (יוונית: פטרה=אבן, סלע; גרפה=כתיבה, רישום). שיתוף פעולה זה איפשר לעמוד על סוג הטין שממנו נעשה כלי החרס וכתוצאה מכך – על מוצאו הגיאוגרפי, שכן כל אזור מאופיין במבנה טין שונה מזה של אזורים אחרים. מידע זה תרם רבות להבנת קשרים מסחריים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים בין ארצות, חברות ויישובים, כפי שמדגימה תערוכה זו.

נקודת המוצא של מחקר טכנולוגי זה היא, כי יש להתייחס אל החרס כאל "סלע מעשה ידי אדם". תוצאות הבדיקות הפטרוגרפיות מעשירות אותנו במידע רב ומדויק: מוצא חומרי הגלם שמהם הכין האדם את כלי החרס, מיקום מרכזי הייצור הקיראמי ורדיוס התפוצה של תוצרתם, שיטות הצריפה בכבשן, ההתפתחות של טכניקות הקדרות – בין היתר כמדד למצב החברתי-כלכלי – והגדרת ישויות אתניות, תרבותיות ומדיניות.

למחקר הפטרוגרפי מעלות ומגבלות. יתרונה העיקרי של השיטה טמון באפשרות ליצור מאגרי מידע שישמשו במרוצת הזמן בסיס נתונים להשוואת המוצא של מכלולי כלים אחרים מהארץ ומארצות שכנות. מאגרי השקפים הפטרוגרפיים יספקו גם מידע כמותי מדויק, שניתן יהיה לאמוד אותו מבחינה סטטיסטית.

המחקר הפטרוגרפי של ממצאי כלי חרס קדומים מצוי עדיין בתהליך של התהוות וגיבוש כשיטת מחקר עצמאית. ככל שירבו הארכיאולוגים להשתמש בה, כמו בשיטות מחקר אחרות מתחומי מדעי הטבע, יגברו אמינותה ותועלתה.

 

 

 

 

מרכיבי החרס – תעודת הזיהוי שלו

 

לחרס שלושה מרכיבים עיקריים: הטין, החסמים (חומרים שהוספו לשיפורו) וחומרי הצבע. חלקם עשוי ממינרלים שנאספו בטבע בידי היוצר ועובדו לשם יצירת הכלי. אחרים עשויים מחומרים אורגניים, כמו התבן שהוסיפו בני ישראל ללבנים במצרים.

לשם זיהוים של מרכיבים אלו נלקחת מן החרס הנבדק חתיכה זעירה. מלטשים אותה לשקף בעובי מאיות אחדות של מילימטר, החדיר לאור. תכונה זו מאפשרת לזהות את המינרלים שבחרס על-פי תכונותיהם האופטיות. זיהוי זה מלמד אודות הרכב חומרי הגלם ומוצאם, הטכנולוגיה של צריפתם בכבשן והשינויים שחלו בכלי בתקופה שהיה טמון באדמה.

  • הרכב – מיגוון החומרים הטבעיים שבחר האומן כדי ליצור מהם את הכלי הנבדק.
  • מוצא הכלי – הגדרת הסלעים (המינרלים) המרכיבים את הכלי מאפשרת זיהוי הסביבה שממנה נלקח הטין ובכך – היכן נוצר הכלי, שכן הטין לא נישא בדרך-כלל למרחק רב.
  • טכנולוגיה – השיטות שבהן נקט האומן בייצור הכלי: ניפוי הטין, הוספת חסמים, ייצור הכלי ביד או על אבניים, טמפרטורת הצריפה בכבשן ועוד.
  • תהליכים המתרחשים באדמה – שינויים שחלו בתכונות הכלי בהיותו טמון באדמה.

 

 

 

חומרי הגלם לייצור כלי החרס ותפוצתם

 

 

בדיקת מרכיבי החרס בכלים רבים מכל התקופות בארץ-ישראל ובארצות שכנות הצביעה על כך, שמיגוון סוגי הטין אשר עמד לרשות הקדר לא היה גדול.

באופן גס ניתן לחלקם לשלושה סוגים: חרסיות, חווארים וקרקעות.

באזור ההר המרכזי, לרבות בירושלים ובסביבתה השתמשו בחרסית, בחוואר ובקרקע טרה-רוסה.

במזרח השומרון, בדרום לבנון ובמרכז עבר-הירדן ובדרומה ניצלו פצלים חרסיתיים מאבן החול הנובית, המצטיינים באיכותם (החרס משמיע צליל "מתכתי").

בנגב, במדבר יהודה, בשפלה הגבוהה ובגליל השתמשו בחוואר מתצורת טקייה.

בנגב הצפוני ובשפלה הדרומית ניצלו קרקעות לס.

במישור החוף המרכזי והצפוני השתמשו בקרקעות החמרה (ללא החול שבה), בעיקר לסירי בישול.

 

 

 

קרקע טרה-רוסה – לסירים!

 

 

מאז תקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) שימשה קרקע טרה-רוסה (באיטלקית: "אדמה אדומה") העשירה במינרלי ברזל, שמקורה בהר המרכזי ובגליל, בעיקר לייצור סירי בישול. הסיבה לכך היתה עמידותו של חרס העשוי טין בהרכב כזה בפני חימום חוזר ונשנה. מסיבות דומות שימשה לכך גם קרקע החמרה (חול אדום) במישור החוף המרכזי והצפוני.

 

 

 

תצורת מוצא – טין משובח

 

 

בדיקת כלי חרס רבים שהתגלו באתרי התיישבות בירושלים ובסביבותיה העלתה, שחומרי הגלם לייצורם נכרו משכבות המסלע המרכיבות את תצורת מוצא. אלו מתגלות ברצועה המשתרעת לאורך כל שדרת ההר המרכזי.

תצורת מוצא הינה שכבה גיאולוגית הבנויה חוואר, חרסית ושכבות גיר אחדות. השתרעותה האופקית ניכרת היטב לעומת שתי השכבות שביניהן היא רבודה (תצורות עמינדב ובית מאיר), שהן קשות יותר.

החוואר והחרסית יצרו חרס משובח בעל מירקם ייחודי וצבע צהוב-ירוק הניכר היטב. תודות לכך שימשה תצורת מוצא לייצור קירמיקה מעולה מתקופת הברונזה המאוחרת ועד ימינו, ללא הפסקה, כפי שמעידות בדיקות  פטרוגרפיות אשר נערכו במספר ניכר של כלי חרס מאתרים שונים באזור ירושלים.

 

 

 

 

מכתבים שנשלחו מכנען למלכי מצרים במאה ה-14 לפנה"ס

 

 

בארכיון המלכותי של אל-עמארנה, בירת מצרים במאה ה-14 לפנה"ס, התגלו כ-350 מכתבים שתוכנם נחרת על לוחות טין רך, אשר נצרפו אחר-כך בתנור כדי שישתמרו. מחציתם נשלחו על-ידי שליטים מקומיים מכנען למלך מצרים – ששלטה אז בכל המרחב. הם כתובים בכתב היתדות בשפה האכדית, שהיתה באותה עת השפה הבינלאומית.

למכתבים אלה נודעת חשיבות רבה להבנת הגיאוגרפיה ההיסטורית של המזרח הקדום באותה עת, ללימוד התפרוסת  היישובית של ערי כנען וכן להבהרת יחסי הפנים והחוץ של האימפריה המצרית בתקופת השושלת ה-18.

רבות מבין הערים וקבוצות האוכלוסייה הנזכרות במכתבים לא זוהו עד כה, ושמותיהם של שליטים הנמנים במכתבים לא תואמים לעתים את מקומות מוצאם. כאן נרתמה הפטרוגרפיה לשרות הארכיאולוגים וההיסטוריונים.

 

 

 

 

 

 

 

מכתב אל עמרנה

 

 

 

בדיקת הרכב הטין של המכתבים

בעבר לא נבדק הרכב הטין של תעודות אל-עמרנה בשל הצורך להסיר מהן דגימות גדולות למדי לצורך זה.

אולם החשיבות הרבה שנודעה לקביעת מוצאה של כל תעודה להבנת התפרוסת היישובית של ערי כנען והמערך המדיני באותם ימים, הביאה לפיתוחה של שיטת בדיקה ייחודית. בשיטה זו, אשר פותחה במעבדות אוניברסיטת תל-אביב, נלקחת דגימה שכמעט איננה ניכרת לעין.

כך התקבל מידע חשוב ורב ערך. הבדיקה איפשרה זיהוי מקומות מושבם של כמה מן המשתתפים העיקריים באירועים המתוארים במכתבים, וזאת לאור מקורו של הטין שממנו נעשו התעודות. הבדיקה מצביעה על כך, שאחדים משליטי כנען העדיפו לשלוח את מכתביהם מהעיר עזה, שהיתה מרכז השלטון המצרי בדרום כנען בתקופה הנדונה.

 

 

 

 

רעפי מוצא מן ה"בית האדום" 

 

 

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התרחבותה של ההתיישבות האירופית בארץ-ישראל, החלו שוב לחפות את גגות הבתים ברעפי חרס, תופעה שחדלה לאחר התקופה הביזנטית.

הדרישה הגדולה ל"רעפי מרסיי" הצרפתיים המשובחים הביאה לניסיונות לחקות אותם ולייצר רעפים מקומיים. מפעל הרעפים הראשון פעל בשנים 1884-1882 במוצא, השוכנת במבואות ירושלים, וזאת עקב קרבתה למקורות חומר הגלם – תצורת מוצא שבהר הקסטל. אולם הניסיון נכשל בשל איכותם הירודה של הרעפים.

מפעל נוסף שהתבסס על חרסית מוצא נוסד ב"בית האדום" שבמוצא בשנת 1923 בידי מיכל שטיינברג. תפוצת תוצרתו באתרים שונים ברחבי הארץ, עד בית שאן בצפון, מעידה על הצלחה מסוימת בתחרות עם הרעפים המיובאים. המפעל נסגר בשנות השבעים והמבנה הפך לגן ארועים…

מפעל גרמני שייצר רעפים ולבנים פעל ב"בית היתומים הסורי שנלר" בירושלים. אף הוא נחשב למפעל מצליח למדי, למרות שרעפיו שימשו רק באזור ירושלים. כיום הוא נטוש ועזוב.

רוב ייצור הרעפים נעשה, אם כן, בסמוך למקור הטין הגולמי, היא תצורת מוצא, וזאת כדי להקטין את עלויות ההובלה.

 

 

 

בית יוצר של הלגיון הרומי העשירי בירושלים 

 

 

בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים נכבשה ירושלים ונהרסה בידי הלגיון העשירי פרטנזיס ולגיונות רומיים אחרים. לאחר דיכוי המרד הוצב לגיון זה בירושלים ובסביבותיה על-מנת לשמור על הסדר.

אחד השרידים החשובים שהותיר אחריו הצבא הרומי בעיר הוא מכלול תעשייתי, שכלל בתי יוצר לייצור כלי חרס, צינורות, לבנים, רעפים ועוד, שרבים מהם נושאים את חותם הלגיון. זהו המפעל היחיד מסוגו שנמצא עד כה במזרחה של האימפריה הרומית, ויש לו חשיבות רבה לחקר הצבא הרומי שהפעיל אותו.

בתחילה, בימי הבית השני, פעלה במקום תעשייה ענפה של כלי חרס, שסיפקה חלק מן הצריכה השוטפת של ירושלים היהודית. הזדקקותו של הלגיון לכלי חרס, קרבתו של האתר לכביש הראשי לירושלים, זמינות חומרי הגלם – תצורת מוצא המשובחת – בקרבת מקום ומציאותם של תשתית תעשייתית וכבשני שריפה בשטח, הם שהכתיבו את הבחירה בו להמשך הפעילות של הקדרים.

בית היוצר של הלגיון כלל ארבע יחידות תפעול: הכנת הטין וטיובו, ייצור כלי החרס, ייבוש הכלים וכבשני הצריפה, השונים בצורתם מכל המקובל במסורת המקומית.

 

 

 

מבנה הכבשן הרומי בירושלים (כבשן K6)    

 

 

מצב השתמרותו הטוב של כבשן זה מאפשר לשחזר את מבנהו הפנימי.

מחפורת היסוד של הכבשן נחצבה בשכבת הסלע הרך עד לשכבת הסלע הקשה יותר, אשר שמשה כרצפתו. הפתח שדרכו הוזנו חומרי הבעירה נבנה בצד מזרח מתחת לפני השטח, כדי לאפשר גישה לתא השריפה התת קרקעי. מבנה העל של הכבשן נבנה, ככל הנראה, מלבני בוץ.

לכבשן מיתאר מלבני, בניגוד לכבשני הצריפה המקומיים העגולים. בתוך תא השריפה השתמרו חמישה זוגות של אומנות המלמדות, שחמש קשתות בנויות תמכו בתקרת התא – היא רצפת תא הכלים בכבשן, שחלקים ממנה קרסו אל תוך חללו.

 

 

 

כבשן לצריפת כלי חרס מהמאה ה-13

 

 

על שרידיו של יישוב קדום בח'רבת אל-בורג' שבצפון ירושלים, אשר חרב במאה ה-13 לספירה, נתגלה מכלול של כבשני יוצרים. אחד הכבשנים שונה מן השאר: רצפת תא הצריפה עשויה מוטות חרס גליליים צרים, שהונחו בסידור רדיאלי זה לצד זה סביב עמוד מרכזי. קצותיהם יוצבו בשקעים בדופן הפנימית של הכבשן, המצופה בחומר.

נראה שהכבשן שימש לצריפת כלי חרס מזוגגים, האופיניים לתקופה הממלוכית.

בדיקת חומרי הגלם שבהם השתמש הקדר הראתה כי גם באתר זה ובתקופה הנדונה ניצלו חרסית שמקורה בתצורת מוצא המשובחת הניתנת להשגה בקרבת מקום.

 

 

 

מוצא בשימוש קדרי חברון

 

 

העיר חברון היתה מרכז לייצור כלי חרס במשך מאות שנים. כיום פועלים הקדרים בשוליה הדרומיים של העיר, לשם הועברו ממקומם הקודם בשל סיבות אקולוגיות. תצפיות בדרכי עבודתם יכולות ללמדנו על שיטות פעולתם של הקדרים הקדומים.

כרבים אחרים ובתקופות שונות משתמשים גם הם בחומר הגלם הצהבהב שמקורו בתצורת מוצא, אותו הם כורים באזור שבין חברון ליטא. מסורת השימוש בטין משובח זה עברה מדור לדור. הקדרים מערבבים אותו באדמת טרה רוסה אדומה ובחול ים, המפחיתים את צמיגותו ומונעים את עיוות צורתו. שופכים חרסית ואדמה ביחס כמויות זהה לבריכה גדולה מלאה מים, דורכים אותן ברגליים ומסננים אותן תוך העברת הטין לבריכות קטנות יותר ויותר, וזאת כדי להיפטר מלכלוך ומגושים גדולים. לבסוף מוסיפים את החול וממתינים עד שהמים יתאדו. או אז מעבירים את הגושים הלחים של טין מסונן (מפולם) ודק-גרגר אל הקדר.

 

 

 

ידיות מוצא

 

 

באתרים שונים באזור ירושלים התגלו עשרות ידיות ושברי קנקנים מן התקופות הבבלית והפרסית (המאות 4-6 לפנה"ס) ועליהם טביעת החותם "מ[ו]צה", המזוהה כנראה כמוצא של ימינו. רוב הטביעות נמצאו בתל א-נצבה – מצפה המקראית – שמצפון לירושלים ואחרות בגבעון, ברמת רחל, בירושלים עצמה, בצובה ואחת אף ביריחו. נראה שהעיר ששכנה בתל א-נצבה הייתה אז מרכז לאחסון ו/או לשיווק המוצר (יין?) שהיה בקנקנים.

בדיקה פטרוגרפית שנערכה בחרסים העלתה, שכל הקנקנים האלה נעשו מטין מעולה אחיד שמקורו בתצורת מוצא, שאותה כרו בתחום התפוצה של הידיות. למרות שבמוצא עצמה לא התגלו עדיין ממצאים מהתקופות הנדונות ייתכן, שמתנובת כרמיה הופק "יין מוצה" זה אשר נאגר באותם קנקנים. ראוי לציין שטביעת חותם מימי הבית השני שהתגלתה במקום מציינת את שמו של יינן יהודי, ומסורת גידול הכרמים סביב מוצא נמשכת עד ימינו.

 

 

 

 

ידית מוצא

 

 

מפת תפוצת הידיות

 

 

 

מוצא בשימוש יוצרים ואומנים כיום

 

גדולה……………………