שימור המורשת

* ארכיון העיר
– מידע היסטורי על העיר כפר סבא
-מאגר תמונות היסטוריות (לפי נושאים)
-כרזות ועיתונות
-סרטונים

לינק לארכיון 

 

לצפייה בתיקי התיעוד לחץ כאן

 

לחץ כאן לצפייה באמנה לאתיקה- שימור המורשת בישראל

 

לצפייה בהזמנה: כנס גנים1

 

אתרים היסטוריים בכפר-סבא:

 

שביל הראשונים ע"ש שרייבמן

שביל הראשונים הינו שביל הליכה עירוני השוזר את סיפורה ההיסטורי של כפר סבא דרך מבנים שנותרו משנותיה הראשונות.

ראשיתו בבית ספיר, שבו שוכנים מוזאון כפר סבא, תצוגת ספיר וחצר הפסיפסים. השביל ממשיך דרך מבנה הפרדסנות בגן כנרת, בית הומינר, בית קפה פידלר, רחוב הרצל, צריף הסנדלר, הבאר הראשונה, מבנה החאן, בית נורדשטיין, חלקת מגורשי יפו וחורשת פסקל. לאחרונה נוספו תחנות בשכונה הירוקה, גן מנשה ותחנת הכבאות. בשלב הבא יתוספו מבנים נוספים המרחיבים את היריעה ומספרים על עברה של המושבה.

סיורים מודרכים לקהל הרחב, לקבוצות מאורגנות ולבתי ספר  מתקיימים במהלך כל השנה בתשלום ורישום מראש.

 

חדר ראשונים

תצוגה חדשה השוכנת בבית ספיר, בה מוצג בסדר כרונולוגי ספורה ההיסטורי של המושבה כפר-סבא, עת נרכשו אדמותיה בין השנים 1892 עד 1895. בתצוגה, סרטון בו מוצג סיפורה ההיסטורי של המושבה, ראיונות עם ותיקים וצילומי אז ועכשיו, עמוד כרזות בו ציוני דרך בהתפתחות המושבה, צילומי אז ועכשיו, קטעי עיתונות של התקופה ועוד.

 

בית שרה

בית שרה – "הארמון" בן ציון ושרה אהרונוביץ (אהרוני) נולדו ברוסיה, לאחר המהפכה ברוסיה הגיעו לארץ ישראל, לתל אביב. באמצע שנות ה-20 נתגלה הפוטנציאל של נטיעת פרדסי הדרים באדמות כפר סבא ומשפחת אהרונוביץ כמו אחרות מבני המושבה מחליטה לטעת על שטח של מעל 100 דונם של פרדסים.

על הגבעה, בונה המשפחה את "הארמון", כבית קיץ אשר חולש על הפרדסים, הגינה בה עצים מכל העולם ושדרת וושינגטוניות שהובילה לבית, בריכת שחיה ומגרשי טניס. משבר בענף ההדרים (בעיקר יצוא) בסוף שנות ה-30, הביא למכירת חלק מהפרדסים, תרומה לעיריית כפר סבא ולהקמת בית חרושת "מיצרון" לתעשיות שימורים.

בבאר אשר שכנה בחצר הבית הוסתר סליק של   'ההגנה' וכן בקיר כפול בפנים הבית.

הבית שוכן ברחוב ויצמן בפינתו המערבית של מרכז אהרוני

 

הח'אן

אדמות כפר-סבא נרכשו ע"י יהודי רוסי בשם נח קארלינסקי ב-1892, מועד בו החל שלב חדש של בניית מושבות נוספות ע"י אנשי העליה הראשונה, בהן חדרה ורחובות.

במכתב שכתב לחותנו, העסקן הירושלמי יחיאל מיכל פינס ובעיתונות העברית ברוסיה, שהם התיאורים הראשונים בעת החדשה מאת יהודי אודות כפר סבא, מספר קארלינסקי, שהאדמה ראויה להתיישבות ועבודה ושטחה 7,500 דונם.

הדברים התפרסמו ב-1894, לאחר שהושלמה הרכישה ומולא התנאי שהציבו השלטונות לרשום את הקרקע על שמו של אזרח עות'מאני (חיים אפשטיין). הדברים עוררו עניין אצל החרדים בירושלים שהקימו אגודה בשם "חברת יישוב ארץ הקודש" אשר הודיעה כי סיימה את תהליך קניית נחלת כפר-סבא וכל אלה אשר כתבו ידם לקחת חלק בנחלה ימהרו להביא את כסף הפירעון… כי עוד מעט ימלא מספר החברים. הקרקע הועברה לחברת יק"א אחרי שבני ירושלים העדיפו את פתח-תקוה שכבר עמדה על תילה, וזו מכרה אותה במחיר זעום לאיכרי פתח-תקוה.

הבולט ברוכשים היה פרץ פסקל, מראשי פתח-תקוה, שעל אדמתו בכפר-סבא התיישבו מרבית מגורשי יפו והוא האיש שעורר את איכרי פתח-תקוה להתחיל בנטיעות בכפר-סבא.

הפועל הראשון היה יצחק שיינפיין והשני דב סקיבין המעיד בזיכרונותיו כי בעת בואו "כל עיקרו של המשק היה מטע שקדים שאפשר לעבדו גם מרחוק ע"י פועלים" התנאים במקום היו קשים מאד, את ימות השבוע עשו בכפ"ס ללא משפחתם.

דוד בן גוריון , חלוץ צעיר שעבד בכפר-סבא, כתב לאביו, כי "האוויר צח ובריא כאן יותר מאשר בפתח-תקוה… יש לקוות כי בקרוב תהיה פה מושבה גמורה", דבר המעיד על אופטימיות אופיינית לאיש, שלימים היה לראש מדינתנו.

תלונות הפועלים על תנאי המקום והעבודה הביאו את ועד כפר-סבא לגבות מס של חמישה נפוליאונים מבעלי הנחלאות לבניית הח'אן אשר ישמש אותם ואת הבהמות וכן לחפירת באר מים.

המבנה הכיל בראשיתו שלוש אורוות, שני חדרי מגורים ועוד חדר ששימש מעין מסעדה. כאן גרו וסעדו ראשוני המתנחלים בכפר-סבא. בשל תפקודו המגוון של הבניין כינו אותו המתיישבים בשם ח'אן. באמצע שנות העשרים הפך "בית הראשונים" לבית ספר ובשנות השלושים עבר גלגולים נוספים ושימש כתחנת נוטרים, כסניף דואר וכבית ועד היישוב.

בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, הותקן בית חולים ארעי באחת האורוות, חרף ניסיונותיהם של השלטונות הטורקים למנוע זאת. כפר-סבא הופגזה ללא הרף ותושביה נאלצו לעזוב את המושבה. בליל ט" באייר נערכה הפצצת תות על כפר-סבא, פצצה אחת פגעה בח'אן שבחלקו שימש לבית חולים יהודי, מרים פומרנץ מירושלים, ששימשה כאחות מתנדבת נהרגה בהתפוצצות זו. התושבים אספו מעט מטלטלים וחלקם פנו לחדרה. עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים, לא היתה אפשרות לחזור לכפ"ס, המלחמה החריבה הכל ומה שנשאר נשדד ע"י ערביי הסביבה. כפר-סבא החרבה שימשה אטרקציה לרבים מהתיירים שבאו לבקר בארץ הקודש, בהם אישים דגולים ומפורסמים מהעולם. הראשון היה השופט העליון היהודי של ארצות הברית לואי ברנדיס , שנתקבל בח'אן החרב למחצה בכיבוד קל והושמעו נאומים על תולדות המקום.

תיאורים רבים מפי ראשונים מגוללים את הווי המקום, אחד מהם: "כיצד לא חשבו על פנים הבית כראוי באופן שיכלו אנשים לשבת בו. רצפה לא עשו, את הקירות לא טייחו ואצטבאות למשכב לא הכינו, והחול מעלה שם אבק גדול, המחניק את הנשימה ומגדל כל מיני שרצים ופרעושים הגוזלים מהפועל את המנוחה לאחר יום עבודה קשה".

כיום נמצא הבניין במרכזו של גן שינפיין, כחלק ממכלול המבנים של עיריית כפר-סבא.

 

האקליפטוסים

יצחק שינפיין, השתלן-פועל הראשון הגיע לכפ"ס, בהיותה מרחב שומם, רחוקה מכל ישוב, ללא עץ ופיסת ירק כלשהי. בכל השטח השומם היה מבנה אחד, הוא הח'אן, שאיכרי פ"ת שכנו בו יחד עם בהמותיהם, בעונות החריש והדיש. באר המים שעומקה 17 מטר היתה ליד אותה אורווה וממנה שאבו מים בדלי הקשור בחבל. באורווה זו קבע יצחק את משכנו הולך היה ברגל לפ"ת לקניית מזון. חייו הקשים לא הרתיעוהו מלחתור בעקשנות למטרת חייו: ליער את הסביבה, לטעת בה חורשות מצלילות ולשנות את צבע הגבעות מצהוב לירוק.

ראשית עיסוקו היה הנבטת זרעי אקליפטוס במנבטות שהכין ליד האורווה. משהחלו הזרעים נובטים העבירם לעציצים שקנה בלוד וגמלים עמוסים עציצי חימר פסעו בדרך העולה מלוד לכפ"ס. הבאר אמנם שפעה מים, אך להעלותם לא היה קל. משתילים אלו ניטעו כל חורשות כפ"ס והידועה בהן היא חורשת פסקל .

משלשל היה יצחק את החבל, שבקצהו קשור פח, מעלה מים זכים ושופכם לחביות הסדורות מסביב. מכין היה במשך היום כמות מספקת של מים במרץ מייגע ומתיש ובלילה משקה את הנבטים ומעבירם לעציצים.

בלילות המוארים יושב היה ועובד לאורו של ירח ובלילות חשיכה לאורה של עששית נפט קטנה, כשהדממה מסביב מופרעת רק מיללתם של תנים רעבים. רק עצים בודדים נשארו עד היום, ביניהם שני עצי האקליפטוס עבי הגזע ורחבי הנוף שליד העיריה.

כשהתחתן עבר לגור בפ"ת, במשך השבוע כולו עבד בכרמיו ועסק בשתיליו. כל בוקר היה יוצא לדרך רכוב על חמורו. להטו של הקיץ ושיטפונות החורף לא הכריעוהו מלהמשיך במשך 5 שנים בדרך זו.

ב-1913 עברה משפחתו, יחד עם כלל המשפחות הצעירות לגור בכפ"ס בבתים החדשים שנבנו, לאורך הרחוב היחיד הוא רחוב הרצל.

משתיליו האהובים, שבינתיים גדלו לעצים, ניבנו סוכות המחסה למגורשי יפו בימי מלחמת העולם הראשונה. הצבא התורכי מגיע לכפ"ס, משפחת יצחק מגורשת מביתה, שנמסר למפקדה התורכית. הם עוברים לבית משפחת זטלר. רעב, מחסור ומגפת טיפוס פוקדים את בני המשפחה. עצוב וקודר הולך יצחק, נושא כאב מר וצורב. חורשותיו נגדעות, עציהן מועברים כחומר הסקה לרכבת. עצי השקדים ניתנים למאכל לסוסי הצבא, כל עמל כפיו יורד לטמיון ואין מושיע.

עם מותו (מעקיצת לימון שגרמה להרעלת דם וטיפוס), הוקירה עיריית כפר-סבא את פועלו וחלוציותו המיוחדת במינה וקראה על שמו את שם הגן הציבורי בו נטועים האקליפטוסים, אותם נטע.

אירועי ציון 90 שנה לכפר-סבא צוינו בין היתר סמוך לשני האקליפטוסים שנותרו ובאותה עת נשתלו שני אקליפטוסים צעירים מולם, ע"י הנין של יצחק שינפיין והשני ע"י ראש העיר יצחק ולד .

ובמלאת 100 שנה לאקליפטוסים, ניטע אקליפטוס נוסף ע"י ראש העיר הנוכחי מר יהודה בן חמו.

 

הבאר

עד לחפירתה של באר המים הראשונה בכפר-סבא, נאלצו הפועלים להביא מים מבאר שליד קבר בנימין או מכפר מלל. בנוסף לסכום הכסף (100 פרנק), ששילם כל פועל ליק"א בעד כל חלקה שרכש, נתן כל אחד 76 פרנק נוספים להוצאות ציבוריות הכוללות חפירת באר מים בעומק 17 מטר ובניית מבנה ציבורי למגורי הפועלים, הוא הח'אן.

מתיאור אחד הראשונים: "את הבאר אין מי שינקה וכשנפלה לתוכה איזו נבלה נשארים המים מקולקלים במשך שבועות רבים וגורמים להרבה מחלות. הבאר בנויה למחצה ופתוחה מלמעלה ועליה גלגל עץ ושרשרת, אשר משני קצותיה קשורים פחים למים. גם שוקת הקימו ליד הבאר להשקיית הבהמות. תור ארוך היה שם תמיד, כי לשאוב פה מים יארך זמן רב. צריך היה לסובב את הגלגל עד שהפח יגיע אל פני המים, בעומק רב, ודרושה היתה התמחות מסוימת כדי למלא את הפח. לא פעם קרו כל מיני צרות ופגעים, כגון ניתוק השלשלת באמצע השאיבה, נקיעת רגליים בחור שנפרץ במכסה הקרשים של הבאר ונפילת כלים לתוך הבאר".

באמצע שנות ה-40 ביקש ועד המושבה לכסות את הבאר משום שתם השימוש בה. והיה, כשעיריית כפר-סבא ביקשה להרחיב את משרדי המזכירות, פער הקודח סדק ברצפה שהלך והתרחב עם העבודות ולפניו נפערה פי הבאר. תוך ההתרגשות בגילוי נחשף בקרקעית הבאר הנקייה למשעי, סליק – הוא מחבוא מתכת להסתרת נשק. עיריית כפר-סבא ביצעה עבודות שימור בבאר והכשירה אותה לתצוגה. כיום מתבצעים עבודות שימור בבאר לקראת הפיכתו למרכז מבקרים לקהל התושבים.

 

 

בית נורדשטיין

בשנת 1919 עברה משפחת נורדשטיין לכפר-סבא כחלוץ לפני המחנה, בין מחדשי הישוב אשר חרב בזמן מלחמת העולם הראשונה וניסתה להקים משק. המשפחה הביאה עימה מרחובות כמה תרנגולות ועגלה קטנה. בראשית צעדיהם ניסו להקים גן ירק קטן לצרכי הבית והיו בין הראשונים שזרעו תפוחי אדמה בכפר סבא, כן זרעו עדשים וחיטה ובאיטיות בנו את הבית ברחוב תל-חי. לבדו היה אלכסנדר נורדשטיין נושא על גב החמור אבנים בסמוך לקלקיליה.

המשפחה עברה לגור בפ"ת במשך שנה לאחר פרעות מאי 1921. בסוף 1922 החליט לחזור לכפר-סבא בשממונה, ללא נפש חיה, שרופה וחרבה. הוא הקים באחד הבתים החרבים אוהל, אשר נקנה מעודפי הצבא הבריטי ובו אכסן את משפחתו בת שש הנפשות. בנו בן ה-7 היה רוכב על חמור פעם בשבוע ומביא על גבו ארבעה פחי מים מהירקון לשימוש כל מהלך השבוע. בחורף הראשון מאז חזרו אליה, ישבו בני המשפחה באוהל הצר, ללא קשר עם המושבות השכנות, ללא פת לחם ומאכלם הסתכם בקציצות מעשב החלמית וחלב שנתנו הפרות, 2 ליטר ביום כל פרה.

מצב זה נמשך שבועות רבים, קופאים מקור ללא פרוסת לחם בבית ובלי שאף איש יידע שקיימת משפחה בשממה זו. בתום חורף קשה זה, החל נורדשטיין בשיקום הבית, נוטע כרם ענבי יין ונוסע לתל אביב להביא מצרכים חיוניים. בתחילת 1924 התחילו מוסדות היישוב להתענין בשיקום כפר-סבא.

מספר מנחם בנו של אלכסנדר נורדשטיין: "ביתנו היה פתוח לכל עובר אורח ולפעמים היינו מתחלקים עם האורחים בפת הלחם האחרונה. ברפת שלנו השמנו עליית גג ובעליה זו היו מוצאים האורחים מקלט ללילה. קבוצות מטיילים בהדרכת זאב וילנאי היו עוברות במקום ואף מתאכסנות. מיחם גדול היה מעלה עשן, סימן שהגיע שעת התה שהיה ממתיקו בדבלה או צימוק כי סוכר לא היה".

 

 

חלקת מגורשי יפו

סמוך לגן הזיכרון, מוגדרת חלקת קבורה לחללי הגירוש התורכי, פליטי תל-אביב. ב-י"ג בניסן תרע"ז (1917) הכינו האנגלים את מתקפתם על ארץ ישראל.

הצבא התורכי, שהיה מוטרד מהתקדמות האנגלים ומחשש לסיוע היהודים למתקפתם הוציא פקודה ובה צו גירוש מיפו והמושבות אשר מדרום לה.

מגורשים רבים פנו לכפר-סבא שלא נכללה בפקודה עם עגלותיהם, הקימו סוכות מענפי אקליפטוס בחורשת "פסקל" (בגבול מגדיאל של ימינו). כפר-סבא המושבה בה חיו 51 בוגרים וילדים הפכה למעין מעברה שנחלצה לעזרתם של המגורשים. שני בני המושבה, שדמותם נחקקה בזכרון המגורשים הם מאשה סקיבין ודוד לוונברג בן ה-24 שסייעו ב"חרדת קודש".

עד ראייה, מרדכי בן הלל הכהן, מעיד כי הסוכות שהקימו המגורשים הן "רחבות ידיים, ויעשו להם שני חדרים, אל תוך הסוכות הביאו מיטות וגם רהיטים אחרים, ובאחדות מן הסוכות ראיתי יד עקרת בית חרוצה שהשתדלה לייפות דירת ארעי זו כתפארת בית, סוכה גדולה הוקצתה לבית הכנסת…"

ראשי "ועד ההגירה" הרופא ד"ר הילל יפה והעסקן מאיר דיזנגוף, פרסמו קול קורא ליהודים שעקרו לצפון לחדול מלבוא לכפר-סבא וביומנו כתב: "כמעט כל היישוב בכפר-סבא חולה, מלוכלך, כ-25 מתים כל שבוע…"

הלכלוך היה קרקע נוחה להתפשטותה של מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בסוף 1917, בה נספו מקומיים מהמושבה ורבים מהמגורשים, המתים נקברו בבית הקברות הישן בגבול שכונת גאולים ולאחר מכן בגן הזיכרון. רוב המצבות הוצבו לאחר המלחמה, רובן ללא כיתוב בשל אי זיהוין.

היום משמש בית הקברות כבית קברות לחללי צה"ל ומקום לטקסי זיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

 

אנדרטה לנופלי קלקיליה

 

פעולת קלקיליה נערכה ערב מבצע קדש (בלילה ה-11 באוקטובר 1956, ו' בחשון תשי"ז) כפעולת התגמול הגדולה על מבצר המשטרה בקלקיליה. המקום שימש מרכז למשמר הלאומי הירדני, אשר הדריך מסתננים לפעולות שוד ורצח בישובי השרון.

לאחר רצח שני פועלים יהודים בפרדס ליד כפר הנוער נווה הדסה בשרון, הוחלט במטה הכללי של צה"ל על פעולה זו. עליה פיקד אריק שרון, מפקד הצנחנים. בנין המשטרה פוצץ והכוח כבר החל להתרכז כדי לחזור אחרי מילוי משימתו.

אך, יחידת צנחנים שפשטה בעומק של 9 ק"מ בתוך ירדן, כדי למנוע החשת תגבורת ירדנית לקלקיליה, נתגלתה וכותרה, התפתח קרב דמים אכזרי, שנמשך כל הלילה. בפעולה זו נפלו 18 חיילים וקצינים ו-68 נפצעו. מהירדנים נהרגו קרוב ל-100 חיילים וקצינים ועוד כמספר הזה נפצעו.

הקרב נערך על ח'רבת צופין – תל גדול שממנו נשקפים כפ"ס והישובים השכנים צופית, בית ברל ורמת הכובש. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה אנדרטה לחטיבה 5 (חטיבת השרון) על ח'רבת צופין.

רח' ויצמן פינת אלקלעי

 

 

גן הברון דה מנשה

גן מנשה מתנשא מעל השכונה הירוקה בכניסה הצפונית לכפר סבא. אדמות הגן נרכשו על ידי הברון פליקס דה מנשה, איש אלכסנדריה שמעולם לא התגורר בארץ ישראל אך רכש בה קרקעות, השקיע בבנק וקשר קשרים עם הנשיא הראשון ד"ר ויצמן.

מוצאו של הברון דה מנשה (1865- 1943) מאלכסנדריה שבמצרים אליה הגיעו אבותיו. שיתוף פעולה עם המשטר האוסטרי גרמני בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זיכה את המשפחה בנתינות אוסטרית גרמנית ובתואר ברון (1873). בראשית המאה העשרים הפכה המשפחה לאחת המשפחות העשירות באלכסנדריה, מן הבולטות בקהילה היהודית, בנתה עבורה מבני ציבור- בתי ספר ובתי חולים והשקיעה בתשתיות ובנדל"ן (משפחת דה מנשה תכננה להקים שכונה מודרנית בפאתי אלכסנדריה ששמות שדרותיה המרכזיים ישאו את שם המשפחה).

בתקופת מלחמת העולם הראשונה קשר הברון פליקס דה מנשה קשרים עם ד"ר חיים ויצמן שהזמינו להשקיע בארץ ישראל וגם ניצל את קשריו העסקיים של הברון עם המנהיגות הערבית במצרים וירדן לקדם אינטרסים מדיניים בארץ ישראל.

קשריו של הברון עם המנהיגות היהודית בארץ ישראל התחזקו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת מונה לנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה. באמצעות ממונו ומעמדו תמך בגולים יהודים שהגיעו מארץ ישראל למצרים וגם קשר קשרים עם אנשי ניל"י ומשפחת אהרונסון. לימים התפתחו קשרים אלה וקדמו את פעילותו של דה מנשה במסגרת הסתדרות בני בינימין.

בסיום המלחמה, חיזק וייצמן את קשריו עם הברון ועד פטירתו בשנת 1943 נהג לבקרו באלכסנדריה. וייצמן האמין ביכולתי של הברון לקדם את כלכלתה של ארץ ישראל ולחזק את מעמדה המדיני. ואכן במרץ 1921 צירפו וייצמן ל"ועידת קהיר" בה נדונה שאלת ארץ ישראל ועבר הירדן. השתתפו בה שר המושבות וינסטון צירצ'יל וראשי הממשל הבריטי בארצות הים התיכון. לאחר שעלה היטלר לשלטון התחזקה פעילותו של הברון בארץ ישראל; פעילות שהתבטאה ברכישת קרקעות, בתכנית להקמת יישובים, בבניית שיכונים למהגרים לארץ ישראל. שמו נקשר בניסיונות לרכוש את הכותל המערבי והקרקעות הסמוכות.

הסיוע לפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה והקשרים עם משפחת אהרונסון קשרו את הברון להסתדרות בני בנימין, ארגון שקם בראשית שנות העשרים לחיזוק בני המושבות במתכונת של הסתדרות העובדים. ראשי הארגון היו עובד בן עמי, איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון, גד מכנס, ברוך בן עזר. הברון דה מנשה השקיע בהסתדרות זו, הוא היה מבעלי המניות העיקריים בבנק שייסדו, בנק בני בינימין, השקיע בחברת הנוטע שנוסדה על ידי האירגון לרכישת קרקעות ונטיעת מטעי הדרים והשתתף ברכישת קרקעות בנתניה, אבן יהודה, כפר אהרון, שכונת מטלון (בסמוך לפתח תקוה) ועוד. קשריו של הברון ושל בנו ג'ורג' שהצטרף אליו כוונו לתמיכה בפעילות פרטית ולא לתמיכה במוסדות הון לאומי. העדפה זו היתה חלק מתפיסתו הכלכלית, שההשקעה בארץ ישראל צריכה להיות משולבת בין הון פרטי לציבורי, מכיוון שההון נמצא בידי פרטיים, הם אלה שיקדמו מפעלים כלכליים, יממנו ויתמכו בהקמת מסגרות תומכות עבור חסרי ההון (בנק למתן אשראי, קרקעות שימסרו בחכירה, חברת מניות לנטיעת מטעי הדרים שיועבדו על ידי איכרים חברי הסתדרות בני בינימין). במסגרת זו יוכשרו, יחסכו ולימים- יוכלו לרכוש מטע ולהתישב.

קרקעות שרכש הברון נמכרו למושבה נתניה בשנת 1934, מושבה שתמך בהקמתה במסגרת הפעילות שלו בבני בינימין, כמושבה עבור בני המושבות הותיקות חסרי האדמה. בתקופה זו (1934) גם רכש 200 דונם מצפון לכפר סבא עליו נטע פרדס ושם החל בהקמת גנו ותכנן לבנות בו בית, בו יוכלו להתארח בביקוריהם הקצרים בארץ ישראל. באותה שנה נסה וייצמן לשכנע את הברון ובנו להשקיע בהקמת מכון מדעי בראשו יעמוד וייצמן, אלא שאז נפתח השלב השני ביחסי משפחת דה מנשה וארץ ישראל.

מאורעות 1936, תקופת המרד הערבי שנמשכה עד 1939, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פשיטת הרגל של בנק בני בינימין (1940 ), התפרקות חברת הנוטע- כל אלה הרחיקו את משפחת דה מנשה מהשקעות חדשות בארץ ישראל וגם הרחיקו את המשפחה מהגן  ומחלום לבנות בית בשטחו.

משנת 1939, גם אם הגן נותר בבעלות משפחת דה מנשה, הרי מעתה הוא נקשר במשפחת יפה, בחיים ומרים שהוזמנו על ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו.

על מלאכת תכנון הגן ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ ולעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שזה עתה החל דרכו כמתכנן גנים.

הברון ביקש לעצב לו גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה.

הגן התנהל כמשק אוטרקי וכלל לול, עיזים, ייצור גבינות…פעם בשבוע נסע חיים לכפר סבא לקנות מצרכי יסוד, כמו קמח ושמן. הוא הסתובב ברחבי העולם והביא שתילים וזרעים. הוא ערך, למשל, ניסיונות לגדל אבוקדו ומנגו. בנטיעות עזרו לו חברי גרעין ההכשרה של קיבוץ העוגן שישבו בכפר סבא.

מרים היתה הגננית העיקרית. במרפסת ליד עצי האורן הקימה את החממה שלה והיו לה גן ירק וגינת ורדים.

ליפא יהלום היה ידיד קרוב של מרים. הוא ושתלנים וגננים אחרים מכל הארץ הביאו לה צמחים. למרים היה קשר גם עם נח נפתולסקי בזמן שהיתה לו משתלה בשכונת בורוכוב בגבעתים. נפתולסקי הוא שהביא לגן פרחי ציפור גן עדן. במקום ניטעה צמחיה ייחודית ומגוונת, לרבות עצים שיובאו במיוחד מחוץ לארץ וצמחים שהגיעו ממשתלות ומחוות איקלום כמו זו שהיתה במקווה ישראל. בין השאר יובאו ארז הלבנון, עצי פיטולקה שכונו בפי המשפחה "עץ הברוגז" שכן בצלם ישבו ילדים כעוסים ואורנים שהגיעו מאיטליה. ליד המפל היא "המערה" ניטעו דקל מיצרי, עץ מגנוליה, כליל החורש ובת עופרית.

גן מנשה היה למקום מפגש של חברי ה"שומר", הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג- תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח (אלישבע) גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. היא הוצגה בפני כולם "כמנקה ועוזרת" ולכן התפלאו האורחים על כך שמרים היתה זו שמגישה לה את התה והארוחות…

לגן המופלא הגיעו רבים ממנהיגי היישוב, כגון בן גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כמסקין ורובינא ואף אורחים מחו"ל כמו השחקנים האיטלקיה סופיה לורן. מחזהו של ניסים אלוני משנת 1966 "הכלה וצייד הפרפרים", עובד לסרט טלוויזיה בבימוי של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק. הוא הוסרט בגן מנשה והוקרן בטלוויזיה הישראלית בשנת 1974.

במשך השנים היה גן מנשה מקום מפגש קבוע של שבט יפה: מרים ניהלה את משק הבית וטיפחה את גן הנוי סביב לבית וחיים ניהל את הפרדסים.

בשנת 1966 נפטר חיים יפה. בשנת 1968 עזבה אלמנתו, מרים, את גן מנשה ועברה להתגורר עם בנה בקיבוץ יקום, עד שנפטרה בשנת 1974. צמחים רבים מתו בגן לאחר שעזבה את המקום. באותה שנה קיים אברהם יפה מגעים עם ג'ורג' דה מנשה, בנו של הברון, בנסיון לרכוש את הגן. ג'ורג' רצה תמורתו 800.000 דולר. משפחת יפה ניסתה לגייס את הסכום בסיוע עיריית כפר סבא אך נדחתה. בסופו של דבר נמכר הגן למשפחת אייזנברג.

לחקר ושימור הגנים חשיבות היסטורית ואסטטית, הן הודות השינויים שחלו בנוף הארץ והן לפועלם של ראשוני המתכננים והעוסקים במלאכת אקלום הצומח.

בימים אלה יוגש תיק תעוד אודות הגן בו פרק המלצות לשימורו ופיתוחו תוך התייחסות לסביבה החדשה לרווחת הציבור הרחב.

 

 

הרצל וצריף הסנדלר

מצוקתם העיקרית של המתיישבים הראשונים היתה מצוקת הדיור. בשנת 1910 הוחלט לאשר הלוואה למתיישבים בסיוע חברת "עזרא" שישבה בברלין, לשם בניית 12 בתים. ההלוואה ניתנה בתשלומים ל-20 שנה.

כותב בן גוריון בעיתון "האחדות": אי לזאת עיבדו הצעה להושיב 12 פועלים בתנאים הללו: לתת לכל פועל הלוואה של 2000 פרנק בשביל בית ורפת ומגרש של חמישה דונמים…"

באסיפת חברי הוועד נבחרו שלוש קבוצות על פי סדר חשיבות, שיחלו בבניית ביתם. "מקום המושבה" חולק לחמישה חלקים וביניהם ארבעה רחובות, שכיוונם מצפון לדרום והרצל קראו לרחוב אשר נבחר ע"י המתיישבים, הדרך שבאמצע היא הרחוב הראשי, השרון -ויצמן שיעבור ממזרח למערב, זאת עפ"י "התוכנית הראשונה" של סלור.

הוקמו 12 הבתים הראשונים, בתים בני קומה אחת, עם גג רעפים, שכללו לרוב 2 חדרים, מטבח ומרפסת.

בין המשפחות הראשונות אשר התיישבו ברחוב הרצל היא משפחתו של יצחק שינפיין. בשנת 1947 הוקם ביתם של אברהם ופנינה דרויאן, בתו של החלוץ יצחק שנשאה לאברהם דרויאן אשר הגיע לכפ"ס לאחר מאורעות 1921 בעקבות אחיו מהמושבה פתח תקוה.

הבית הוקם על נחלת שיינפיין ברחוב הרצל (בחצר הבית שריד לבית המקורי, אבן כורכר), היווה מאז הקמתו מוקד בו נערכו הידברויות וסולחות בין יהודים לערבים בימיה הראשונים של המושבה, תוך התפתחות מערכת יחסים של חברות וכבוד הדדי בדרכי נועם וחוכמה ע"י אברהם דרויאן.

אברהם שימש כשומר המושבה, כשנשקו היה הרובה והשכל, יצר מרקם יחסים מיוחד עם ערביי ושבטי הסביבה. פועל בשמירה בדרכי חוכמה ולא בדרכי כח ופעולות תגמול. מורשת זו ידע אברהם להעביר ולספר לדורות הבאים – תלמידים ועוד, אשר פקדו את ביתם של השניים ושמעו היסטוריה מפי ראשונים.

במתחם עיריית כפר-סבא שוכן לו צריף הסנדלר-אורתופד יהושע הוכמן. הצריף נבנה על-ידי עיריית כפר-סבא בשנת 1958, לשם השכרתו ליהושע הוכמן-סנדלר, עולה חדש ואב לחלל צה"ל, שהיה פעיל במקום עד שנת 2000.

הצריף, הבנוי עץ ותכולתו המקצועית, מעניקים לסביבתו מעט מאווירת התקופה בה הגיעו בני המושבה לקבל את שירותו המקצועי ולהפגש עם בני המושבה במרקם המסחרי שנתהווה סביב "שוק" המושבה.

ביום הולדתו ה-95 (עד 120) פנתה משפחתו של הוכמן אל עיריית כפ"ס בבקשה לסייע לה לשמר את הצריף ולהופכו לחדר תצוגה בו יסופר על מלאכת הסנדלרות בעבר, כפר סבא בשנות ה-50 וההווי החברתי-מסחרי של התקופה.

 

אישיים בכפר סבא

 

דניאל קפלן

דניאל קפלן (1906- 1984) הצלם של כפר-סבא, תיעד במצלמתו את כפר-סבא במשך 50 שנה, החל משנת 1929, השנה בה הגיע למושבה ועד לשנת 1980.

דניאל קפלן נולד בשנת 1906 באוגוסטוב שבפולין, למשפחה דתית ציונית. בגיל 16 למד צילום ולאחר כשנה הצטרף לתנועת "החלוץ", עבר הכשרה חקלאית בקבוצת "שחריה א' ", לקראת יציאתו למסע רצוף תלאות לארץ- ישראל.

בשנת 1929 הגיע לארץ, בתחילה התגורר, במשך מספר חודשים, עם אחיו הצעיר, בפתח-תקוה. ביומנו כתב: "שמענו על המושבה כפר-סבא, צעירה ורעננה, יש בה עבודה עברית טהורה, ומתעתדת להיות אם המושבות השרון". הדבר קסם לו וכך הגיע, בדצמבר 1929, רכוב על חמור לכפר-סבא.

בנוסף לעבודתו בנטיעת פרדסי חבקין-ברן, החל להנציח במצלמתו את המושבה הצעירה וסביבתה. את מלאכת הצילום החל כצלם נודד, רכוב על חמור, בדרכי העפר של כפר-סבא והסביבה. לאחר שיפור הדרכים באזור עבר לאופניים, ששימשו אותו ככלי תחבורה עד יומו האחרון.

ב-1930 פתח את הצלמניה בצריף קטן במרכז המושבה. חשמל טרם חובר, ולצורך תאורה לצילום השתמש באור השמש שחדר דרך גג הזכוכית, שהיה צריך לנקותו בקביעות מן האבק שהעלו הסוסים והעגלות ברחוב. לצורך העבודה בחדר חושך בנה תעלה מעץ שהוליכה את האור מגג הזכוכית. בשנת 1948 עברה הצלמניה למבנה קבע במעלה הרחוב, לימים ויצמן 99.

בשנת 1981, כשפרש מעבודתו תרם את ארכיון הצילומים במלואו לעיריית כפר- סבא ללא כל תמורה. הוא האמין שהזדהות עם העבר ושורשיו, תתרום לחיזוק הזהות של הדורות הבאים.

 

ישעיהו קורן

ישעיהו קורן: נולד בכפר-סבא. למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מתגורר בזכרון-יעקב.

 

ספריו:

מכתב בחולות : סיפורים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח)

לוויה בצהריים : רומאן (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן-קריאה, תשל"ד 1974) תורגם לצרפתית, אנגלית וגרמנית

Funerailles a midi : roman / traduit de l'hebreu par Rosie Pinhas-Delpuech (Arles : Actes Sud, 1994)

Funeral at noon / translated by Dalya Bilu (South Royalton, VT : Steerforth Press, 1996)

Beerdigung am Mittag : Roman / aus dem Hebra?ischen von Mirjam Pressler (Gerlingen : Bleicher, 1996)

יונים לא עפות בלילה : סיפורים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשמ"ט 1989)

לוויה בצהריים : רומאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשמ"ט 1989) מהד' חדשה

העומדים בלילות : נובלה וסיפורים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן-קריאה, תשנ"ג 1992)

 

ת נ ו ר

"טוב שהוא לא גנב אותה", אמרה אמו.

אביו לא ענה, אבל מאז אותה שבת שבה החזיר להם צאלח את הפירדה היה אביו קונה ממנו, לפי הצורך ולפי העונה, דורה, שקי תבן, עדשים ולימונים, יוּסוּף אָפֶנְדִי ותפוזי דם, שמן זית, פּוֹלִים, יונים ופחמים. לפעמים לבדו, לפעמים יחד עם אשכנזי, כשלא היתה עבודה, היה חוצה את הפרדס של סקורוחוד, נוסע לבירדס, ממלא ארגזים ושקים, תיבות נצרים ופחים, מעמיס אותם על העגלה ומוכר אותם מנות מנות ברחובות החול של מגדיאל, רמתיים ורעננה, בבתים נידחים בשולי המושבה. כשלא קנו ממנו את הכל, היה מוכר בפרוטות את מה שנשאר לאבא של אברמיקו, אבל תמיד גם מביא משהו הביתה.

"למה אתה נוסע לשם?" הטיחה בו אמא של יוליק. "אתה רוצה שהפירדה שוב פעם תברח?" רק שאבא של יוליק לא שמע. כשהקסקט השטוח על ראשו היה פורק מהעגלה ארגזים ושׂקים, משחרר את הרתמה מהפירדה, מוביל אותה אחריו לאורווה, קושר אותה, שופך דלי מים לשוקת-הפח הקעורה ומתבל את התבן שבאבוס במעט פולים. אחר כך, התרמיל הקטן בידו, נעליו טובעות בחול הכבד, היה מגיע הביתה. מתיישב על מדרגת הכניסה, ליד השלולית והמטאטא הרחב שבו היתה סבתו מנקה את החצר, מסיר את חותלות החאקי המשחירות מעל רגליו וחולץ את נעליו. אור חשמל חלש בקע מהמטבח. גוש מחוספס של צל היה מוטל על האדמה.

אשכנזי היה נוסע מדי פעם לתורכיה לבקר את קרוביו, להביא משם בדים וחרוזים, בשמים, סבונים, מזכרות ומוצרי סדקית, שהיה סוחר בהם בכפרים וביישובים שבסביבה. גם לצאלח היה מוכר, בדים בעיקר, אבל גם תרופות, משחות ריחניות, צמידים, טבעות נחושת ואבנים יקרות. הם היו נפגשים תמיד ליד הבריכה שבקצה רחוב הרצל, מעל בית הקברות של מגדיאל, לא רחוק מהבית של גיורא רוזנר.

צאלח כמעט שלא נכנס למרכז המושבה. לפעמים היה עוצר ליד השקמה הגדולה שעמדה מעבר לרחוב הגליל, בקצה המושבה, בידו האחת מגלגל סיגרייה יחד עם ערבים שחנו לידה, אבל רק כשהיה נוסע עם מישהו מבני משפחתו לד"ר ריכטר ונכנס השכם בבוקר לרחוב רוטשילד, היו רואים אותו פועלים אחדים ועוברי אורח. כשנסע לכפר סבא הערבית או לקלקיליה היה עוקף את בתי המושבה, שדות הבקיה ותפוחי האדמה, ולא נכנס לרחובותיה. לבדו, לפעמים בנו יושב לידו, היה מצליף במושכות על גב הסוסה ומזרז אותה כשהוא עובר על פני שלד הסוכה של ברגר, סבך הצברים ומקשת האבטיחים, בית הקברות הישן וארמונו הלבן של סלאמה אפנדי. קזוארינות כיסו וגילו את הכיפה שעל גג הבית. פרדס גדול הקיף אותו. העגלה של צאלח היתה נבלעת בצל הברושים שבשולי הפרדס, נעלמת מאחורי ביצת הנרקיסים וקבר בנימין, קשתות החאן הגדול והדקל שסוכך עליו. דקל גבוה, שעירום וזקוף הוא מתפרץ לשמיים, מתנוסס לבדו, ורק כתר כפותיו רוכן ארצה אל מול האורנים הירוקים, המבנה השומם והלולים העזובים שעל גבעת משק האוצר.

לפעמים, כשהתעצל לשבור ארגזים מאחורי השוק, לאסוף קרשים מאתרי בניין, ירכתי לולים, נגריות ומחסנים, היה אבא של יוליק קונה מצאלח בפרוטות גם עצים להסקה. זה היה קורה מדי שבועות אחדים, בימי חמישי בדרך כלל, כשהמלאי היה נגמר, ואז הוא היה חוזר הביתה כשערימה של קרשים או של ענפי עצים מרוטים ויבשים מזדקרת מתוך העגלה. הוא היה פורק את העצים, מכניס אותם לאורווה ומסדר אותם בפינה, ליד סולם הברזל הצר שאיש לא השתמש בו ורק שקים, חבלים וחלקי רתמה ישנים היו תלויים עליו. לוחות בניין אחדים הוא היה משאיר בחוץ ובקרדום מחלץ מהם את המסמרים החלודים. אחר כך היה משעין את הקרשים והענפים על ברזל המחרשה, המגוב או המשדדה, חובט בהם שוב ושוב בנעליו הכבדות ומנפץ אותם. אוסף את השברים בכפות ידיו ומעביר אותם אל מדרגת הכניסה לבית.

"תעזור לי", היתה אמו מתכופפת ועורמת שברי עץ אל סינרה. גם יוליק היה יוצא אל מדרגת הכניסה. אוסף בידיו קרשים או ענפים אחדים, גדועים, חוצה את המטבח בעקבות אמו ונכנס לחדר האמבטיה. התנור ניצב מתחת לדוד המים החמים, כבסיסו. גם הוא היה מעוגל, לבן. טיפות צבע שהתקרשו היו מפוזרות עליו פה ושם. ערימה קטנה של עצים היתה מוטלת לידו. אמו היתה פותחת את דלת הברזל הקמורה והמחוררת של התנור ויוליק היה תוחב את הקרשים השבורים פנימה, מניח אותם על הפחמים השחורים והקרים ששרדו והצטברו שם במשך הזמן.

אמו של יוליק היתה כורעת, שופכת מעט נפט על העצים ומדליקה אותם בגפרור. יוליק היה נדחק לפינה שבין התנור לקיר ומכווץ, ידיו פשוטות על ירכיו, היה עומד ומביט בה. להבה חדה היתה מתפרצת מתוך הקרשים הצפופים. רחש מחוספס היה מלווה אותה. "זוז הצידה," היתה אומרת לו אמו וסוגרת את הדלת הקטנה של התנור. רק שהוא היה מתכופף ומייד פותח אותה. ריח הנפט הציק לו, אבל הוא אהב להסתכל עוד ועוד בלהבות הצהובות והכחולות, בעצים הבוערים והמאדימים, שמתנפצים ומתבקעים, מתפוררים לאט לאט לגחלים לוהטות ואפר. שוב היתה אמו מתכופפת וסוגרת את הדלת הקטנה, תוך סיבוב הידית הפעם, ושוב הוא היה מנסה לפתוח אותה. "זה מסוכן", אמרה. "דרך החורים תסתכל". בטנה כבר בלטה. הכפיפות הכבידו עליה. היא התנשמה. סינרה היה מתוח סביב בטנה המעוגלת. שמלתה היתה מקומטת בשוליה. כתמים של מטבח היו מפוזרים עליה.

"ככה לא רואים כלום", אמר יוליק. ריח הנפט נעלם, האש כילתה אותו. גצים בודדים נפלטו מדי פעם מחרירי דלת הברזל הקטנה של התנור. יתושים צהובים, מתעופפים, זוהרים לרגע, נופלים וכבים.

"תראו, תראו", היתה אחותו הקטנה מציצה פנימה ומושיטה להם ענף שבור שנפל בדרך. "אל תיכנסי, תישארי בחוץ", היתה אימם גוערת בה ומרימה אותה על ידיה.

"לא, לא", ייבבה אחותו. הענף המרוט שהחזיקה בידה נשמט ארצה. אפור, יבש, ורק קצהו ירקרק, טחב לח נוצץ ממנו.

"גם אתה, תצא עכשיו", היתה אמו עוצרת ליד הדלת.

יוליק עמד בגבו אליה. לא ענה.

"עוד לא ניגנת היום".

"לא רוצה".

"יש זמן עכשיו. עד שהם יבואו", אמרה אמו.

"אני רוצה לראות".

"בל"ג בעומר תראה", אמרה אמו. "שקט", צעקה על אחותו שבידיה הקטנות היכתה אותה בגבה ובראשה ולא חדלה לייבב, "לא, לא, לראות, גם אני לראות. אש, אש".

"בוא, תנגן, רק קצת", אמרה אמו.

"לא רוצה", אמר יוליק.

"אז למה קניתי לך את הכינור?"

"אני לא ביקשתי".

"אתה רוצה שאני אחזיר אותו לאמא של גיורא?"

"לא איכפת לי".

"גם היא עוד יכולה לבוא היום. היא רודפת אחרי. בשביל החוב. אתה רוצה שאני אחזיר לה אותו? יש לך זמן עכשיו. אז עד שהם יבואו תעזוב את זה. תלך לנגן. כבר שמתי לך אותו על המיטה". היא הציצה בשמשת החלון הצר, הפתוח, שבקצה חדר האמבטיה, העיפה מבט בעצמה, ואחר-כך, בבת אחת, משכה אליה את אחותו והניפה אותה על כתפה. "וגם להתרחץ אתה עוד צריך", אמרה והסתלקה.

יוליק התיישב על שרפרף נמוך ושוב פתח את הדלת הקטנה של התנור. אחר-כך הרים מהרצפה את הענף השבור שהפילה אחותו, השליך אותו אל תוך האש והסתכל בו.

מרק-עוף התבשל על הפתילייה במטבח. אד של תפוחי אדמה ובצל, שום, עלי דפנה ולימון הציף את יוליק, אבל עשן זרם פתאום מהתנור אל תוך חדר האמבטיה ומחק את הכל.

"מה עם הארובה", שמע יוליק את צעדיו הכבדים של אביו. "סתומה לגמרי". חריקה, דפיקות, גירוד של פח. אביו כבר היה בחוץ. רחש צורם עלה מאחורי הקיר, וחדל. העשן באמבטיה נמוג לאט לאט, רק ריחו עוד שרד. ראשו של אביו עבר בחלון, בדרך חזרה הביתה, ויוליק שוב פרשׂ את כפות ידיו על ברכיו, נועץ את עיניו בענף שהפילה אחותו והיה תחוב עכשיו, ירקרק, בין הקרשים הבוערים.

הלהבות נגעו בענף. מיששו ונסוגו, פגעו והתרחקו, ליטפו, עד שלאט לאט נאחזו בקליפתו האפורה ירקרקה ולא הירפו. פסים צרים שׂרטו את הענף, שביבים התעופפו בים הלהבות, נקודות צפופות, מפוזרות, עולות ויורדות, התווים השחורים שרושמת לו במחברת הארוכה והחומה מגדה וגנר, האמא של שרוליק וגנר, בשיעורי הכינור. רק קצהו של הענף עוד נותר טחוב, ירקרק, אבל גלי האש נושקים גם לו, לוחכים את עורו, והוא בוער כולו, נסדק, מתמוסס לאט לאט אל שברי הגחלים שמרפדים את רצפת התנור, משחיר, כתם אחרון אדום צהוב עוד זוהר ממנו, עד שבאחת הוא שוקע, כבה ונעלם.

הכתם הזוהר נבלע ברצפת הגחלים. חום עז שטף אותו. ארמונות אש הציפו את עיניו. לוחמים קדמונים צעדו בשורות על פני הקירות. פרשים ומרכבות מלכים דהרו מולו מתוך ספריה של אמו. חרבות ומגינים פגעו זה בזה, ניצתו ונחרכו. הוא האזין לקולות הנפץ של העצים המתבקעים, עיניו לא משו מהצריחים הצהובים, ממדרגות האש והעשן העולים השמימה, עד שגם קירות הבית בערו סביבו, פניה של אמו. הוא דחף בידו את דלת הברזל של התנור, היכה בה, אבל היא לא נסגרה. הלהבות נחלשו. דלת האמבטיה נפתחה לרווחה ואביו נכנס פנימה. הוא נשא בידיו ערימה של קרשים, לא אמר מלה, דחק את יוליק הצדה ותחב את השברים לתנור. האש דעכה לרגע, אבל בעזרת קנה מפויח שעמד בפינה הוא הפריד מעט בין העצים וריווח ביניהם. האש שוב התגברה והוא סגר את דלת התנור ויצא. קבקבי-עץ היו לרגליו. מכנסי החאקי הארוכים שלו היו מקופלים. ריח של עשן וזיעה עלה ממנו.

"ברגר, גבלבר", פתח יוליק את התנור וחיכה שהלהבות יהפכו שוב למלכים ולצריחים, לארמונות ופרשים. הוא הרים את הקנה המפויח שאביו השתמש בו, הפך גם הוא את הקרשים הבוערים, רק שהשרפרף הקטן שישב עליו חרק, סתם לשונות-אש נשלחו לעברו. "מזרחי, צרפתי, בוקי בן יגלי", מפח של גיצים ואפר היכה בפניו. עיניו נעצמו, על מעקה הבריכה המלאה של סקורוחוד התיישב לידו גיורא רוזנר. יחד הם קראו, "קורנבליט, פרחי, יוּסוּף אפנדי, סלאמה אפנדי", אבל רק פניו להטו מחום, שום דבר לא קרה. "אל תקלל", גערה בו אמו. עכשיו היתה גם היא באמבטיה. בידה האחת החזיקה פיג'מה קטנה ונקייה. בידה השנייה גררה את אחותו. "אני לא מקלל".

"אז למה אתה קורא להם בשמות?"

"זה השמות שלהם. גם אתם אומרים".

"אצל ברגר אבא עובד. מזרחי זה מהפלאפל. לא יפה לדבר ככה. תפסיק. ומאיפה הבוקי הזה?"

"הוא מהספרן".

"מהספרן?! לא בשביל זה אנחנו קונים לכם משחקים. תלך לנגן. ואתה עוד צריך להתרחץ. גם הם יבואו עוד מעט".

ביום חמישי בערב היו מגיעים לפעמים לביתם חברים של אביו. להתקלח לקראת שבת. היו שבאו פעם אחת, היו שבאו פעמים אחדות, והיו שהגיעו במשך שבועות, עד שנעלמו כלעומת שבאו. שניים באו כמעט תמיד. מיכאל אשכנזי וירוחם קיפניס.

מיכאל אשכנזי, העגלון התורכי שאיש לא ידע אם הצריף שגר בו ואף השכיר את חדריו היה ממש שייך לו, היה לבוש תמיד באותו מקטורן-פסים אפור שבבטנתו, כך אמרו, היה טמון כסף רב. הוא היה גבר נמוך וצנום שאינו מדבר הרבה. שפם שחור כיסה את שפתיו, מגבעת שטוחה וגבות שעירות הצלו על עיניו. לא היו לו ילדים. שני קמטים עמוקים חרצו את לחייו. הוא הגיע באוטובוס לפני שנים, לבדו, יחד עם כמה משפחות מתורכיה. האוטובוס חצה הרים ועמקים, כפרים ושדות בלבנון ובגליל, עד שחָנה, איש לא ידע מעולם למה, דווקא במושבה. "היה פנצ'ר, היו צריכים להחליף גלגל", התלוצץ פעם אביו. "אמרו להם לרדת, אז הם ירדו".

"נו, טוב", אמר קיפניס. "אף אחד לא אמר להם לעלות".

אשכנזי עצמו, שישב לידם, שתק.

אביו היה קורא לו "מיכוּאֵל", תוך שהוא מדגיש ומאריך את האות כף בשמו.

"מיכאל", היה מתקן אותו בהתחלה אשכנזי. אבל אביו היה משיב לו, "נו, ומה אמרתי? מיכוּאֵל!" אשכנזי לא התעקש עוד. הוא ואביו היו חברים. הם היו מציעים זה לזה הובלות שלא התאימו להם, עבודות חריש, וכשאביו היה זקוק לכסף, לתשלום חוב במחסן המספוא, לתשלום שכר דירה, לשיעורי כינור עבור יוליק או לכל הוצאה בלתי צפויה אחרת, תמיד היה מיכוּאֵל מלווה לו. הם היו מסתודדים לרגע בפתח הצריף או מאחורי הקיוסק של מושיקו, ואשכנזי היה תוחב את ידו לצידו הפנימי של המקטורן, שולף משם שטרות אחדים ומעביר אותם ללא מלים לידו של אביו. הוא היה מלווה לו ללא הגבלה של זמן וללא כל ריבית. שלא כמו לאחרים, שהיו מגיעים אליו לשם כך בחשאי לקפה של קסוס.

לכל מי שבא להתקלח הגישה אמא של יוליק מגבת נקייה. אחדים נשארו לפעמים גם לארוחת-ערב, אחרים היו אוספים את בגדיהם המלוכלכים, מודים בשקט ומסתלקים. מיכאל אשכנזי וירוחם קיפניס היו נשארים בדרך כלל. קיפניס, מורה בבית הספר העממי, שהתגורר באותה התקופה בצריף של אשכנזי, חותך עיתונים ומתווכח עם עוברים ושבים, היה מרוכז תמיד בשאלות השעה. ראשו רוכן לעבר מרכז השולחן, עיניו מוכיחות את אחד האורחים היושב מולו, היה מדבר ומדבר, מוותר על תורו ודוחה את כניסתו לאמבטיה עוד ועוד, עד שאמא של יוליק היתה מאיצה בו: "תיכנס, תיכנס, פעם בשבוע לא יזיק לך. עוד מעט לא יישארו מים חמים". ריח דק של זיעה ועובש עלה מבגדיו.

לכבוד הארוחה גם אמו של יוליק היתה לובשת שמלה נקייה ומגוהצת. שמלה בעלת שרוולים קצרים בצבע בז', שכפתורים כתומים וגדולים סוגרים עליה מלמעלה עד למטה. על צווארה ענדה שרשרת זהב דקה. מדליון-פרפר קטן היה תלוי עליה. אודם חיוור היה משוח על שפתיה. זרועותיה המלאות והחשופות היו לבנות וחלקות. רק האור החלש שירד מהמנורה הטיל מדי פעם כתמים צהובים על עורה. הם היו יושבים סביב השולחן העגול, ששעוונית פרחונית מכסה אותו, אוכלים בשקט, ורק אחר כך, כששתו תה, משוחחים. אם אחותו הקטנה היתה מתעוררת משנתה, סבתם היתה ניגשת אליה. אמו היתה נשארת איתם, מגישה עוגיות, עוד תה, שמה קוביות סוכר חומות בצנצנת החרסינה העגולה שעמדה במרכז השולחן, ומקשיבה.

אחת לשנה היה מיכואל נוסע לעיירת-מולדתו בתורכיה. הוא היה מיטלטל לשם באוטובוסים, רכבות, ולעתים גם באיזו משאית עמוסה, מכוסה ברזנט, שהיתה לה הובלה רחוקה בשירות הצבא הבריטי או אחד הסוחרים הגדולים, משאית שהיתה מסיעה אותו עד עתלית, חיפה, צור, ואפילו עד ביירות. כשהיה חוזר משם, עמוס מזוודות ושקים, היה מביא איתו בדרך- כלל איזו מתנה קטנה לאמו של יוליק. בקבוק בושם, צמיד, מטפחת משי, שקדים מצופים, ראחת לאקוּם בקופסת קרטון משושה ושטוחה, שתווית מקושטת, ספוגת נוזל דביק, מודבקת עליה.

את השקים והמזוודות היה אשכנזי פורק באחד מחדרי הצריף, ששימש לו מחסן. פעם גם הביא לעצמו אשה. צעירה שמנמונת, שערה מקורזל, עטוף בדרך-כלל במטפחת אפורה וקצרה שחשׂפה את עורפה הלבן. אפה היה גוש קטן, רחב ומלא, בדל חיוך נמתח משפתיה החתומות, ורק עיניה השחורות היו עצורות, מכונסות בעצמן, בוהות תמיד לעבר קיר, חלל, פינה של חדר, לעולם לא אל פני אדם. כעבור שבועות אחדים חדלו מיכואל והאישה לגור בחדר אחד. אשכנזי פינה חדר בצריף והאשה עוד גרה בו חודשים אחדים. היא המשיכה לנקות את הצריף והחצר, לקרצף רצפות אצל ד"ר ריכטר, זלמן שכטר וגבלבר, לייבש פרוסות של חצילים בשמש, לקלף תפוחי-אדמה, לטגן ולבשל במטבח. בימי-שבת בבוקר, כשהרחובות היו שוממים מאדם ורק שרוליק וגנר היה עובר בהם על אופניו בדרכו לחורשת האקליפטוסים שמול בית-הספר, היתה יושבת על כיסא בחצר האחורית של הצריף, עיניה צופיות בשדה הריק, בדוכני השוק הסגורים, באחד מפרדסיו של מר גוטר, בגדר הברושים, בדקלים העירומים והזקופים, שרק ענפיהם הקמורים, היבשים, רוכנים ארצה. בוקר אחד, כשהילדים היו בדרכם לבית הספר, ראו אותה בתחנת האוטובוסים שליד הכיכר, לבדה. תיק רקום ודחוס השתלשל מכתפה. חבילת בד גדולה וקשורה היתה לרגליה. היא הסתלקה. ילדים לא היו להם.

אשכנזי המשיך לבקר בכפרי הסביבה. בטירה, במִשְׂכִּי ובחרבּת עזוּן, בבירדס וג'לג'וליה, בכפר-סבא הערבית ובקלקיליה. לפעמים לבדו, לפעמים עם אבא של יוליק, ופעם אחת, בלילה גשום, עם הַחַכִּימָה רוֹזליה, ד"ר פוגל, לאחר שהוריו של ילד חולה הזעיקו אותה באמצעותו והיא לא השיגה טקסי שיסיע אותה לשם. היא גרה לא רחוק מהם, בחלקו הדרומי של רחוב תל-חי, שרחוב השרון, הכביש הראשי לקלקיליה, לטול-כרם ולשכם, חצה אותו, כמו רחובות אחרים במושבה. ערביות שפסי רקמה ירוקים וסגולים גולשים על שמלותיהן וילדים יחפים ומנוזלים בזרועותיהן צבאו בבקרים על שער ביתה. רק צאלח לא הגיע אליה והעדיף את ד"ר ריכטר משום מה. "למה?" שאל פעם יוליק, אבל איש לא ענה. קיפניס היה מעווה את פניו כשסביב השולחן הזכירו את שמה. תמיד במכנסיים, עברית רצוצה, שערה האפור קצוץ ישר סביב ראשה, בין שפתיה תחובה סיגרייה שטוחה. רוסי גבוה ושתקן, גוי, התגורר במעמקי החצר המוצלת, מעבר לגדר השוקעת שסבך של בוגנוויליאות מכביד עליה. שני דקלים, אותם קיבלה במתנה מתושב אחד הכפרים, היא שתלה בחצרה. ריח של בשמים ותרופות, מר-מתוק, עלה תמיד מחלונות ביתה.

ימים אחדים לפני אותו לילה גשום פלש עדר צאן למטעי השקדים והאנונות בקלמניה. פרצה קטטה. כבשׂ נתפס ונכלא, אשה צעקה, רועה זרק אבן, שומר נפצע. "רק את העשב, לא את העצים", אמר צאלח לאשכנזי. "הפקר", אמרו בקפה של קסוס, "אי-אפשר ככה", עד שאחרי המקלחת של יום-חמישי הטיח קיפניס באשכנזי: "מה אתה מחפש שם?" כי פרט לשומרים ולבעלי אדמות ופרדסים לא הרבו אנשי המושבה לבקר בכפרים השכנים. אשכנזי לא אמר מלה וקיפניס הזכיר את הפועלים שנורו למוות בטנדר שהסיעם הביתה ממשק-האוצר, את שריפת בית- האריזה בפרדס של סקורוחוד, מאורעות שהתחוללו בסביבה עוד לפני שיוליק נולד.

סביב השולחן השתרר שקט לרגע. רק אד השלולית בחלון, יתושים סביב המנורה, שׂממית ורודה צהבהבה דבוקה לתקרה. כפית נקשה בצלוחית של תה, איש לא אמר מלה, ואז, מעווה את פניו וקומץ את אגרופו, מתכופף, ראשו נוטה לעבר דמות לא נראית מולו, כמו פעמים רבות בביתם ובכיתה, כמעט בצעקה, פלט קיפניס: "גם לשועל חורהו". הוא ירק כשנפלטו המלים מפיו. רגלו מתחת לשולחן נעה במהירות מעלה מטה, גם נשימתו חרקה. ביד רועדת שלף מהכיס הפנימי של המקטורן ספר צנום ולבן. "הנה," אמר, "תרגום חדש. אורלנד". הוא הניח את הספר על השולחן, פתח אותו, דיפדף בו הלוך וחזור, מרטיב מדי פעם את קצה אצבעו בלשונו, עד שמצא לבסוף את העמוד שחיפש. מבלי להגביה את עיניו, לפעמים בקול ברור וחזק, מטעים כל מילה, לפעמים בלחש, בולע את המלים ומטשטש אותן כבתפילה, קרא: "הוֹ, בְּכוּ נָא לַבּוֹכִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל… שִׁבְטֵי הַנּוֹדְדִים… יֵשׁ קֵן לְיוֹנַת בָּר וְלַשׁוּעָל חוֹרֵהוּ וְאֶרֶץ לָאָדָם… קִבְרֵהוּ". גם צנצנת הסוכר העגולה שעמדה במרכז השולחן, מלאה קוביות סוכר חומות ולבנות, רעדה.

אשכנזי ישב זקוף על כיסאו, מתבונן בקולב-המעילים שליד דלת הכניסה. שתי מגבעות, שלו ושל קיפניס, היו תלויות עליו. סרט שחור, ממורטט, הקיף את המגבעת האפורה של קיפניס. אביו של יוליק הרים את המכסה הלבן של צנצנת החרסינה, הושיט את ידו ליטול קוביית סוכר, אולם ברגע האחרון נסוג, קם ממקומו ונכנס לאמבטיה לתחוב עוד עצים לתנור ולסדר אותם. פיצפוצי עץ נשבר ובושם של סבון ספוג בריח של נפט זרמו מהאמבטיה הפתוחה. "הקרשים נגמרים", אמר אביו כשחזר. איש לא ענה לו. יתושים זמזמו מתחת לתקרה, רחש עלה מעבר לדלת הסגורה של חדר הילדים, אבל סביב שולחן האוכל שררה דממה. רק אמא של יוליק, האור החיוור שיורד מהמנורה מחליק על זרועותיה הלבנות ומאדים אותן, הסתכלה בקיפניס בעיניים כלות, סורקת את מצחו הגבוה, את פניו השקועים והלא מגולחים, את הקרחת המבצבצת מתחת לשערו המדולדל. ניצנוצים צהובים ריצדו לכל עבר מכפתורי שמלתה הכתומים.

טיפות של רוק התפזרו על הדפים הפתוחים, נצצו לרגע ונספגו בתוכם, אבל קיפניס לא שם לב לכך. הוא סגר את הספר הדק, הסתכל על כריכתו הלבנה, ליטף אותה בידו פעמים אחדות ובשקט אמר: "כן, ביירון בכבודו ובעצמו אומר את זה, לא אני". "ברון?" פלט אבא של יוליק. "זה של החנות מכולת?"

"איזה ברון עליך?" התפרץ עליו קיפניס. "לא ברון ולא שמיירון. לורד ביירון! אתה לא יודע מי זה ביירון?" עיניו היו נפוחות ובוערות, ממוקדות בדמותו השחוחה של אביו, נשימתו מהירה וקטועה כמו בסופה של דרך ארוכה, ריר ניגר מלשונו אל שפתיו. איש לא הבין מה בדיוק אמר. אי אפשר היה לדבר איתו.

רק אמו של יוליק, שעיניה לא נבהלו מהתנשמותו הכבדה של קיפניס ומקולו הניחר, קלטה מה שאמר.

"לורד ביירון?" אמרה בשקט. "יש לי תמונה שלו".

היא קמה ממקומה, החליקה את ידה על בטנה המעוגלת והלכה גם היא לאמבטיה. זרם של חום לח, אד של סבון וגחלים דועכות, פרץ מהאמבטיה, שטף לרגע את המטבח וחדר האוכל. אמו הוציאה מהארון מגבת נקייה, מקופלת, חזרה לשולחן והגישה אותה לקיפניס. "די, עוד מעט לא יישארו לך מים חמים. תלך להתרחץ. עד שתגמור אני אמצא את התמונה שלו", אמרה. "וגם להתגלח לפעמים לא יזיק לך". זיפים שחורים הזדקרו מתחת לעצמות לחייו הלבנות של קיפניס. הוא התרומם מכיסאו ולקח מאמו את המגבת. עיניו היו מושפלות. הוא לא הסתכל עליה. הוא חצה את המטבח, ובאפלולית הפרוזדור הקצר שהוביל לאמבטיה, נעלם. ראשו וכתפיו נטו הצדה כשהלך.

אבא של יוליק ואשכנזי שתקו. גם סבתו, שישבה על המיטה הגבוהה שמתחת לחלון וסרגה, לא אמרה מלה. פרפר-לילה חג וריפרף מעל צנצנת הסוכר הלבנה. הספר הצנום שהביא עימו קיפניס היה סגור על השולחן. כתם כהה של תה נספג בפינת עטיפתו הלבנה. אמו העיפה מבט בספר, אבל לא נגעה בו. היא יישרה את שמלתה ונכנסה לחדר-הילדים. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשבת לפני המדרגה? גם סבתא יכולה ליפול כאן", גערה אמו באחותו, שרבצה על הרצפה בפיג'מה, גבה נשען על מדרגת-הכּניסה לחדר, מקשקשת בצבע בספר נטול כריכה, כתוב באותיות לועזיות. היא צבעה בו תמונות, מילאה אותיות, ציירה בשוליו קווים עקומים, קרעה לפעמים דף כשהפכה אותו. "אמרתי לך לא לגעת", חטפה מידה את הספר, נטלה אותה בידה וגררה אותה לעבר המיטה. "לא", צווחה אחותו, "לא". אמו לא שמה לב אליה. היא הסתכלה בספר המרוט, נטול הכריכה, שנותר בידה והניחה אותו על השידה הלבנה שעמדה ליד הדלת, צמודה לקיר. גם קרע של דף, קלף של משחק ותצלום ישן התגוללו על הרצפה, אבל היא לא הרימה אותם. היא השכיבה את אחותו, כיסתה אותה, ליטפה בחופזה את ראשה, הרימה את דופן המיטה המסורגת וסגרה אותה. השעוונית הלבנה צצה מתחת לסדין, אבל אמא של יוליק לא נגעה בה. גם הכּילה לא חיפתה על המיטה. היא היתה מגולגלת לאורך המזרן, קשורה.

באדיבות אתר "קשתות"

http://www.keshatot.org

גם יוליק כבר היה בפיג'מה, אחרי הרחצה. שערו החלק מסורק, השביל בצד חותך את ראשו, מגלה פס דק, צהבהב, בוהק באור החיוור של המנורה. הכינור והקשת היו מונחים על המיטה. יוליק ישב לידם, אולם לא נגע בהם. כפות ידיו היו תחובות בתוך שרוולי חולצתו הרפויה, משולבות על חזהו, כל יד בשרוול הנגדי. בפיו עוד מצץ קוביית סוכר שחטף מהצנצנת בדרכו מהאמבטיה לחדר. רגליו היחפות נגעו ברצפה.

אמו עצרה לידו, לא אמרה מלה. היא נטלה את הכינור שהניחה קודם על מיטתו, שׂמה אותו בתיבה והחזירה אותו לפינה שבין הארון למיטתה של אחותו. "העיקר שכבר החלפתי את האותיות", אמרה לעצמה. שתי אותיות, י. נ., היו רקומות בכחול על הבד הלבן שעטף את הכינור, כמו על שקית האוכל שלו. "גיורא לא רצה לנגן. אתה לא רוצה לנגן. לא צריך בכלל לכתוב משהו על הכינור הזה. והיא עוד יכולה לבוא היום. הלוואי שהיא היתה לוקחת אותו חזרה. אבל מה אני יכולה להגיד. זה נכון, אני עוד חייבת לה".

"אמרתי לך לא להכניס את הידיים לשרוולים של החולצה", התקרבה אליו. "כמה פעמים צריך להגיד לך? לא תהיה לך פיג'מה, אם תקרע אותה". יוליק ירד מהמיטה ואמו הסירה מעליה את הכיסוי. "במקום למצוץ קוביית סוכר, תקח לך משהו לקרוא", אמרה. היא קיפלה את הכיסוי והניחה אותו על הכיסא שליד כוננית-העץ הקטנה, שהמשחקים שלו, הספרים והתווים היו מסודרים עליה. "ותיכנס למיטה". ראש הפסלון של שוֹפּן, אדמוני ומצוחצח, תמך בספרים. עיניו חסרות האישונים, חלקות ועיוורות, השקיפו על יוליק ועל אמו.

ליד הדלת הרחבה שחיברה בין חדר-הילדים לחדר-השינה של הוריו נעצרה. עיניה התרוצצו הנה והנה. היא הניחה את כפות ידיה לצדי בטנה המעוגלת, זזה שני צעדים לאחור וחזרה. "למה באתי הנה?" אמרה לעצמה בקול רם ומיד השתתקה. הדלת שלפניה, ששני לוחות עץ חומים וחלקים עברו לאורכה, היתה סגורה. יוליק שוב ישב על המיטה. אחותו שכבה במיטתה, מתחת לשמיכה, רק ראשה בחוץ, עיניה פקוחות, בולשות אחרי אמה. היה שקט בחדר. גם מחדר האוכל לא הגיע שום קול. רק מעבר לקיר, מחדר האמבטיה, זרם רחש עמום. קיפניס התרחץ שם. אמו נשמה עמוק, הסתובבה, הלכה אל השידה הלבנה ונטלה את הספר שקודם שיחקה בו אחותו. היא פתחה את הדלת לחדר-השינה שלהם, נכנסה אליו, הדליקה את האור והשליכה את הספר הקרוע על מיטתם. מיטת הברזל הרחבה ששני מזרנים צמודים זה לזה פרושׂים עליה ושמדי שבת בבוקר אחותו, ולפעמים גם הוא עדיין, היו מתגנבים לתוכה ומתכרבלים בסדיניה, בכתונת-הלילה של אמו ובפיג'מת הפסים של אביו, בידיהם החמות ובשמיכת הנוצות הגדולה והרכה שעטפה אותם.

אחר-כך ניגשה אל הארון הצר שעמד ליד מיטתם. דלתות עץ חומות ומבריקות סגרו על חלקו התחתון והנמוך של הארון. דלתות זכוכית סגרו על חלקו העליון. מאחרי הדלתות היו ארבעה מדפים. על שני המדפים העליונים, על גבי יריעות בד לבנות ורקומות, עמדו כלי-אוכל אחדים, חגיגיים. צלחות מעוטרות, ספלים וכוסיות, טס עגול, קומקום חרסינה, גביע-נחושת גבוה, מבריק ומצוחצח, שאותיות עבריות, שחומות ומטושטשות, מרוקעות סביבו. במדף שמתחת לכלי הזכוכית נשענו זה על זה ספרים אחדים בעברית, ואילו במדף התחתון ביותר היו מסודרים בשורה הספרים שהביאה עמה אמו מחוץ לארץ. ספרי-לימוד אחדים ברומנית וספרי-קריאה. בבת אחת פתחה את דלת הזכוכית של המדף הזה והוציאה מתוכו את הספרים. קבוצה אחר קבוצה משכה את הספרים והניחה גם אותם על המיטה, ליד הספר נטול הכריכה שקודם שיחקה בו אחותו. אחר-כך ניגשה אל ארון-הבגדים הגדול שעמד מול מיטתם, לצד החלון, ופתחה אחת מדלתותיו.

מראה סגלגלה היתה קבועה בצד הפנימי של הדלת. שמלות, חלוקים דקים, חולצות וחגורות היו תלויות מולה. שתי מגירות גדולות היו בתא, מתחת לשמלות. היא פתחה את המגירה התחתונה, הוציאה את תכולתה ודחסה אותה במגירה שמעליה. רק תיק בד לבן, עמוס במכתבים, תעודות ותמונות, שהסתתר בעומק המגירה, השאירה במקומו. כפתורים שחורים סגרו את התיק, רקמתו היתה אדומה. אחר-כך אספה את ספריה, שהיו מונחים עכשיו על המיטה, הכניסה אותם למגירה וסידרה אותם בשתיים-שלוש ערימות. שוב נעצה את עיניה בדפיו הפרומים של הספר נטול הכריכה, שעד לפני שנים אחדות גם יוליק לא חדל לקשקש בו ולקרוע בו ועכשיו הגיע תורה של אחותו. היא החליקה מעט את דפיו של הספר, התכופפה, כרעה על ברכיה ותחבה אותו בין שני ספרים גדולים בעומק המגירה. רק אז משכה אליה ספרי-לימוד אחדים, דיפדפה בהם, התעכבה פה ושם, עד שלבסוף במהירות, בבת אחת, שלפה מתוך אחת הערימות ספר עבה בעל כריכה קשה. היא פתחה אותו, הציצה בו, "זהו זה", אמרה. היא חיטטה במגירה, תלשה פיסת נייר קטנה שהידלדלה מעטיפתו של אחד הספרים וסימנה את המקום שבו מצאה מה שחיפשה. כשהספר בידה, דחפה את המגירה פנימה, סגרה אותה, קמה ועמדה. היא התנשמה, נשענה לרגע על הקיר שלצידה, אוספת את כוחה. אחר כך הסתכלה בעצמה במראה, סידרה ביד אחת את שערה, סגרה את הארון, את האור, ויצאה מהחדר.

"ראיתי", אמרה אחותו.

"מה ראית?"

"איפה שאת מחביאה".

"אל תגעי בהם יותר", הצמידה אמו את הספר בכריכה הקשה אל חזהּ. "חסר לך. אני אנעל לך את הדלת. וגם אתה, תלך לישון אם אתה לא קורא ולא עושה שום דבר".

יוליק שיחק בבלוט אלון שהחזיק בידו, ניתק אותו מכובע-הקשׂקשׁים היבש ותחב אותו לתוכו מחדש. שני בלוטים חומים וחלקים היו מושלכים על הרצפה, לרגלי המיטה, אבל אמו לא התכופפה להרים אותם. היא המשיכה ללכת ורק ליד המדרגה הסתובבה אליהם. רחש המים שמעבר לקיר כבר חדל. שררה דממה. "לילה טוב", אמרה בשקט. היא כיבתה את האור, אבל כאשר עלתה על המדרגה, יצאה מהחדר וסגרה אחריה בזהירות את הדלת, שוב מעדה. הספר שהחזיקה נשמט מידה, התחלק על גופה, גם הדלת לא נסגרה עד הסוף. היא תפסה את הספר בשתי ידיה, התנדנדה לרגע, והזדקפה. סדק רחב של אור עבר לאורך משקוף הדלת, הוטל על הרצפה, האיר עליה, ונשבר על המיטה של אחותו. ראשו המסורק של קיפניס, שכבר חזר מהמקלחת, ניבט דרכו. גם מתחת לדלת, לרוחב המדרגה, עבר פס צהוב של אור.

"המדרגה הזאת", פלטה אמא של יוליק. "זה בלתי-אפשרי כאן, הבית הזה". היא העיפה מבט בדלת של חדר-הילדים, אבל לא סגרה אותה. רק צל גופה הסתיר לרגע את האור.

גם עור פניו של קיפניס, שכבר ישב ליד השולחן, היה חיוור. מזנון צר וגבוה עמד ליד מיטת סבתו של יוליק, וקיפניס, שפתיו קפוצות, הסתכל עליו. לחייו היו שקועות וחלקות, זרות ורכות אחרי הרחצה והגילוח. שׂערו לח, טיפות אחדות של מים וזיעה מבצבצות על מצחו. ריח חריף של סבון נדף ממנו. מגבעתו האפורה היתה מאחוריו, על מתלה המעילים, הסרט השחור שמכתר אותה, רפוי ומדולדל. ספר השירים הצנום של ביירון היה פתוח לפניו, אבל ראשו לא זז. רק עיניו שוטטו על פני המזנון. שני פמוטי כסף עמדו עליו. תמונה ישנה היתה תלויה מעליהם. סבתם, מוקפת בהוריה, אחיה ואחיותיה, עמדה במרכזה. סינר תחרה קטן היה קשור למותניה, גלש על שמלתה הארוכה. הרקע הלבן של התמונה היה כבר חוּם, רק המסגרת השחורה עוד נותרה שלמה.

"אם אתם רוצים, יש לי משהו", אמר אשכנזי. "על יד החורשה. לא רחוק מבית-הספר".

"נראה", אמר אבא של יוליק. "לא בוער". אמו של יוליק עוד עמדה ליד הדלת. היא העיפה מבט לעברם, אבל לא זזה. היא התנשמה בכבדות. הספר בעל הכריכה הקשה, אותו החזיקה בשתי ידיה, נשען על בטנה המעוגלת.

"רק שתדעו", אמר אשכנזי. "שפיגלר. עוברים מכאן".

"מ'אגד', עוברים?" תמה אבא של יוליק.

"אל תדאג", אמר אשכנזי. "גם את המנייה הוא לוקח אתו".

"פרנסה?" אמר אבא של יוליק. "רק 'אגד' זה בטוח כאן".

"כן," אמר אשכנזי. "צריך הרבה כסף, אבל משתלם".

"הצרה, גם כשיֵש לך, הם לא מקבלים".

"אותך יקבלו".

"כל אחד", אמר אביו. "הכל שאלה של כסף".

"אני לא יודע".

"דיבורים", אמר אביו. "אפילו רשיון נהגות אין לי".

רחש עבר בחדר-הילדים, חריקה. אחותו של יוליק ירדה מהמיטה ושוב התיישבה על המדרגה. יוליק שכב מתחת לשמיכה, לא זז, מקשיב לקולות. אביו ואשכנזי חדלו לדבר. צעדים כבדים עברו ברחוב. מחדר-האוכל עלה רק ציקצוק של מסרגות.

סבתו של יוליק ישבה על מיטתה הגבוהה. היא הניחה את סריגתה לצדה ופתחה גליל צמר חדש. שתי מסרגות ארוכות נצצו ליד שמלתה הרחבה. היא לא דיברה. אביו ואשכנזי ישבו לידה, זה לצד זה, אבל רק אשכנזי הושיט לעברה את כפות ידיו. היא תלתה עליהן את הגליל המשוחרר ולאחר שמתח אותו משכה ממנו את חוט הצמר הכחול, גילגלה אותו במהירות על ידה, עד שהפכה אותו לאט לאט לכדור גדול. איש לא שם לב לאמו של יוליק, שבצעדים קטנים, איטיים, מחזיקה את הספר בשתי ידיה, התקרבה לקיפניס.

"הנה התמונה", אמרה אמו. היא פתחה את הספר והניחה אותו על השולחן, אבל שום תמונה לא צצה מתוך הדפים הפתוחים, רק שורות ארוכות, שחורות וצפופות. זה היה ספר היסטוריה. האותיות השחורות היו מוכּרות לקיפניס, אבל המלים היו זרות לו. כשמצחו מקומט דיפדף בספר, אבל לא מצא שום דבר. "רק רגע", תחבה אמו את ידה אל תוך הספר. "היה לי סימן, לאן הוא נעלם? בחדר ראיתי אותה. תמיד כשמחפשים לא מוצאים". גם היא הפכה דפים בספר, חיפשה את הסימן. דפים ואצבעות ריפרפו זה מעל זה.

"יגעת ולא מצאת…" התבונן קיפניס בדפים המתהפכים, בשורות הצפופות, בתמונות ובלוחות התאריכים, עד שפתאום פלט: "ביירון". הוא תפס שני דפים, פרשׂ אותם לצדדים והחליק אותם בידיו. "ממש כמו הציור על העטיפה," הרים את ספר השירים הצנום והלבן שקודם קרא מתוכו בקול.

"אמרתי לך שיש לי תמונה שלו", החליקה גם אמו את ידה על הדף. "תראה את התלתלים שלו, ואיזה מצח גבוה שיש לו". היא הסתכלה בשׂער המקורזל ובלחיים השקועות שבתמונה, בעיניים הרכות המביטות נכוחה. אף שריטה לא היתה על הדף, אף קישקוש. רק על הכריכה עצמה התפתל לו קו מרוסק של צבע אדום.

"כתוב כאן 'מנגינות עבריות'?" שוטטה אצבעו של קיפניס על פני השורות השחורות שהקיפו את התמונה. גם לחייו היו שקועות כמו הלחיים שבתמונה. רק תלתלים לא היו לו. גם אפו לא היה חד, ישר וחלק.

"לא", אמרה.

"אז מה כתוב כאן?"

"מתי שהוא נולד, מה הוא כתב, איפה שהוא מת". אצבעותיה שיחקו בשרשרת הדקה שענדה על צווארה, גלשו אל הפרפר המוזהב שהשתלשל ממנה.

"ואין 'מנגינות עבריות'?"

"לא".

"נו, בטח," אמר קיפניס. "אין. דבר כזה, למה שיזכירו?"

"את החולצה מכפתרים מלמטה למעלה", הושיטה את שתי ידיה אל חזהו של קיפניס. "תראה מה יוצא לך כשאתה מתחיל לכפתר מלמעלה ולא מלמטה," התירה את הכפתור העליון בחולצתו המשובצת. צד אחד בצווארון חולצתו היה גבוה. הצד האחר היה נמוך.

"כן, כן", הסיט קיפניס את עיניו למרכז השולחן ומשך מהכלי הלבן שעמד שם קוביית סוכר. זיעה ביצבצה במצחו. יתוש טבל בה. הוא לא הסתכל באמא של יוליק. עיניו סרקו את הקיר מולו: את השממית מעל המזנון שטיפסה אל התקרה, את פמוטי הכסף המבריקים, את סבתא של יוליק ששיחררה סוף-סוף את אשכנזי מחבילת הצמר שהיתה מתוחה על ידיו, את הדלת אל חדר- הילדים שנותרה פתוחה קצת ולא היתה סגורה עד הסוף. הוא מצץ את קוביית הסוכר, לחייו המגולחות והחלקות התעוותו, משפתיו נזלו טיפות של רוק. ידה של אמו נשענה על השולחן, אצבעותיה הפרושות שוב נגעו בספר הפתוח, אבל עיניו של קיפניס לא חזרו אליה. הוא היכה בידו על מצחו, לסלק את היתוש שכבר מזמן לא היה שם, מילמל משהו ובבת אחת קם ממקומו והסתובב אל קולב המעילים והכובעים. הוא לבש את המקטורן המשופשף שלו, חבש את מגבעתו והציץ בשני הספרים שהיו מונחים על השולחן. האחד, זה עם האותיות הזרות והתמונה, פתוח, ואילו האחר, ספר השירים הצנום שהביא עימו, סגור.

הכפתור העליון בחולצתו של קיפניס נשאר פתוח, אבל הוא לא נגע בו. גם בשאר הכפתורים לא נגע. כתועה בדרך גרר את רגליו לעבר החלון. ליד סבתו של יוליק, שלא חדלה לסרוג, עיניה מושפלות, עצר. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, הציץ לחשכה שמעבר לחלון, הסתובב וחזר אל הדלת. המגבעת הצֵלה על פניו. נקודות אפורות כיסו את סנטרו ולחייו. הזקן בן היומיים- שלושה שגילח באמבטיה לפני שעה קלה חזר ועטה את פניו. מכנסיו הארוכים לא הסתירו את העור השחוק של נעליו החצאיות, את האבק שכיסה אותן. סוליית הנעל השמאלית שלו היתה פתוחה ועם כל פסיעה הקישה ברצפה.

גם אשכנזי קם ממקומו והצטרף אליו. הוא הוריד את מעילו מהקולב, תחב לתוכו את קופסת הטבק שהחזיק בידו, וכאשר לבש אותו רכן רגע על אוזנו של אבא של יוליק ואמר שוב, בשקט: "אם אתם רוצים, יש לי משהו". אחר-כך אמר, "תודה". גם קיפניס מילמל משהו והם יצאו.

סביב השולחן שרר שקט. ריח חמוץ, אפוף זרם דליל של עשן, הסתנן פנימה מהשלולית שמתחת לחלון המטבח. צנצנת הסוכר היתה פתוחה. מכסה החרסינה היה מונח על השעוונית, נוגע בספרים, בפירורי לחם בודדים. חגורה דקה של סילסולי זהב עיטרה אותו. פרפר-לילה טס משמשת החלון אל השולחן, ריחף מעל קוביות הסוכר ונחת על אחת מהן. אמו הרימה את מכסה הצנצנת, ניפנפה בידה וגירשה אותו. הפרפר התעופף לעבר החלון הפתוח שמעל מיטתה של סבתו, נעלם, חג באפילה ומיד חזר, רק שסלסולי הזהב הדקים כבר סגרו על קוביות הסוכר.

"הוא שכח את הספר", הרימה אמו את ספר השירים הצנום, הלבן, שקיפניס קרא מתוכו. היא הביטה לעבר הדלת, פסעה לעברה, אבל ברגע האחרון עצרה, הרכינה לרגע את ראשה ולא פתחה אותה.

שום קול לא עלה מהרחוב. רק סבתו אספה את הסריגה שלה, תחבה אותה לאחת ממגירות השידה ונכנסה למטבח. אביו שתק.

אמו חזרה לשולחן. הספר של קיפניס היה בידה. היא עמדה להניח אותו על השולחן, הושיטה לעברו את ידה, אבל אז נחתה על אצבעותיה מכה. הספר הכחוש שהיה בידה נפל ארצה.

"למה את מסתכלת עליו כל הזמן?" אמר אביו. קולו היה שקט, אבל חד, צונן.

קול מים זורמים עלה מהמטבח, שקשוק של צלחות.

אמו לא ענתה. היא התכופפה, כרעה, והרימה את הספר. גופה נעלם לרגע מתחת לשולחן. רחש של קריעה עלה משמלתה. היא קמה, הניחה את הספר על השולחן והתיישבה. שמלתה נגעה בשולי השעוונית. ידיה מיששו את שיפולי בטנה. היא לא הסתכלה באביו, שישב במקומו, קפוא, ורק שפתיו, שתמיד קליפת עור שקופה מתייבשת עליהן, רועדות.

עיניה של אמו היו נעוצות בדלת חדר הילדים. הדלת לא היתה סגורה עד הסוף, אבל היא לא קמה ממקומה לסגור אותה. היא שאפה אוויר, חזה עלה וירד, פרפרי-לילה קטנים הגיחו מאפילת החלון הפתוח. הם נחתו על השעוונית, רחשו סביב צנצנת הסוכר הסגורה, התנגשו בספר הצנום, שוטטו, תעו, נעצרו, פירורים שחורים שלא ניקו מהשולחן.

"תעני לי", קם אביו ממקומו. כפות ידיו לחצו חזק את שולי השולחן.

"מה אתה רוצה?" יתושים זעירים הקיפו את המנורה שהשתלשלה מהתקרה. ניצנוצים קלושים זהרו מכפתורי שמלתה הגדולים של אמו.

"לא מספיק שהוא מתרחץ כאן, הוא גם מתגלח בכלים שלי. מישהו נתן לו רשות?"

"למה לא שאלת אותו?"

"מה יש כאן שאת כל-כך מדברת איתו", התיר אביו את ידיו מהשולחן והצביע על הספר הכחוש ששכח קיפניס. אמו שוב הסתירה את ידיה מתחת לשולחן, התכנסה בתוך עצמה, לא אמרה דבר. "תעני לי", גבר קולו. הוא התקרב אליה, רכן עליה, הניף את ידו, אבל ברגע האחרון חטף את הספר מהשולחן, גרר אותו בכוח על פני השעוונית, פגע בצנצנת הסוכר הסגורה, דחף אותה, טיאטא אותה, ויחד עם הספר השליך גם אותה על הרצפה.

שברי חרסינה וקוביות סוכר הוטחו לכל עבר. נתזי זהב דקים, גצים של אש, התנגשו זה בזה וצנחו ארצה. רעש ההתנפצות החריש את הבית ובאחת נדם. השתרר שקט. גם קול המים הזורמים במטבח חדל. רק היתושים לא נבהלו, התעופפו ורחשו סביב המנורה החשופה. ידיה של אמו חפנו את ראשה. היא התכווצה. הספר הדק שהביא עימו קיפניס נעלם בין השברים שמתחת לשולחן. רק הספר בעל הכריכה הקשה, זה עם האותיות הזרות, נותר על השעוונית, פתוח בתמונה.

איש לא אמר מלה. אמו קמה ממקומה, התכופפה, פישפשה בין רסיסי החרסינה וקוביות הסוכר, הרימה את הספר הדק, ניערה אותו, ניקתה את כריכתו ורק אז הניחה אותו שוב על השולחן. אביו עמד לידה, לא זז ממקומו, ידיו רפויות, עד שגם הוא רכן ארצה, כרע על ברכיו, אסף את שברי החרסינה אל תוך כף ידו.

אמו שוב הסתכלה בדלת חדר הילדים, שלא היתה סגורה עד הסוף, ניגשה אליה ולאט לאט, בשקט, סגרה אותה.

מתוך חלום שמע יוליק את חריקת הגלגלים וצילצולי הרתמה בטרם שחר, כשיצא אביו לעבודה. עכשיו גם התריס היה פתוח. אמו פתחה אותו בדרכה למטבח. אוויר צונן חדר פנימה, ציוץ של ציפורים, והוא התעורר. הוא הציץ לעבר הכינור שנשען על הקיר, מאחרי הארון, שיחק בבלוטי-האלון החלקים שהסתיר בלילה מתחת לכר. רישרוש של ענפים, מַשק כנפיים. הוא ירד מהמיטה וניגש לחלון. בין ענפי הלימון הקוצניים, מעל למעקה המרפסת, הסתתר לו קן עזוב של ציפור. ענפים דקים, חומים ואפורים, שזורים זה בזה, קערה מחוספסת של זרדים שקוששו יום אחר יום הציפורים.

"תחזירי את זה למקום", אמר לאחותו שישבה על הארץ, בפתח חדר-השינה של הוריו. דלת החדר היתה פתוחה לרווחה. גם ארון-הבגדים של הוריו והמגירה של אמו. ספר ללא כריכה התגולל על הארץ. בידה, קימטה אחותו תמונה ישנה.

"תני לי את זה", אמר שוב. אחותו לא ענתה. היא זחלה אל מתחת למיטתה, אבל יוליק רץ אליה, תפס אותה, וללא מלים חטף מידה את התמונה.

זו היתה תמונה ישנה של אִמם. תצלום בשחור לבן של תלמידות בלבוש אחיד בשיעור התעמלות. גרביים ארוכים ולבנים, שמלות שחורות, חולצות לבנות, מטפחות קשורות גולשות מצווארן. עומדות בארבעה טורים, זו אחר זו, ידיהן מונפות כלפי מעלה, לשמיים, בחזיתו של בית- ספר רחוק וזר. שמיכה קרועה של שלג צח פרושה על פני הגג המשופע, שארובה וחלון של עליית-גג מזדקרים ממנו ועננים כבדים שטים מעליו. הוא חיפש את אמו בין התלמידות ולא מצא אותה. עיניו חלפו על פניהן של הילדות הלוך ושוב, אבל רק אחרי שעבר על פניהן באצבעו אחת אחת גילה אותה, עומדת ראשונה, הכי קרוב אליו, באחד הטורים. חולצתה הלבנה תחובה ברישול בתוך שמלתה, פניה מתוחים, עיניה נשואות אל מורתה, צייתניות ומשתאות.

התצלום היה מקופל ויוליק יישר אותו, החליק אותו ונכנס לחדר השינה של הוריו. אביו כבר יצא לעבודה מזמן. אמו הכינה ארוחת-בוקר וכריכים במטבח. שמיכה עבה, כרים וסדינים היו מבולבלים על מיטתם. הוא ניגש לארון-הבגדים וכרע ברך. במגירה התחתונה של הארון נערמו ספרי-הלימוד הישנים של אמו ומגזינים אחדים, חלקם קרועים ומקושקשים, שגם בהם לא ידע לקרוא. תיק הבד הלבן, שתמונות ומכתבים צצים מבין הכפתורים השחורים שסוגרים עליו, היה דחוק בפינת המגירה. הוא משך את הספר ששיחקה בו אחותו ותחב אותו בין הספרים. אחר-כך שוב הסתכל בתמונה שבידו. הקיפול פצע אותה. פס אפור חצה את קירות בית-הספר ואת חולצתה הלבנה של אמו. הוא לא החליק אותה עוד וכמות שהיא דחס גם אותה לתוך תיק הבד הלבן. במהירות סגר את המגירה, הציץ במיטה ההפוכה של הוריו ויצא החוצה.

הוא חלף על פני המיטה של אחותו, עלה על המדרגה ונכנס לחדר-האוכל. מיטתה של סבתו כבר היתה מסודרת, היא עבדה בחצר. השעוונית הפרחונית שכיסתה את השולחן היתה נקייה ומבריקה, כך גם הרצפה. כמדי בוקר, בדרכו לאמבטיה לצחצח את שיניו, הושיט את ידו אל מרכז השולחן לחטוף מהצנצנת קוביית סוכר, רק שהשולחן היה ריק וחלק, לא היה עליו עוד שום דבר.

כלבים משוטטים נבחו ברחוב, וכשהילקוט כבר היה על גבו עצרה לפני הבית העגלה של צאלח. בין שני הלוחות הצרים שהתרוממו לגובה ממרכזה של העגלה היו דחוסים ארגזי עץ, סלי קש ושקים אחדים. הסוסה לא זזה ממקומה. רגליה היו שקועות בחול, שערה החום והחלק גלש על צווארה. על מושב העגלון, חליפת-פסים אפורה לגופו ומגבעת על ראשו, ישב גם אשכנזי. הוא עישן. הסיגריה היתה בין אצבעותיו וסילסולים של עשן דק עלו ממנה. הוא ישב זקוף, לא הסתכל לצדדים, ורק צאלח ירד מהעגלה. בידו האחת משך ממנה שק גדול ובתנופה העמיס אותו על כתפו. הוא נכנס לחצר, צעק משהו לא ברור, הלך במהירות עד לאורווה הפתוחה, רוקן את השׂק ושפך את העצים שהיו בתוכו על שאריות הערימה שנותרה שם מאמש. היו אלה שברי ענפים שכרת מצפצפות ומאקליפטוסים לאורך הירקון ולפעמים גם מהחורשה שמול בית-הספר. מרט את עליהם, קיצץ וייבש אותם מכל לחות, עד שהפכו למה שאביו של יוליק קרא קרשים, שבתנור הם נשרפים עד שכּלים.

 

 

 

דורית ויסמן

 

דורית ויסמן נולדה בכפר-סבא. חיה בירושלים. משוררת ומתרגמת. מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ומפגשי-שיר, וכן מרצה בנושאי ספרות ושירה. ב-1996 השתתפה בכתת השירה של הליקון ומשכנות שאננים, וב-2001-2002 בקורס מנחי קבוצות של מתא"ן.

שיריה ותרגומיה מתפרסמים בכתבי העת המרכזיים, "הליקון", "מאזנים", "שבו", "כרמל" ואחרים. זכתה בפרס ראש-הממשלה תשס"ג. ובעבר זכתה בפרס טשרניחובסקי, של אגודת הסופרים, בפרס יהודה עמיחי לשירה 2003, פרס קרן יוספה ולאוניד אולשוונג 2000, בפרס אוניברסיטת בן-גוריון 1998, בפרס לספרות יפה ע"ש זבולון המר מטעם עירית ירושלים, בפרס אקו"ם בעילום שם על ספרה "איפה פגשת את הסרטן". היא מתרגמת משירת מרי אוליבר, היידן קארוס ומהשירה האמריקאית העכשווית.

 

 

בֹּקֶר טוֹב עוֹלָם / דורית ויסמן

(נכתב בבוקר שלאחר הניתוח)

 

בֹּקֶר טוֹב לְיוֹנֵק הַדְּבַשׁ בִּקְצֵה עֵץ הָאֵקָלִיפְּטוּס

בֹּקֶר טוֹב לְקוֹל הַמְכוֹנִית מֵרָחוֹק

בֹּקֶר טוֹב לְקוֹל הַמּוּזִיקָה

בֹּקֶר טוֹב לָעַרְסָל

בֹּקֶר טוֹב לִפְרוֹפֶסוֹר זָמִיר שֶׁשָּׁאַל 'בְּאֵיזֶה מַחְשְׁבִים אַתְּ עוֹבֶדֶת?'

וּכְשֶׁאָמַרְתִּי 'גְּדוֹלִים' אָמַר: 'אָז תָּזִיזִי אוֹתָם אֶחָד אֶחָד'

בֹּקֶר טוֹב לָאֲנָשִׁים הַיְשֵׁנִים שֶׁמֹּחָם עֵר וְלָאֲנָשִׁים הָעֵרִים

שֶׁמֹּחָם יָשֵׁן

בֹּקֶר טוֹב לְכָל צֶוֶת חֲדַר הַנִּתּוּחַ שֶׁנָּתַן לִי לִשְׁמֹעַ מוּזִיקָה

קְלָסִית בָּאָזְנִיּוֹת

בֹּקֶר טוֹב לָאֲנָשִׁים בַּחֲלוּקִים הַיְרוּקִים וּבְנַעֲלֵי הַבַּד

בֹּקֶר טוֹב לַפְּרוֹזֶ'קְטוֹרִים וְלַנִּיקֶלִים שֶׁל חֲדַר הַנִּתּוּחַ

בֹּקֶר טוֹב לַגּוּף שֶׁלִּי הַשָּׁקֵט, הַנִּנּוֹחַ וּלְלֹא כְּאֵב

בֹּקֶר טוֹב לָךְ אֲחוֹתִי כְּרוּתַת הַשָּׁד שֶׁסָּבַלְתְּ מִכְּאֵבֵי תֹּפֶת בַּחֲדַר

הַהִתְאוֹשְׁשׁוּת, בֹּקֶר טוֹב אֲחוֹתִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֵדַע מִי

אַתְּ אֲבָל אַתְּ תָּמִיד אַתְּ תָּמִיד אַתְּ עִם שְׁנֵי שָׁדַיִם אוֹ אֶחָד

בֹּקֶר טוֹב לַאֲחוֹת אִילָנָה הַחַיְכָנִית שֶׁנִּפְרְדָה מִמֶּנִּי עִם הַתִּיק

עַל הַגַּב בֹּקֶר טוֹב לְכָל הָאֲחָיוֹת שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

בֹּקֶר טוֹב לַשָּׁד הַשְּׂמָאלִי שֶׁלִּי

בֹּקֶר טוֹב גַּם לַשָּׁד הַיְמָנִי, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה כָּזֶה גָּדוֹל

בֹּקֶר טוֹב לַגוּפִיָּה הַלְּבָנָה שֶׁלִּי

בֹּקֶר טוֹב לַפְּטָמוֹת וְלָעוֹר הֶחָלָק

בֹּקֶר טוֹב לְעוֹר הַיְרֵכַיִם הֶחָלָק שֶׁלִּי

בֹּקֶר טוֹב לִדְגִימוֹת הַבָּשָׂר שֶׁלִּי הַנֶּחְתָּכוֹת נִצְבָּעוֹת נִבְדָּקוֹת,

בֹּקֶר טוֹב וּבְשֹוֹרוֹת טוֹבוֹת מִכֶּן

בֹּקֶר טוֹב לַגִּדּוּל שֶׁלִּי שֶׁהוּצָא

בֹּקֶר טוֹב לַגּוּף שֶׁלִּי הַנָּקִי וּלְזֶרֶם הַדָּם הַנָּקִי וְלַתָּאִים שֶׁלִּי

הַבְּרִיאִים כֻּלָּם

בֹּקֶר טוֹב לַפְּלַזְמָה וְלַלִּימְפָה וְלַלִּימְפוֹצִיטִים וְלַתְּרוֹמְבּוֹצִיטִים

בֹּקֶר טוֹב לַפָּנִים שֶׁלִּי הַמְחַיְּכוֹת

בֹּקֶר טוֹב לַיָּד הַכּוֹתֶבֶת

בֹּקֶר טוֹב לַגֶּרַנְיוּם הָאָדֹם אָדֹם הַזֶּה

בֹּקֶר טוֹב לִדְלִי הַפַּח

בֹּקֶר טוֹב לַתַּנּוּר הֶעָגֹל הַיָּשָׁן

בֹּקֶר טוֹב לְכִסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק וְלַשִּׁמְשִׁיָּה

בֹּקֶר טוֹב לָאֲוִיר הַנָּעִים הַזֶּה שֶׁחוֹלֵף וּמְלַטֵּף לִי אֶת כָּל

הַנַּקְבּוּבִיּוֹת בָּעוֹר וְלָרוּחַ הֶחָזָק יוֹתֵר שֶׁבָּא פִּתְאֹם

וּמַשִּׁיב אֶת הַשֵּׂעָר וְלַשַּׁמְפּוּ שֶׁמְּחַכֶּה לִי בַּמִּקְלַחַת.

 

 

 

60 חֲתוּלִים / דורית ויסמן

 

לְדוֹדָה טָרָה יֵשׁ כְּבָר 60 חֲתוּלִים

זֶה נוֹדַע בְּשִׂיחַת הַטֶּלֶפוֹן הָאַחֲרוֹנָה.

כְּשֶׁבִּקָּרְתִּי אֶצְלָם הָיְתָה מַאֲכִילָה בְּעַצְמָהּ

חָתוּל אֶחָד שְׁתוּם עַיִן, זוֹעֵף וְעוֹיֵן

לְחָתוּל אַחֵר הִתְאַמְּצָה לְהַשִּׂיג תְּרוּפוֹת

נְדִירוֹת מִיָּדִיד רוֹפֵא, מִבֵּית חוֹלִים בַּסְּבִיבָה

וְהָיוּ חֲתוּלִים חַלָּשִׁים כָּל כָּךְ

שֶׁנָּתְנָה לָהֶם אִינְפוּזְיָה.

הִיא גָּרָה עִם לַלִי בְּבַיִת גָּדוֹל

בִּגְבוּל יַעַר בְּפַרְבָר שֶׁל בּוֹסְטוֹן.

60 חֲתוּלִים זֶה אוֹמֵר צְלוֹחִיּוֹת חָלָב

בְּכָל מָקוֹם וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל הָרֵיחַ.

אֶת הַחוֹלִים שָׁמְרָה בְּקוֹמַת הַמַּרְתֵּף.

לַחֲתוּלִים הָיוּ תָּוִיּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת עַל הָאֹזֶן

צָהֹב פֵּרוּשׁוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתּוֹבֵב חָפְשִׁי בְּכָל אֲזוֹרֵי הַבַּיִת,

אֲדֹם פֵּרוּשׁוֹ שֶׁמֻּתָּר גַּם לָצֵאת לֶחָצֵר.

דּוֹד שֶׁלִּי, לַלִי, קָנָה מַחְשֵׁב מְשֻׁכְלָל וּמַדְפֶּסֶת לֵיְזֶר

וְעָשָׂה גְּרָפִים יָפִים מֵהַמְּנָיוֹת שֶׁלּוֹ.

רָצִיתִי לִכְתֹּב שֶׁבַּאֲרוּחַת הַבֹּקֶר

הֵם לֹא מְדַבְּרִים אֲבָל זֶה לֹא נָכוֹן,

בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֵם לֹא יוֹשְׁבִים יַחַד לֶאֱכֹל,

לֹא בֹּקֶר, לֹא צָהֳרַיִם וְלֹא עֶרֶב

לִפְנֵי עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנִים

הֵם הָיוּ הַזּוּג הָאִידֵאָלִי שֶׁלִּי

הֵם הָיוּ הַזּוּג הַנָּשׂוּי הָרִאשׁוֹן

שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹמְרִים מַשֶּׁהוּ סֶקְסִי אֶחָד לַשֵּׁנִי.

 

 

ע. הלל

 

בְּסִבּוּב כְּפָר-סָבָא / ע. הלל

 

וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,

וַאֲנִי זֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,

וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִי בִּשְׁמִי:

הֵנָּה, הֵנָּה!

– אֵין סָפֵק שֶׁחֲשָׁבוּנִי פַּרְפָּר, אוֹ אֶפְשָׁר הִתְכַּוְּנוּ אֶל נִשְׁמָתִי בִּלְבַד,

מֵילָא, יְהֵא כָּך.

וְהָעוֹלָם הָיָה צָלוּל כָּמוֹנִי, אֲבָל מַבְרִיק מִמֶּנִּי הַרְבֵּה,

כִּי אֶתְמוֹל נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם עִם כָּל אַנְקוֹרֵי הַדְּרוֹר.

וְזֶה הָיָה בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, שָׁמָּה בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא,

אוֹ אוּלַי בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמְּצַלְצֵל אַחֶרֶת – – –

הַפַּרְדֵּסִים הַנּוֹסְעִים פָּרְחוּ הֲלָצוֹת-הֲלָצוֹת שֶׁל תַּפּוּזִים,

כִּי אָמְרוּ לְשַׁגְּעֵנִי מִצְּחוֹק.

אַך אֲנִי בָּרַחְתִּי לִי הַשָּׁמַיְמָה אֶל הַמְּחוֹלוֹת הַתְּכֻלִּים-

הַשְּׁקוּפִים-רְבָבָה!

אֶלָּא כָּל הַפְּרָחִים הוֹשִׁיטוּ לִי יָד – לָרֶדֶת.

– כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי אִישׁ-חָשׁוּב! – הוֹ-הוֹ!

אֲבָל אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹל טִפְּשִׁי הָיָה שָׁם מֶלֶך,

אֶלָּא שֶׁאֲנִי הָיִיתִי אֱלֹהִים! כִּי מְאֹד צָחַקְתִּי עָלָיו,

הוֹי, חֲסַר-שַׁחַר צָחַקְתִּי!

וְגַם צָחַקְתִּי עַל חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָלַך בַּדֶּרֶך וְהָיָה עִקְבִי.

שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי: אֵיך אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִקְבִי בְּיוֹם סְחַרְחַר שֶׁכָּזֶה?

"צָרִיך לִהְיוֹת חֲמוֹר" – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים.

וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי הַחוּצָה, דִּמִּיתִי פִּתְאֹם שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּה רָצָה לָהּ,

כְּפָרָה אֲבוּדַת-עֶשְׁתּוֹנוֹת.

אַךְ לַאֲמִתּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁרַצְתִּי לִי עִם שְׁתֵּי פָּרוֹת לִכְפָר-הָרוֹאֶה

– אַחַת הוֹלַנְדִּית וּשְׁנִיָּה דַּמֶּשְׂקָאִית,

אַךְ בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא תָּקְפָה עָלֵינוּ פְּרִיחַת הָעוֹלָם,

וְהַפַּרְדֵּסִים בִּלְבְּלוּנוּ בְּרַעַם רֵיחוֹתָם

הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים –

גַּם לַהֲקַת סְנוּנִיּוֹת רָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁנִּטְרְפָה בְּעַנְנֵי הַבֹּשֶׂם

וּמְאֹד הִשְׁתּוֹלְלָה עַל כָּך.

מִיָּד הֵבַנְתִּי, שֶׁהָיְתָה זוֹ לַהֲקַת רִגְשׁוֹתַי,

הוֹי, אֵיזוֹ לַהֲקָה סְחַרְחֶרֶת!

שְׁתֵּי הַפָּרוֹת שֶׁאֵרְחוּנִי לְחֶבְרָתָן, גָּעוּ מְאֹד לָעוֹלָם, חֲסֵרוֹת כָּל נִמּוּס הָיוּ.

מַה קָּשֶׁה,

מַה קָּשֶׁה הָיָה לִי שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת לְעֻמָּתָן בִּגְעִיָּה,

הוֹי-הוֹי, כַּמָּה רָצִיתִי לִגְעוֹת לָעוֹלָם שָׁמָּה, דַּוְקָא שָׁמָּה,

קְצָת אַחֲרֵי סִבּוּב כְּפַר-סָבָא,

כִּי שָׁמָּה בְּאֶחָד מֵאַגְמֵי הַגֶּשֶׁם, שָׁטָה בַּרְוָזָה גְּאוֹנִית

וְהָיְתָה מְלַעֶגֶת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּפְלָה לָאֲגָם,

כִּסְבוּרָה הָיְתָה שֶׁכְּבָר צָדָה אוֹתָהּ בְּכַפֶּיהָ!

כָּמוֹנִי כָּמוֹהָ, גַּם אֲנִי סָבוּר הָיִיתִי כָּכָה.

וְזֶה הָיָה נִפְלָא. לִהְיוֹת טִפְּשִׁי וְלָדַעַת זֹאת מְאֹד.

וְלָדַעַת אֵיזוֹ אִוֶּלֶת עֲצוּמָה וְנִפְלָאָה הוּא הָעוֹלָם

בּוֹ מְקַפְּצִים אֲנַחְנוּ!

הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי-מֵשִׂים שֶׁמִּישֶׁהוּ מְחַיֵּך אֵלַי.

אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה זֶה הָעוֹלָם,

וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.

אָז רָצִיתִי כָּל-כָּך לִנְשֹׁך אֶת הַכֹּל,

אֶת עֵינַי הָרוֹאוֹת, אֶת הָאוֹר הַנּוֹגֵן, אֶת הַבְּשָׂמִים הַקּוֹלְחִים,

אֶת הַקּוֹלוֹת, אֶת נִשְׁמָתִי!

הוֹי, כַּמָּה הָיָה הַכֹּל אֶפְשָׁרִי! כָּל-כָּך אֶפְשָׁרִי!

בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָך בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי,

אֲבָל מַה יּוֹדְעִים הַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,

בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!

מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל תַּחֲרֻיּוֹת הָרִיצָה בֵּין הַסַּבְיוֹנִים הַצְּהֻבִּים

וְהַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,

בְּשׁוּלֵי מִגְרְשֵׁי-הַסְּפּוֹרְט הָרְטֻבִּים?!

מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל מַסַּע הַחַשְׁמַל שֶׁפָּרַץ מֵחוּטָיו הַדַּקִּים הַחוּצָה,

כִּי חֲסַר-סַבְלָנוּת הָיָה!

הוֹי, כַּמָּה מְגֻחָך לִהְיוֹת סְפָרִים בְּיוֹם כָּזֶה,

בְּיוֹם כָּזֶה נִפְלָא לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ!

וְנִפְלָא לִהְיוֹת טֶרֶף לַפְּרִיחָה הַמִּסְתָּעֶרֶת,

לִנְשֹׁם בְּמֵאוֹת הַחוּשִׁים הַנִּבְהָלִים אֶת פִּתְאֹם-עֲנוֹת-הָך!

– כָּל מְצִלְתֵּי עוֹלָם!

הוֹי, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא, נִפְלָא לִהְיוֹת!

וְכָכָה לִהְיוֹת,

לִהְיוֹת! וְלִהְיוֹת!

עד כה, הקיבוץ המאוחד, 1983, מתוך: "ארץ הצהרים"

 

 

נתן אלתרמן

 

טנגו כפר סבא מילים: נתן אלתרמן לחן: משה וילנסקי

 

הפרה גועה ברפת

נשמתי לך נשרפת

הכלבים קורעים שרשרת

נשמתי לך בוערת.

ולהיפגש איתך אסור, יפה עיניים

אבי אסר לי לטייל איתך בשניים

כי החצר סגורה על שער ובריחיים

אבוי, בגלל מחלת הפה והטלפיים.

אבל הלב לך קורא, קורא, חביבי.

אוי כי הלב אצלי

הוא משק אינטנסיבי.

טנגו

טנגו כפר סבא

טנגו עמוק ומתייפח…

אמא,

הה, אמא ואבא,

אותי פה ישגע הירח!

ירח שט, מן החלב עולה ההבל,

נפשי יוצאת, אני אתלה עצמי על חבל…

טנגו

טנגו כפר סבא

טנגו עמוק ומתייפח,

שש פרות אני חולבת

שד אחד אני אוהבת

אוי, אמור, אמור לי בני:

מה נפשי רוצה ממני?

אתה לי מלך ואביר וגם דיקטאטור

ולבבי לך לוהט כאינקובאטור.

קולך הרך את לבבי שובר לשניים

קולך הדק והמתוק מקול התיש!

אל החופה קחני, בני, אין לי כוח!

שכבר יהיה לנו גם לול וגם אפרוח…

טנגו,

הה, טנגו כפר סבא,

טנגו עמוק ומתייפח.

אמא,

הה, אמא ואבא

אותי פה ישגע הירח!

אני את בני שוב אקח על הידיים

ואנשק לו את הפה והטלפיים

טנגו,

הה, טנגו כפר סבא,

טנגו עמוק ומתייפח.

 

 

פרץ-דרור בנאי

 

פרץ-דרור בנאי נולד בסוריה בעיר קאמשלי ב-1947 עלה לישראל ב-1962 היישר לכפר-סבא.

התחנך בבית ספר פרוטסטנטי בעיר הולדתו. בעל הסמכה בהנהלת חשבונות ובגימולוגיה.

עבד שנים במפעלי יהלומים ואף ניהל פרוייקט לתיעוש ליטוש היהלומים. שיריו הראשונים פורסמו בכתבי העת 'עכשיו', 'סימן קריאה', 'פרוזה', 'עיתון 77', 'ראש', 'מאזניים' וכן במוספי הספרות של העיתונים 'הארץ', 'ידיעות אחרונות', 'מעריב','דבר', 'על המשמר' ועוד…

זכה פעמיים בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול, ובפרס השירה על שם מרדכי ברנשטיין ובמלגות רבות וחשובות כגון 'סופר מורה' מטעם משרד התרבות בישראל שאותו תרם למסודות תרבות וקהילה בכפר-סבא ועוד…

כיהן כחבר ועד מנהל והנהלה מצומצמת של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, וכן כיו"ר הוועדה המקצועית שלה.

נמנה על מקימי איגוד הסופרים הכללי במדינת ישראל. שיריו נלמדים בבתי הספר ברמות שונות כולל אוניברסיטאות, ואחדים מהם תורגמו ל-20 שפות לועזיות. אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית, איטלקית, פולנית, הונגרית, בולגרית, רוסית, ערבית, אידיש, סינית, ויטנאמית, יפנית, טורקית, וכו'.

שיריו יצאו באנתולוגיות של שירה עברית מובחרת ברחבי העולם. מאז 1991 עובד כמידען אינטרנט וספרן עיון בספרייה העירונית יד-לבנים בכפר-סבא וכן בספריית המרכז הקהילתי ע"ש זאב גלר בעיר. פרץ הוא אב לארבעה וסב לששה נכדים. והוא מתרגם שירה וספרות ערבית מודרנית מובחרת לעברית.

 

ספריו:

 

1 בשביל 3, 3 בשביל 1 / רוני סומק, אלי בכר, פרץ בנאי (תל-אביב : עכשיו, 1980)

 

חמצן : שירים (תל-אביב : סתוית בשיתוף עכשיו, תש"ם 1980)

 

יפעת ולא משהו אחר (תל אביב : ספרית פועלים, תשמ"ב 1982)

 

שאון ימים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו 1985)

 

בדים : שירים (תל אביב : ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)

 

בעבור חיי : קשרים באויר, סעיף האהבה (תל-אביב : ספרית פועלים, תשמ"ח 1988)

 

משנת אריות (תל-אביב : ספרית פועלים, תשנ"א 1991)

 

שירים מאותו הים – מחברות הזמן האבוד (תל-אביב : ביתן, תשנ"ב 1992)

 

טורקיז : מבחר [שירים] 1973־1993 (תל-אביב : ספרית פועלים, תשנ"ד 1994)

 

שנות ה-90 בעיקר : שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשנ"ו 1996)

 

נגיעות שפרחו בענן : שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשנ"ח 1997)

 

גבול אחרון ליפי : שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשנ"ט 1999)

 

מחברות קליפורניה (רעננה : אבן חושן, תשס"ד 2004)

 

 

רחוב התפוז כפר סבא/ פרץ-דרור בנאי

 

כִּי הַבַּיִת הַזֶּה עוֹמֵד וּמְיֻסָּד

עַל עֲפָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס

בְּבוֹאִי אֵלָיו וּבִשְׁהוֹתִי בּוֹ

זוֹרֵחַ אֵלַי הֲדַר הָעֵצִים

וְחוֹמֵק מִכַּף יָדִי זְהַב הַתַּפּוּזִים

כַּאֲשֶׁר כָּל גּוּפִי הָרַךְ נֶהְדָּף אֶל הַגָּדֵר

 

וְהָאֳרָנִים גְּבוֹהֵי הַקּוֹמָה

שֶׁהֻכּוּ בְּמַשּׂוֹר וּבְדַּחְפּוֹר

לָעַד בְּזִכְרוֹנִי יוֹסִיפוּ לְהִזְדַּקֵּף

מִקְּצוֹתָם וּמִסִּבְכֵיהֵם יִסְתַּנֵּן כְּפוֹרֵץ

נוֹצֵץ הַשֶּׁמֶשׁ

 

וּבְחָרָפִים שֶׁכֹּה אָהַבְתִּי מֵעַל הַצַּמָּרוֹת

יִשְׁהֶה הֶעָנָן בֵּין מַסָּע לְהַמְטָרָה

וְהַפְּגִישׁוֹת בְּשַׁבָּתוֹת עִם הַנַּעֲרָה בְּכָחֹל

שֶׁנְּשִׁיקוֹתֶיהָ וּשְׁתִיקוֹתֶיהָ קָטְפוּ אוֹתִי לְתָמִיד

מתוך "טורקיז", מבחר שירים (1973-1993

 

בית מספר 19

פרץ-דרור בנאי

בַּיִת מִסְפַּר 19 בִּרְחוֹב וַיְצְמָן

תְּרִיסִים מוּגָפִים

תַּחַת מַעֲטֵה אֲבַק מְכוֹנִית זְקֵנָה מֵעֵינֵי הַמַּבִּיט

וּבַגִּנָּה חַמְצִיצִים מְשַׁגְּעִים

וְהַדֶּשֶׁא בְּגֹבַהּ בִּרְכֵּי אָדָם

וְשַׁעַר הַכְּנִיסָה נֶעֶקְרוּ כַּנְפוֹתָיו מִזְּמַן

וְדוּד חָלוּד

וְעֵץ קְלֶמֶנְטִינוֹת יָבֵשׁ

וְגָדֵר מְקַרְטַעַת

וּבְכָל זֹאת נֶכֶס שֶׁשָּׁוֶה מִילְיוֹנִים

עֹשֶׁר הַשָּׁמוּר לִבְעָלָיו הַנֶּעֱלָמִים

זָנוּחַ בְּלִבָּהּ שֶׁל עִיר פּוֹרַחַת

וְשָׁכוּחַ מִלֵּב יוֹרְשָׁיו

וַאֲנִי מְחַכֵּךְ יָדַי בַּהֲנָאָה כִּי שֶׁמֶש אֲבִיבִית

וְאַבָּהִית עַל רֹאשִׁי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי מְתַוֵּךְ שֶׁגָּמַר עִסְקָה.

מתוך "שישים מתחת לאפס", הוצאת עיתון 77, 2009

 

 

מכתבי זאב גלר

 

שלכם זאב

 

זאב גלר – מכתבים של חייל בבריגדה היהודית

 

עיון במכתבים שכתב זאב גלר להוריו בימי  שירותו בבריגדה היהודית (החטיבה היהודית הלוחמת – חי"ל) בשנים 1942–1947, מציג בפנינו תמונה מרתקת של התקופה ושל השקפת עולמו של צעיר, שנרתם למאמץ להצלת שארית הפליטה באירופה. גלר היה בן למשפחה ציונית שורשית, אשר עלתה ארצה בשנת 1936 מהעיר סטניסלבוס בגליציה, והחלה לממש בכפר-סבא את חזון ההתיישבות החקלאית.

בשלהי שנת 1942, עם המפנה שחל במלחמת העולם השנייה והשמועות על מצבה של יהדות אירופה, החליטה ההנהגה הציונית שיש לצרף את היחידות היהודיות המפוזרות בצבא הבריטי לעוצבה אחת, בעלת ייחוד וסימני היכר לאומיים. ואמנם באוגוסט 1944 הודיעה ממשלת בריטניה למשה שרתוק על הקמת הבריגדה היהודית.

גלר היה מהראשונים אשר נענו  לקריאה להתגייס, ועבר אימונים במצרים. במהלך שירותו הוא שמר על קשר מכתבים עם משפחתו, בהם התבטא לגבי הנעשה בחטיבה ובכפר-סבא, את תחושותיו ואת חזונו לעתיד לבוא.

מכתביו הראשונים, שנכתבו במצרים ביולי 1943, מתארים את דלותם של יהודיה, אשר ביקשו לעלות ארצה כדי לעבוד בחקלאות. הוא פוגש שם בני כפר-סבא, ובהם מרדכי סורקיס, לימים ראש העיר. המרחק מהבית ואווירת המלחמה העניקו לו ולחבריו זיקה ותחושת שייכות לעם היהודי. גלר מתאר את התרגשותו מקבלת השבת, דרשת הרב, הפיוטים ותקיעת השופר. התפילות הזכירו לו את ימי ילדותו בסטניסלבוס, את בית-הספר העברי ואת הימים הנוראים.

במסגרת תפקידיו הוא לימד עברית והרצה על אודות היישוב המתפתח. ביום 23.8.1943 כתב לאחותו: "עמליה היקרה! הקשר עם הארץ הוא רופף בעיקר המכתב הוא המכשיר המקשר ביני לבין הארץ לכן אבקש מאוד בכל מכתב להקדיש מספר שורות על הנעשה בארץ בשטח הביטחון והיצירה".

ניכר שנטל על עצמו אחריות על פרנסת משפחתו ועל בריאותם; הוא מבקש תיאור מפורט של חתונת אחותו עמליה ומבקש מבינה אחותו כי תלמד תנ"ך לשם הרחבת ידיעותיה ולמען עתידה. ביום 13.10.43 הוא כותב להוריו: "אבא ואמא יקרים!! השבוע העברתי לכם סך של 25 לא"י. אשמח מאוד שיש באפשרותי להקל במקצת במצבכם הכלכלי, למרות ויודע אני מה זעום הסכום נוכח היוקר העולה מדי יום ביומו".

גלר אינו חוסך את ביקורתו בעקבות מכתבה של מלכה אחותו על אודות המתרחש בארץ: היישוב אינו יכול לנהוג בשאננות, שכחו שעוד יש מלחמה בתבל, הנוער מבלה בבתי הקפה. הוא מדגיש: "נחטא באם זכות זו תסיח דעתנו מהמלחמה שטרם נגמרה, כי עדין נאנחים יהודים באירופה ומחכים לפדות".

לקראת מתקפת בעלות הברית באיטליה היו הבריטים מעוניינים שהבריגדה תיטול בה חלק, והיא הגיעה לחזית במרס 1945. לראשונה נלחמו יהודים בגרמנים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. הם שימשו בתפקידים רבים: לוחמים, נהגים, אנשי הנדסה, שומרי שבויים ועוד.

גלר הגיע לאיטליה כבר בנובמבר 1944. הוא מתאר: "היום כולנו תחת רושם הפלישה לאירופה. גדולה השמחה לאין שעור אכן פעמוני הניצחון מצלצלים." הוא מביע את התרגשותו למראה הסובב אותו: "טרם נולד האדם או הסופר שיצליח לתאר… אותה שואה שעברה על האנושות… בחוצות מסתובבים ילדים קרועים יחפים מחפשים את לחמם. אלו תוצאותיה של המלחמה סבל, עוני, הרס, אמהות  שכולות, יתומים וזהו המחזה. ליד תחנה אחת בה אכלתי ארוחת צהריים הצטופפו עשרות ילדים ללא לבוש על גופם בקור של סתיו אוספים חתיכות בסקויט, לא יכולתי לאכול את הארוחה ומסרתיה להם".

"היטלר הכריז מלחמה על היהודים אנו כיהודים… נשיב לו מלחמה. המיליונים אשר נטבחו לו הייתה להם האפשרות להשיב מלחמה, יען חסרי מגן היו המה… חובת  אחים היא לבוא לעזרתם, לנקום את דמם להציל את כבודם על אשר עוללו להם. תהא זו דמעת אם המתגאה בבנה על היותו חייל בחטיבה היהודית הלוחמת".

באנטוורפן, בלגיה, ביטא גלר במכתביו את התקווה שעוררה הגעתם עם הדגל הכחול-לבן וסמל המגן דויד. כה רבה הייתה תשוקת הנוער לעלות ארצה, ביודעם שאין עתיד בגולה. מפי ניצולים, עדי ראייה ממחנות אושוויץ ומיידנק, ונוכח הסבל הרב, מוכנים האודים שניצלו שיביאו אותם לחופי הארץ.

עד תום שירותו בבריגדה התבצעה פעילות ההצלה ו"הבריחה". החיילים העברים היו הראשונים שבישרו לפליטים על אודות הגאולה והשחרור. בהולנד הם הגישו עזרה ליהודים מתבוללים שהנוצרים הצילו, בעיקר בהסתרתם במנזרים. והנה בראותם את "אמא חי"ל", היו בטוחים כי ישובו לצלם היהודי.

באחד ממכתביו האחרונים כותב גלר: "מה נאמר ומה נדבר… האם כדי לעורר את מצפון העולם דרושים לפצצות האטום שיבקיעו סדק קטן ללב האנושיות ותעורר את מצפונו?"

 

המכתבים:

 

-פרקים נבחרים מתוך ספר המחקר החדש "ימי כפר סבא, הכפר שהיה לעיר"