פטרוגרפיה - מוצאו של החרס
האדם החל לייצר כלים מחרס (=טין שנצרף בכבשן) באלף הששי לפנה"ס, תוך כדי המעבר מאורח חיים של ציד נודד להתיישבות קבע של חקלאי. כלי החרס - מוצרים קלים למדי לייצור, זולים ונפוצים - סיפקו לו מענה לצרכיו היומיומיים: כלים לאגירה ולאחסון, לבישול המזון ולהגשתו. כיון שכלים אלה נשברו לעתים קרובות הם יוצרו בכמויות גדולות ועקב כך הם מתגלים בחפירות הארכיאולוגיות בכמויות גדולות. חשיבותם גדלה תודות לעובדה, שבכל תקופה יוצרו כלי חרס שונים במקצת בצורתם, בעיטוריהם ואף בהרכב הטין שלהם מאלה של התקופות האחרות. כלים משובחים אף יובאו מארצות קרובות ורחוקות והם מתבלטים מיד במכלול בסגנונם השונה.
מסיבות אלה מהווים שברי כלי החרס המתגלים בחפירה אמצעי חשוב לתיארוך שכבות היישוב ולבחינת אופיו בתקופות השונות, וזאת מאז ראשית המחקר הארכיאולוגי באזורנו. הארכיאולוג הבריטי הנודע סיר פלינדרס פיטרי היה הראשון, כבר בשלהי המאה ה-19, שהבין את חשיבותם ועסק בהשוואת צורותיהם של כלי החרס האופייניים לתקופות השונות. הוא וממשיכי דרכו הגדירו את רצף ההתפתחות של צורות כלי החרס במהלך העתים ובכך תרמו רבות להתפתחות המחקר הארכיאולוגי ולהבנת התרבויות הקדומות.
אולם הגדרת כלי החרס על סמך צורתם החיצונית בלבד אינה מדויקת ואינה עומדת בדרישות המדע המודרני. השאיפה לדייק בהגדרת מוצאו ומקורו של החרס הביאה לשילוב המתודה הפטרוגרפית - שיטת מחקר הלקוחה מתחומי הגיאולוגיה והמינרלוגיה - עם המחקר הארכיאולוגי (יוונית: פטרה=אבן, סלע; גרפה=כתיבה, רישום). שיתוף פעולה זה איפשר לעמוד על סוג הטין שממנו נעשה כלי החרס וכתוצאה מכך - על מוצאו הגיאוגרפי, שכן כל אזור מאופיין במבנה טין שונה מזה של אזורים אחרים. מידע זה תרם רבות להבנת קשרים מסחריים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים בין ארצות, חברות ויישובים, כפי שמדגימה תערוכה זו.
נקודת המוצא של מחקר טכנולוגי זה היא, כי יש להתייחס אל החרס כאל "סלע מעשה ידי אדם". תוצאות הבדיקות הפטרוגרפיות מעשירות אותנו במידע רב ומדויק: מוצא חומרי הגלם שמהם הכין האדם את כלי החרס, מיקום מרכזי הייצור הקיראמי ורדיוס התפוצה של תוצרתם, שיטות הצריפה בכבשן, ההתפתחות של טכניקות הקדרות - בין היתר כמדד למצב החברתי-כלכלי - והגדרת ישויות אתניות, תרבותיות ומדיניות.
למחקר הפטרוגרפי מעלות ומגבלות. יתרונה העיקרי של השיטה טמון באפשרות ליצור מאגרי מידע שישמשו במרוצת הזמן בסיס נתונים להשוואת המוצא של מכלולי כלים אחרים מהארץ ומארצות שכנות. מאגרי השקפים הפטרוגרפיים יספקו גם מידע כמותי מדויק, שניתן יהיה לאמוד אותו מבחינה סטטיסטית.
המחקר הפטרוגרפי של ממצאי כלי חרס קדומים מצוי עדיין בתהליך של התהוות וגיבוש כשיטת מחקר עצמאית. ככל שירבו הארכיאולוגים להשתמש בה, כמו בשיטות מחקר אחרות מתחומי מדעי הטבע, יגברו אמינותה ותועלתה.
פריט 18 א'
מרכיבי החרס - תעודת הזיהוי שלו
לחרס שלושה מרכיבים עיקריים: הטין, החסמים (חומרים שהוספו לשיפורו) וחומרי הצבע. חלקם עשוי ממינרלים שנאספו בטבע בידי היוצר ועובדו לשם יצירת הכלי. אחרים עשויים מחומרים אורגניים, כמו התבן שהוסיפו בני ישראל ללבנים במצרים.
לשם זיהוים של מרכיבים אלו נלקחת מן החרס הנבדק חתיכה זעירה. מלטשים אותה לשקף בעובי מאיות אחדות של מילימטר, החדיר לאור. תכונה זו מאפשרת לזהות את המינרלים שבחרס על-פי תכונותיהם האופטיות. זיהוי זה מלמד אודות הרכב חומרי הגלם ומוצאם, הטכנולוגיה של צריפתם בכבשן והשינויים שחלו בכלי בתקופה שהיה טמון באדמה.
פריט 9
חומרי הגלם לייצור כלי החרס ותפוצתם
בדיקת מרכיבי החרס בכלים רבים מכל התקופות בארץ-ישראל ובארצות שכנות הצביעה על כך, שמיגוון סוגי הטין אשר עמד לרשות הקדר לא היה גדול.
באופן גס ניתן לחלקם לשלושה סוגים: חרסיות, חווארים וקרקעות.
באזור ההר המרכזי, לרבות בירושלים ובסביבתה השתמשו בחרסית, בחוואר ובקרקע טרה-רוסה.
במזרח השומרון, בדרום לבנון ובמרכז עבר-הירדן ובדרומה ניצלו פצלים חרסיתיים מאבן החול הנובית, המצטיינים באיכותם (החרס משמיע צליל "מתכתי").
בנגב, במדבר יהודה, בשפלה הגבוהה ובגליל השתמשו בחוואר מתצורת טקייה.
בנגב הצפוני ובשפלה הדרומית ניצלו קרקעות לס.
במישור החוף המרכזי והצפוני השתמשו בקרקעות החמרה (ללא החול שבה), בעיקר לסירי בישול.
פריט 37
קרקע טרה-רוסה - לסירים!
מאז תקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) שימשה קרקע טרה-רוסה (באיטלקית: "אדמה אדומה") העשירה במינרלי ברזל, שמקורה בהר המרכזי ובגליל, בעיקר לייצור סירי בישול. הסיבה לכך היתה עמידותו של חרס העשוי טין בהרכב כזה בפני חימום חוזר ונשנה. מסיבות דומות שימשה לכך גם קרקע החמרה (חול אדום) במישור החוף המרכזי והצפוני.
פריטים 15, 15א, 15 ב'
תצורת מוצא - טין משובח
בדיקת כלי חרס רבים שהתגלו באתרי התיישבות בירושלים ובסביבותיה העלתה, שחומרי הגלם לייצורם נכרו משכבות המסלע המרכיבות את תצורת מוצא. אלו מתגלות ברצועה המשתרעת לאורך כל שדרת ההר המרכזי.
תצורת מוצא הינה שכבה גיאולוגית הבנויה חוואר, חרסית ושכבות גיר אחדות. השתרעותה האופקית ניכרת היטב לעומת שתי השכבות שביניהן היא רבודה (תצורות עמינדב ובית מאיר), שהן קשות יותר.
החוואר והחרסית יצרו חרס משובח בעל מירקם ייחודי וצבע צהוב-ירוק הניכר היטב. תודות לכך שימשה תצורת מוצא לייצור קירמיקה מעולה מתקופת הברונזה המאוחרת ועד ימינו, ללא הפסקה, כפי שמעידות בדיקות פטרוגרפיות אשר נערכו במספר ניכר של כלי חרס מאתרים שונים באזור ירושלים.
פריטים מס' 18+3א'
מכתבים שנשלחו מכנען למלכי מצרים במאה ה-14 לפנה"ס
בארכיון המלכותי של אל-עמארנה, בירת מצרים במאה ה-14 לפנה"ס, התגלו כ-350 מכתבים שתוכנם נחרת על לוחות טין רך, אשר נצרפו אחר-כך בתנור כדי שישתמרו. מחציתם נשלחו על-ידי שליטים מקומיים מכנען למלך מצרים - ששלטה אז בכל המרחב. הם כתובים בכתב היתדות בשפה האכדית, שהיתה באותה עת השפה הבינלאומית.
למכתבים אלה נודעת חשיבות רבה להבנת הגיאוגרפיה ההיסטורית של המזרח הקדום באותה עת, ללימוד התפרוסת היישובית של ערי כנען וכן להבהרת יחסי הפנים והחוץ של האימפריה המצרית בתקופת השושלת ה-18.
רבות מבין הערים וקבוצות האוכלוסייה הנזכרות במכתבים לא זוהו עד כה, ושמותיהם של שליטים הנמנים במכתבים לא תואמים לעתים את מקומות מוצאם. כאן נרתמה הפטרוגרפיה לשרות הארכיאולוגים וההיסטוריונים.
בדיקת הרכב הטין של המכתבים
בעבר לא נבדק הרכב הטין של תעודות אל-עמרנה בשל הצורך להסיר מהן דגימות גדולות למדי לצורך זה.
אולם החשיבות הרבה שנודעה לקביעת מוצאה של כל תעודה להבנת התפרוסת היישובית של ערי כנען והמערך המדיני באותם ימים, הביאה לפיתוחה של שיטת בדיקה ייחודית. בשיטה זו, אשר פותחה במעבדות אוניברסיטת תל-אביב, נלקחת דגימה שכמעט איננה ניכרת לעין.
כך התקבל מידע חשוב ורב ערך. הבדיקה איפשרה זיהוי מקומות מושבם של כמה מן המשתתפים העיקריים באירועים המתוארים במכתבים, וזאת לאור מקורו של הטין שממנו נעשו התעודות. הבדיקה מצביעה על כך, שאחדים משליטי כנען העדיפו לשלוח את מכתביהם מהעיר עזה, שהיתה מרכז השלטון המצרי בדרום כנען בתקופה הנדונה.
פריט מס' 47
רעפי מוצא מן ה"בית האדום"
במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התרחבותה של ההתיישבות האירופית בארץ-ישראל, החלו שוב לחפות את גגות הבתים ברעפי חרס, תופעה שחדלה לאחר התקופה הביזנטית.
הדרישה הגדולה ל"רעפי מרסיי" הצרפתיים המשובחים הביאה לניסיונות לחקות אותם ולייצר רעפים מקומיים. מפעל הרעפים הראשון פעל בשנים 1884-1882 במוצא, השוכנת במבואות ירושלים, וזאת עקב קרבתה למקורות חומר הגלם - תצורת מוצא שבהר הקסטל. אולם הניסיון נכשל בשל איכותם הירודה של הרעפים.
מפעל נוסף שהתבסס על חרסית מוצא נוסד ב"בית האדום" שבמוצא בשנת 1923 בידי מיכל שטיינברג. תפוצת תוצרתו באתרים שונים ברחבי הארץ, עד בית שאן בצפון, מעידה על הצלחה מסוימת בתחרות עם הרעפים המיובאים. המפעל נסגר בשנות השבעים והמבנה הפך לגן ארועים...
מפעל גרמני שייצר רעפים ולבנים פעל ב"בית היתומים הסורי שנלר" בירושלים. אף הוא נחשב למפעל מצליח למדי, למרות שרעפיו שימשו רק באזור ירושלים. כיום הוא נטוש ועזוב.
רוב ייצור הרעפים נעשה, אם כן, בסמוך למקור הטין הגולמי, היא תצורת מוצא, וזאת כדי להקטין את עלויות ההובלה.
פריטים 34, 36, 38ב'
בית יוצר של הלגיון הרומי העשירי בירושלים
בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים נכבשה ירושלים ונהרסה בידי הלגיון העשירי פרטנזיס ולגיונות רומיים אחרים. לאחר דיכוי המרד הוצב לגיון זה בירושלים ובסביבותיה על-מנת לשמור על הסדר.
אחד השרידים החשובים שהותיר אחריו הצבא הרומי בעיר הוא מכלול תעשייתי, שכלל בתי יוצר לייצור כלי חרס, צינורות, לבנים, רעפים ועוד, שרבים מהם נושאים את חותם הלגיון. זהו המפעל היחיד מסוגו שנמצא עד כה במזרחה של האימפריה הרומית, ויש לו חשיבות רבה לחקר הצבא הרומי שהפעיל אותו.
בתחילה, בימי הבית השני, פעלה במקום תעשייה ענפה של כלי חרס, שסיפקה חלק מן הצריכה השוטפת של ירושלים היהודית. הזדקקותו של הלגיון לכלי חרס, קרבתו של האתר לכביש הראשי לירושלים, זמינות חומרי הגלם - תצורת מוצא המשובחת - בקרבת מקום ומציאותם של תשתית תעשייתית וכבשני שריפה בשטח, הם שהכתיבו את הבחירה בו להמשך הפעילות של הקדרים.
בית היוצר של הלגיון כלל ארבע יחידות תפעול: הכנת הטין וטיובו, ייצור כלי החרס, ייבוש הכלים וכבשני הצריפה, השונים בצורתם מכל המקובל במסורת המקומית.
פריט מס' 41
מבנה הכבשן הרומי בירושלים (כבשן K6)
מצב השתמרותו הטוב של כבשן זה מאפשר לשחזר את מבנהו הפנימי.
מחפורת היסוד של הכבשן נחצבה בשכבת הסלע הרך עד לשכבת הסלע הקשה יותר, אשר שמשה כרצפתו. הפתח שדרכו הוזנו חומרי הבעירה נבנה בצד מזרח מתחת לפני השטח, כדי לאפשר גישה לתא השריפה התת קרקעי. מבנה העל של הכבשן נבנה, ככל הנראה, מלבני בוץ.
לכבשן מיתאר מלבני, בניגוד לכבשני הצריפה המקומיים העגולים. בתוך תא השריפה השתמרו חמישה זוגות של אומנות המלמדות, שחמש קשתות בנויות תמכו בתקרת התא - היא רצפת תא הכלים בכבשן, שחלקים ממנה קרסו אל תוך חללו.
פריטים 42-45
כבשן לצריפת כלי חרס מהמאה ה-13
על שרידיו של יישוב קדום בח'רבת אל-בורג' שבצפון ירושלים, אשר חרב במאה ה-13 לספירה, נתגלה מכלול של כבשני יוצרים. אחד הכבשנים שונה מן השאר: רצפת תא הצריפה עשויה מוטות חרס גליליים צרים, שהונחו בסידור רדיאלי זה לצד זה סביב עמוד מרכזי. קצותיהם יוצבו בשקעים בדופן הפנימית של הכבשן, המצופה בחומר.
נראה שהכבשן שימש לצריפת כלי חרס מזוגגים, האופיניים לתקופה הממלוכית.
בדיקת חומרי הגלם שבהם השתמש הקדר הראתה כי גם באתר זה ובתקופה הנדונה ניצלו חרסית שמקורה בתצורת מוצא המשובחת הניתנת להשגה בקרבת מקום.
פריטים 48-50
מוצא בשימוש קדרי חברון
העיר חברון היתה מרכז לייצור כלי חרס במשך מאות שנים. כיום פועלים הקדרים בשוליה הדרומיים של העיר, לשם הועברו ממקומם הקודם בשל סיבות אקולוגיות. תצפיות בדרכי עבודתם יכולות ללמדנו על שיטות פעולתם של הקדרים הקדומים.
כרבים אחרים ובתקופות שונות משתמשים גם הם בחומר הגלם הצהבהב שמקורו בתצורת מוצא, אותו הם כורים באזור שבין חברון ליטא. מסורת השימוש בטין משובח זה עברה מדור לדור. הקדרים מערבבים אותו באדמת טרה רוסה אדומה ובחול ים, המפחיתים את צמיגותו ומונעים את עיוות צורתו. שופכים חרסית ואדמה ביחס כמויות זהה לבריכה גדולה מלאה מים, דורכים אותן ברגליים ומסננים אותן תוך העברת הטין לבריכות קטנות יותר ויותר, וזאת כדי להיפטר מלכלוך ומגושים גדולים. לבסוף מוסיפים את החול וממתינים עד שהמים יתאדו. או אז מעבירים את הגושים הלחים של טין מסונן (מפולם) ודק-גרגר אל הקדר.
פריטים 25-21
ידיות מוצא
באתרים שונים באזור ירושלים התגלו עשרות ידיות ושברי קנקנים מן התקופות הבבלית והפרסית (המאות 4-6 לפנה"ס) ועליהם טביעת החותם "מ[ו]צה", המזוהה כנראה כמוצא של ימינו. רוב הטביעות נמצאו בתל א-נצבה - מצפה המקראית - שמצפון לירושלים ואחרות בגבעון, ברמת רחל, בירושלים עצמה, בצובה ואחת אף ביריחו. נראה שהעיר ששכנה בתל א-נצבה הייתה אז מרכז לאחסון ו/או לשיווק המוצר (יין?) שהיה בקנקנים.
בדיקה פטרוגרפית שנערכה בחרסים העלתה, שכל הקנקנים האלה נעשו מטין מעולה אחיד שמקורו בתצורת מוצא, שאותה כרו בתחום התפוצה של הידיות. למרות שבמוצא עצמה לא התגלו עדיין ממצאים מהתקופות הנדונות ייתכן, שמתנובת כרמיה הופק "יין מוצה" זה אשר נאגר באותם קנקנים. ראוי לציין שטביעת חותם מימי הבית השני שהתגלתה במקום מציינת את שמו של יינן יהודי, ומסורת גידול הכרמים סביב מוצא נמשכת עד ימינו.
פריטים 53-51
מוצא בשימוש יוצרים ואומנים כיום
גדולה........................