מבוא

 
תערוכה זו מבקשת להציג שניים ממדעי הטבע המובהקים, המסייעים למחקר הארכיאולוגי ותורמים רבות להישגיו ולהתקדמותו.
כבר בזמנים קדומים היה האדם ער וסקרן לגבי עברו ותולדותיו. עניין זה הלך וגבר עם התפתחות המדעים בעת החדשה, וכתוצאה מכך התקדמו מאוד המחקר הארכיאולוגי ומדעי העזר שבהם משתמש הארכיאולוג.
שלא כבמדעי הטבע, העוסקים בעולם ממשי וידוע, מלקטת הארכיאולוגיה קטעי עדויות מן העבר, ואת העבר לא נוכל לשחזר במלואו לעולם. ככל שנרבה להעזר במדעים נוספים ובשיטות מחקר מתקדמות תהיה התמונה של החיים בימי קדם שלמה יותר.
בראשית המחקר הארכיאולוגי הצטמצמה עבודת החפירה בעיקר בחשיפתם וברישומם של מבנים קדומים ובאיסוף פריטי אמנות וממצאים מיוחדים שמשכו את העין. הארכיאולוג הבריטי הידוע סיר ויליאם פלינדרס פיטרי, שהחל לחפור בארץ-ישראל בשלהי המאה ה-19, היה הראשון שלמד להפריד בין השכבות השונות בתל הקדום ולהשתמש בשברי כלי החרס כאמצעי לקביעת תאריכן. בכך הוא החל בתהליך היצירה של בסיס מדעי לארכיאולוגיה, והפך אותה מציד אוצרות "נאור" למחקר רב-תחומי מבוסס.
חפירתם של יישובים עתיקים רבים ברחבי הארץ תרמה לעלייה ברמת התחכום של שיטות העבודה בשטח ושל העיבוד המדעי של הממצאים לאחר מכן. כיום, לאחר למעלה ממאה שנות מחקר וחפירה, השתנו פניה של הארכיאולוגיה בארץ-ישראל לבלי הכר.
חלפו הימים שבהם נוהלו חפירות נרחבות בידי אדם מוכשר אחד. במהלך הזמן שותפו בעבודת הצוות מומחים מתחומים שונים, אשר הוכיחו עד מהרה, כי בכוחם לתרום רבות לחקר התרבות החומרית של ימי קדם. לצורך זה החלו הארכיאולוגים ועמיתיהם לאסוף שרידי תעשייה, אשפת יישובים, משקעים טבעיים, עצמות בעלי חיים, זרעים וחומרי גלם, ולא רק חרסים ועדיים.
נוסף על מומחים לקיראמיקה, חוקרי מקרא, היסטוריונים ובלשנים, נכללו עתה בצוות גם חוקרים מתחומי מדעי הטבע, החברה והסביבה: גיאולוגים, אנתרופולוגים, פאליאובוטנאים, זואולוגים, הידרולוגים, מומחים לקרקעות, מתכנתי מחשבים ועוד. תהליך זה תפס תאוצה בשנות השבעים של המאה העשרים והוא ממיך להתפתח גם בימינו.
התחום הראשון שבו עוסקת התערוכה הוא המתודה הפטרוגרפית - שיטת מחקר הלקוחה מתחומי הגיאולוגיה. הפטרוגרפיה מסייעת להגדיר את מוצאו ומקורו של הטין שממנו נעשה החרס, שהוא אחד הממצאים הנפוצים בחפירה הארכיאולוגית. ביכולתה להאיר בכך תופעות ותהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים בתולדות האנושות מאז ראשית השימוש בכלי החרס.
תחום שני המוצג כאן, והעוסק אף הוא בחומר גלם שהיה בשימוש נרחב תודות לזמינותו, הוא הארכיאובוטניקה - חקר חפצים קדומים שנעשו מהצומח בכלל ומעץ בפרט. זיהוי מיני העצים, הצמחים, הפירות והזרעים שהאדם ניצל לצרכיו השונים תורם רבות להכרת התקופות הקדומות, אורח חייו של האדם ותנאי הסביבה בעבר.
שחזור תולדות הצומח בארץ-ישראל על סמך הממצאים האלה, קביעת גילם ואזורי צמיחתם של הצמחים והעצים וניתוח הופעתם או העלמם של מינים שונים, מאפשרים לשחזר שינויים שחלו בעבר באקלים ובתנאים הסביבתיים.
 
שיתוף הפעולה ההדוק בין תחומי המדע השונים לבין הארכיאולוגים מאפשר להציג תמונה בהירה ומדויקת יותר של התפתחות האנושות בעבר הרחוק ובהווה, ואולי אף לצפות התרחשויות שיחולו בעתיד.
 
אוצרת: ירדנה ויזנברג
 
 
 
 

 ארכיאובוטניקה- צמחים מימי קדם

 
אתרי חפירות עיקריים בארץ ואתרים שבהם נתגלו פריטי עץ קדומים
 
בארץ-ישראל נערכו חפירות ארכיאולוגיות רבות אך רק באתרים מעטים יחסית נתגלו שרידי עצים קדומים. להבדיל מחומרים כגון אבן, חרס, מתכת וזכוכית, העץ הוא חומר אורגני-ביולוגי הנאכל על-ידי חרקים, מפורק על-ידי מיקרואורגניזמים ורגיש ללחות ולשינויי אקלים. לכן מעטים הם ממצאי העץ העתיקים, והם משתמרים ומתגלים רק באזורים יבשים כמו המדבר מחד-גיסא או בסביבה לחה בקביעות, כמו קרקעית הים, מאידך-גיסא.
עד לפני כשלושים שנה לא נאספו כמעט שרידי עצים בחפירות הארכיאולוגיות, וזאת עקב חוסר מודעות לנושא. לכן המחקר של הצומח שכיסה את הארץ בעבר מצוי רק בתחילת דרכו.
 

 
 
זיהוי מין העץ – עצה פי כמה
 
במינים רבים של צמחים יש לעצה מבנה אנטומי שונה. בדיקה מיקרוסקופית של פיסת עצה אשר נמצאה בחפירה ארכיאולוגית מאפשרת, על כן, לזהות, מאיזה צמח היא נלקחה. המבנה השונה של התאים והרקמות המרכיבים את העצה מתגלה בבדיקה של חתך רוחב וחתך אורך (רדיאלי ומשיקי) של העץ. השוואת המבנה של דגימת העצה הקדומה עם תצלומים של חתכים אשר הוכנו מעצים בני ימינו, שזהותם הבוטנית נקבעה בביטחון, מאפשרת להגדיר במדויק את מין העץ שנאסף בחפירה.

 
 

 
 
ממצא שרוף
 
רוב ממצאי העץ הנחשפים בחפירות הינם שרופים. במהלך ההיסטוריה חרבו היישובים הקדומים פעם אחר פעם עקב מלחמות, שריפות, רעשי אדמה וכדומה. בשכבות השריפה והחורבן הנחשפות בחפירה מתגלים שרידי עץ שהתפחמו באירועים אלה או בשל ריקבון העצה. למרבה המזל שומרת העצה המפוחמת על המבנה האנטומי המקורי שלה ואינה נפגעת יותר על-ידי יצורים ביולוגיים, עובדה המאפשרת לזהות את מין העץ.
 
 
 
שינויים בנופי הצומח
 

כיון שהאדם השתמש בדרך-כלל במיני העצים שגדלו בסביבתו הקרובה, מעידים שרידי העץ המתגלים בחפירות על נופי הצומח ששלטו באזור בעבר. בנופים אלה חלו באלפי שנים האחרונות תמורות מפליגות, וזאת בעיקר עקב הפעילות האנושית, שכן האקלים כמעט לא השתנה. פיתוח חקלאות ומלאכות, בניית ישובים, מלחמות ותהליכים דומים גרמו להכחדת מינים רבים של צמחים מנופי הארץ, בעוד שאחרים חדרו אליה והתבססו בה במקום הקודמים.
 
בדיקת הממצאים הבוטניים שנאספו באתר עין בוקק שלחוף ים המלח העלתה, שמרבית הקורות וחלקי העץ, אשר שימשו לבניית בית מגורים ומצודה באתר בתקופה הרומית-ביזנטית, היו של תמר מצוי וצפצפת הפרת.
התנאים האקולוגיים השוררים בעין בוקק מתאימים לגידולם של מינים אלה גם כיום. אולם עצי התמר וצפצפת הפרת נעלמו לחלוטין מן האזור בימי הביניים למשך מאות שנים – התמר עקב הפסקת הטיפול במטעים בזמן שיישובי האזור ננטשו והצפצפה בגלל ניצול-יתר בימי קדם. רק בימינו, עם חידוש היישוב היהודי בחוף ים המלח, ניטעו בו שוב תמרים רבים.
 

עוד על ממצא התמר בארץ

 
מצדה
 
אוסף קורות העץ וחפצי העץ של מצדה הינו המגוון והחשוב ביותר מבין אלה שהתגלו בארץ עד כה. הפריטים שרדו הודות לתנאי היובש הקיצוניים השוררים באזור. אופיה המיוחד של ההתיישבות במצדה – אתר ארמונות מלכותי מבוצר מחד-גיסא ומקלט ומעוז לחימה אחרון למורדים בשלטון הרומי מאידך-גיסא – משתקף היטב בממצא הבוטני. זיהוי מיני העצים שהתגלו באתר מרחיב את ידיעותינו אודות חיי היום-יום של יושביו.
הצמחים שנוצלו במצדה הגיעו ממספר מקורות: עצים מקומיים, שחלקם גדל באזור גם כיום; עצים מהסביבה הקרובה, שחלקם עדיין קיים ואחרים נכחדו בשל השימוש הרב; וכמות גדולה של עצים אשר יובאו מארצות אחרות, הן כחומר עצה גולמי והן כחפצים מוגמרים.
 
 

 
ארמון מצדה

 
 
שימוש משני ושלישי בעץ – מסגד אל-אקצה
 
כיון שארץ-ישראל אינה משופעת בעצי יער גדולים, נהגו לעתים קרובות לעשות בקורות משובחות שימוש חוזר בבנייה, פעם אחר פעם.
בשל עובדה זו לא ניתן לתארך מבנה או שכבה ארכיאולוגית על-פי פריטי העץ בלבד.
מסגד אל-אקצה שבהר הבית בירושלים, אשר נבנה ושופץ במאה ה-ח' לספירה לערך, הוא דוגמה אופיינית למבנה מונומנטלי, שבו שולבו קורות אשר נלקחו ממבנים קדומים יותר. במהלך השיפוץ של גג המסגד לפני שנים אחדות נלקחו דגימות מכ140- קורות עץ; כמעט רבע מהן נעשו מארז הלבנוןוכמעט מחציתן מאלון תורכי. בדיקות פחמן 14 העלו, שכמה מקורות הארז הן מהתקופה הביזנטית ומקורן כנראה בכנסייה שניצבה אז על הר הבית. ואכן, על שתי קורות התגלו כתובות ביוונית (אחת מהן תוארכה למאה ה-ג' לפנה"ס לערך, כלומר מאות שנים לפני שנחרתה בה הכתובת). קורות ברוש, אלון וארז אף תוארכו לימי בית המקדש הראשון (!) ובוודאי עברו מאז שימוש חוזר בכמה וכמה מבנים. קורות אחרות נכרתו סמוך למועד בנייתו של המסגד.
 

 
רישום דורא
 

 
אל-אקצה
 
 

 
עיטור עץ באל-אקצה
 
 

יער השרון
 

 
עץ אלון- תקריב
 
 

 
כבשני זכוכית מחדרה- צילום
 
 
 

 
אפולוניה-ארסור הצלבנית
 
העיר הצלבנית אפולוניה-ארסור שבחוף הרצליה נכבשה והוחרבה לחלוטין בשנת 1265 בידי המצביא הממלוכי בייברס. החורבן משתקף היטב בשכבות העבות של אפר ושריפה וכן בכמויות אמצעי הלחימה כגון אבני בליסטרה, שהתגלו באתר.
שרידי העץ הרבים שנמצאו בשכבת החורבן מסייעים בידינו להבין את האמצעים שנקטו שני הצדדים לקראת המערכה ובמהלכה. הממצאים כוללים קורות עץ ששימשו לבנייה ולחיזוק הביצורים וקני חצים שנעשו מעץ.
בדיקת סוגי העצה העלתה שימוש במיני עץ מגוונים, וזאת על-פי הצרכים ומצאי חומר הגלם. קני החצים הוכנו מעצי אורן ירושלים, ארז הלבנון ומעצי מחט שונים, שמקורם בסביבה הקרובה או בארצות צפוניות יותר (חלקי קורות שהובאו לבנייה או מאוניות שנטרפו?). קורות מארז הלבנון היו בשימוש בעיקר בביצורי המגן – בחפיר ובין שני קווי הביצור, וכן בשער הכניסה למבצר. סביר להניח שמדובר כאן בניצול משני של עץ יקר ויוקרתי זה, שהובא בתקופה קדומה יותר לשם שימוש במבנה מפואר כלשהו.
 
 
 
אפולוניה
 
 
כפר סמיר
 
………………………
 
 
 
 
 
היסטוריה בטבעות -ארז לבנון מהר הצופים
 
סיפורו של אחד מעצי ארז הלבנון, אשר ניטעו בגן הבוטני שבהר הצופים בירושלים בשנת 1933, משתקף היטב בטבעות גזעו של העץ, אשר נכרת לאחר שנשרף. עד שנת 1947 העץ טופל והושקה בצורה סדירה, דבר הניכר במספר הטבעות ובמרווחים האחידים שביניהן.
בימי המצור על ירושלים היהודית ובתקופת ניתוקו של הר הצופים ממנה, משנת 1947 ועד שחרורו בשנת 1967, סבל העץ ממחסור במים ומהזנחה, עובדה המשתקפת בטבעות הבלתי סדירות שייצר. מאז העץ הושקה שוב באופן נאות, התאושש וחידש את צמיחתו הסדירה, כפי שמראות הטבעות. בשנת 1974 תם סיפורו של העץ, אשר נכרת לאחר ששריפה פרצה בגן.
 
 

זית אירופי

 

הזית הוא אולי עץ הפרי האופייני ביותר לארץ-ישראל ההיסטורית.כיוון שהטבעות שהזית מייצר אינן ברורות, ומרבית גזעי העצים הזקנים חלולים או שהם גזעים חלופיים (שצמחו לאחר התמוטטות הגזע המקורי), קשה לאמוד את גיל העץ. עצי הזית העתיקים ביותר בארץ-ישראל גדלים ב"גת שמנים" שבירושלים; העדות הכתובה הראשונה אודותם היא בת 400 שנה.ממצאים בוטניים קדומים מצביעים על תפרוסת נרחבת של עצי זית (בר) בארץ. בתקופה החמה והלחה יחסית ששררה לפני כ45,000- שנה, היה הזית עץ בר שכיח ביותר. גרגרי אבקה שנמצאו באגם החולה מצביעים על מציאות עצים אלה באזור לפני כ30,000- שנה. בשכבות מהתקופה הנטופית (לפני כ10,000- שנה) נמצאה כמות גדולה – כשני שלישים מכלל גרגרי אבקת העצים – של גרגרי אבקת זית.החל בתקופת הברונזה, לפני כ5,000- שנה, עת החל האדם לגדל מטעי זיתים נרחבים, תופסים שרידי העץ, ששימש גם לבנייה, לייצור חפצים וכחומר בערה, חלק חשוב בממצא הבוטני המתגלה בחפירות. קורות זית בלתי מעובדות נמצאו במבנים מהמאה ה-י"ט בכפרים ערביים רבים בגליל. כמו כן הן שימשו להכנת חלקים במיתקני ריסוק וכבישה של זיתים בבתי הבד. במקביל התפתחה תעשייה נרחבת של חפצי נוי ומזכרות דתיות מעצת הזית הנאה.

פטרוגרפיה – מוצאו של החרס

 
האדם החל לייצר כלים מחרס (=טין שנצרף בכבשן) באלף הששי לפנה"ס, תוך כדי המעבר מאורח חיים של ציד נודד להתיישבות קבע של חקלאי. כלי החרס – מוצרים קלים למדי לייצור, זולים ונפוצים – סיפקו לו מענה לצרכיו היומיומיים: כלים לאגירה ולאחסון, לבישול המזון ולהגשתו. כיון שכלים אלה נשברו לעתים קרובות הם יוצרו בכמויות גדולות ועקב כך הם מתגלים בחפירות הארכיאולוגיות בכמויות גדולות. חשיבותם גדלה תודות לעובדה, שבכל תקופה יוצרו כלי חרס שונים במקצת בצורתם, בעיטוריהם ואף בהרכב הטין שלהם מאלה של התקופות האחרות. כלים משובחים אף יובאו מארצות קרובות ורחוקות והם מתבלטים מיד במכלול בסגנונם השונה.
מסיבות אלה מהווים שברי כלי החרס המתגלים בחפירה אמצעי חשוב לתיארוך שכבות היישוב ולבחינת אופיו בתקופות השונות, וזאת מאז ראשית המחקר הארכיאולוגי באזורנו. הארכיאולוג הבריטי הנודע סיר פלינדרס פיטרי היה הראשון, כבר בשלהי המאה ה-19, שהבין את חשיבותם ועסק בהשוואת צורותיהם של כלי החרס האופייניים לתקופות השונות. הוא וממשיכי דרכו הגדירו את רצף ההתפתחות של צורות כלי החרס במהלך העתים ובכך תרמו רבות להתפתחות המחקר הארכיאולוגי ולהבנת התרבויות הקדומות.
אולם הגדרת כלי החרס על סמך צורתם החיצונית בלבד אינה מדויקת ואינה עומדת בדרישות המדע המודרני. השאיפה לדייק בהגדרת מוצאו ומקורו של החרס הביאה לשילוב המתודה הפטרוגרפית – שיטת מחקר הלקוחה מתחומי הגיאולוגיה והמינרלוגיה – עם המחקר הארכיאולוגי (יוונית: פטרה=אבן, סלע; גרפה=כתיבה, רישום). שיתוף פעולה זה איפשר לעמוד על סוג הטין שממנו נעשה כלי החרס וכתוצאה מכך – על מוצאו הגיאוגרפי, שכן כל אזור מאופיין במבנה טין שונה מזה של אזורים אחרים. מידע זה תרם רבות להבנת קשרים מסחריים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים בין ארצות, חברות ויישובים, כפי שמדגימה תערוכה זו.
נקודת המוצא של מחקר טכנולוגי זה היא, כי יש להתייחס אל החרס כאל "סלע מעשה ידי אדם". תוצאות הבדיקות הפטרוגרפיות מעשירות אותנו במידע רב ומדויק: מוצא חומרי הגלם שמהם הכין האדם את כלי החרס, מיקום מרכזי הייצור הקיראמי ורדיוס התפוצה של תוצרתם, שיטות הצריפה בכבשן, ההתפתחות של טכניקות הקדרות – בין היתר כמדד למצב החברתי-כלכלי – והגדרת ישויות אתניות, תרבותיות ומדיניות.
למחקר הפטרוגרפי מעלות ומגבלות. יתרונה העיקרי של השיטה טמון באפשרות ליצור מאגרי מידע שישמשו במרוצת הזמן בסיס נתונים להשוואת המוצא של מכלולי כלים אחרים מהארץ ומארצות שכנות. מאגרי השקפים הפטרוגרפיים יספקו גם מידע כמותי מדויק, שניתן יהיה לאמוד אותו מבחינה סטטיסטית.
המחקר הפטרוגרפי של ממצאי כלי חרס קדומים מצוי עדיין בתהליך של התהוות וגיבוש כשיטת מחקר עצמאית. ככל שירבו הארכיאולוגים להשתמש בה, כמו בשיטות מחקר אחרות מתחומי מדעי הטבע, יגברו אמינותה ותועלתה.
 
 
 
 
מרכיבי החרס – תעודת הזיהוי שלו
 
לחרס שלושה מרכיבים עיקריים: הטין, החסמים (חומרים שהוספו לשיפורו) וחומרי הצבע. חלקם עשוי ממינרלים שנאספו בטבע בידי היוצר ועובדו לשם יצירת הכלי. אחרים עשויים מחומרים אורגניים, כמו התבן שהוסיפו בני ישראל ללבנים במצרים.
לשם זיהוים של מרכיבים אלו נלקחת מן החרס הנבדק חתיכה זעירה. מלטשים אותה לשקף בעובי מאיות אחדות של מילימטר, החדיר לאור. תכונה זו מאפשרת לזהות את המינרלים שבחרס על-פי תכונותיהם האופטיות. זיהוי זה מלמד אודות הרכב חומרי הגלם ומוצאם, הטכנולוגיה של צריפתם בכבשן והשינויים שחלו בכלי בתקופה שהיה טמון באדמה.

• הרכב – מיגוון החומרים הטבעיים שבחר האומן כדי ליצור מהם את הכלי הנבדק.
• מוצא הכלי – הגדרת הסלעים (המינרלים) המרכיבים את הכלי מאפשרת זיהוי הסביבה שממנה נלקח הטין ובכך – היכן נוצר הכלי, שכן הטין לא נישא בדרך-כלל למרחק רב.
• טכנולוגיה – השיטות שבהן נקט האומן בייצור הכלי: ניפוי הטין, הוספת חסמים, ייצור הכלי ביד או על אבניים, טמפרטורת הצריפה בכבשן ועוד.
• תהליכים המתרחשים באדמה – שינויים שחלו בתכונות הכלי בהיותו טמון באדמה.

 
 
 
חומרי הגלם לייצור כלי החרס ותפוצתם
 
 
בדיקת מרכיבי החרס בכלים רבים מכל התקופות בארץ-ישראל ובארצות שכנות הצביעה על כך, שמיגוון סוגי הטין אשר עמד לרשות הקדר לא היה גדול.
באופן גס ניתן לחלקם לשלושה סוגים: חרסיות, חווארים וקרקעות.
באזור ההר המרכזי, לרבות בירושלים ובסביבתה השתמשו בחרסית, בחוואר ובקרקע טרה-רוסה.
במזרח השומרון, בדרום לבנון ובמרכז עבר-הירדן ובדרומה ניצלו פצלים חרסיתיים מאבן החול הנובית, המצטיינים באיכותם (החרס משמיע צליל "מתכתי").
בנגב, במדבר יהודה, בשפלה הגבוהה ובגליל השתמשו בחוואר מתצורת טקייה.
בנגב הצפוני ובשפלה הדרומית ניצלו קרקעות לס.
במישור החוף המרכזי והצפוני השתמשו בקרקעות החמרה (ללא החול שבה), בעיקר לסירי בישול.
 
 
 
קרקע טרה-רוסה – לסירים!
 
 
מאז תקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) שימשה קרקע טרה-רוסה (באיטלקית: "אדמה אדומה") העשירה במינרלי ברזל, שמקורה בהר המרכזי ובגליל, בעיקר לייצור סירי בישול. הסיבה לכך היתה עמידותו של חרס העשוי טין בהרכב כזה בפני חימום חוזר ונשנה. מסיבות דומות שימשה לכך גם קרקע החמרה (חול אדום) במישור החוף המרכזי והצפוני.
 
 
 
תצורת מוצא – טין משובח
 
 
בדיקת כלי חרס רבים שהתגלו באתרי התיישבות בירושלים ובסביבותיה העלתה, שחומרי הגלם לייצורם נכרו משכבות המסלע המרכיבות את תצורת מוצא. אלו מתגלות ברצועה המשתרעת לאורך כל שדרת ההר המרכזי.
תצורת מוצא הינה שכבה גיאולוגית הבנויה חוואר, חרסית ושכבות גיר אחדות. השתרעותה האופקית ניכרת היטב לעומת שתי השכבות שביניהן היא רבודה (תצורות עמינדב ובית מאיר), שהן קשות יותר.
החוואר והחרסית יצרו חרס משובח בעל מירקם ייחודי וצבע צהוב-ירוק הניכר היטב. תודות לכך שימשה תצורת מוצא לייצור קירמיקה מעולה מתקופת הברונזה המאוחרת ועד ימינו, ללא הפסקה, כפי שמעידות בדיקות  פטרוגרפיות אשר נערכו במספר ניכר של כלי חרס מאתרים שונים באזור ירושלים.
 
 
 
 
מכתבים שנשלחו מכנען למלכי מצרים במאה ה-14 לפנה"ס
 
 
בארכיון המלכותי של אל-עמארנה, בירת מצרים במאה ה-14 לפנה"ס, התגלו כ-350 מכתבים שתוכנם נחרת על לוחות טין רך, אשר נצרפו אחר-כך בתנור כדי שישתמרו. מחציתם נשלחו על-ידי שליטים מקומיים מכנען למלך מצרים – ששלטה אז בכל המרחב. הם כתובים בכתב היתדות בשפה האכדית, שהיתה באותה עת השפה הבינלאומית.
למכתבים אלה נודעת חשיבות רבה להבנת הגיאוגרפיה ההיסטורית של המזרח הקדום באותה עת, ללימוד התפרוסת  היישובית של ערי כנען וכן להבהרת יחסי הפנים והחוץ של האימפריה המצרית בתקופת השושלת ה-18.
רבות מבין הערים וקבוצות האוכלוסייה הנזכרות במכתבים לא זוהו עד כה, ושמותיהם של שליטים הנמנים במכתבים לא תואמים לעתים את מקומות מוצאם. כאן נרתמה הפטרוגרפיה לשרות הארכיאולוגים וההיסטוריונים.
 
 
 
 

 
 
 
מכתב אל עמרנה
 
 
 
בדיקת הרכב הטין של המכתבים
בעבר לא נבדק הרכב הטין של תעודות אל-עמרנה בשל הצורך להסיר מהן דגימות גדולות למדי לצורך זה.
אולם החשיבות הרבה שנודעה לקביעת מוצאה של כל תעודה להבנת התפרוסת היישובית של ערי כנען והמערך המדיני באותם ימים, הביאה לפיתוחה של שיטת בדיקה ייחודית. בשיטה זו, אשר פותחה במעבדות אוניברסיטת תל-אביב, נלקחת דגימה שכמעט איננה ניכרת לעין.
כך התקבל מידע חשוב ורב ערך. הבדיקה איפשרה זיהוי מקומות מושבם של כמה מן המשתתפים העיקריים באירועים המתוארים במכתבים, וזאת לאור מקורו של הטין שממנו נעשו התעודות. הבדיקה מצביעה על כך, שאחדים משליטי כנען העדיפו לשלוח את מכתביהם מהעיר עזה, שהיתה מרכז השלטון המצרי בדרום כנען בתקופה הנדונה.
 
 
 
 
רעפי מוצא מן ה"בית האדום" 
 
 
במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התרחבותה של ההתיישבות האירופית בארץ-ישראל, החלו שוב לחפות את גגות הבתים ברעפי חרס, תופעה שחדלה לאחר התקופה הביזנטית.
הדרישה הגדולה ל"רעפי מרסיי" הצרפתיים המשובחים הביאה לניסיונות לחקות אותם ולייצר רעפים מקומיים. מפעל הרעפים הראשון פעל בשנים 1884-1882 במוצא, השוכנת במבואות ירושלים, וזאת עקב קרבתה למקורות חומר הגלם – תצורת מוצא שבהר הקסטל. אולם הניסיון נכשל בשל איכותם הירודה של הרעפים.
מפעל נוסף שהתבסס על חרסית מוצא נוסד ב"בית האדום" שבמוצא בשנת 1923 בידי מיכל שטיינברג. תפוצת תוצרתו באתרים שונים ברחבי הארץ, עד בית שאן בצפון, מעידה על הצלחה מסוימת בתחרות עם הרעפים המיובאים. המפעל נסגר בשנות השבעים והמבנה הפך לגן ארועים…
מפעל גרמני שייצר רעפים ולבנים פעל ב"בית היתומים הסורי שנלר" בירושלים. אף הוא נחשב למפעל מצליח למדי, למרות שרעפיו שימשו רק באזור ירושלים. כיום הוא נטוש ועזוב.
רוב ייצור הרעפים נעשה, אם כן, בסמוך למקור הטין הגולמי, היא תצורת מוצא, וזאת כדי להקטין את עלויות ההובלה.
 
 
 
בית יוצר של הלגיון הרומי העשירי בירושלים 
 
 
בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים נכבשה ירושלים ונהרסה בידי הלגיון העשירי פרטנזיס ולגיונות רומיים אחרים. לאחר דיכוי המרד הוצב לגיון זה בירושלים ובסביבותיה על-מנת לשמור על הסדר.
אחד השרידים החשובים שהותיר אחריו הצבא הרומי בעיר הוא מכלול תעשייתי, שכלל בתי יוצר לייצור כלי חרס, צינורות, לבנים, רעפים ועוד, שרבים מהם נושאים את חותם הלגיון. זהו המפעל היחיד מסוגו שנמצא עד כה במזרחה של האימפריה הרומית, ויש לו חשיבות רבה לחקר הצבא הרומי שהפעיל אותו.
בתחילה, בימי הבית השני, פעלה במקום תעשייה ענפה של כלי חרס, שסיפקה חלק מן הצריכה השוטפת של ירושלים היהודית. הזדקקותו של הלגיון לכלי חרס, קרבתו של האתר לכביש הראשי לירושלים, זמינות חומרי הגלם – תצורת מוצא המשובחת – בקרבת מקום ומציאותם של תשתית תעשייתית וכבשני שריפה בשטח, הם שהכתיבו את הבחירה בו להמשך הפעילות של הקדרים.
בית היוצר של הלגיון כלל ארבע יחידות תפעול: הכנת הטין וטיובו, ייצור כלי החרס, ייבוש הכלים וכבשני הצריפה, השונים בצורתם מכל המקובל במסורת המקומית.
 
 
 
מבנה הכבשן הרומי בירושלים (כבשן K6)    
 
 
מצב השתמרותו הטוב של כבשן זה מאפשר לשחזר את מבנהו הפנימי.
מחפורת היסוד של הכבשן נחצבה בשכבת הסלע הרך עד לשכבת הסלע הקשה יותר, אשר שמשה כרצפתו. הפתח שדרכו הוזנו חומרי הבעירה נבנה בצד מזרח מתחת לפני השטח, כדי לאפשר גישה לתא השריפה התת קרקעי. מבנה העל של הכבשן נבנה, ככל הנראה, מלבני בוץ.
לכבשן מיתאר מלבני, בניגוד לכבשני הצריפה המקומיים העגולים. בתוך תא השריפה השתמרו חמישה זוגות של אומנות המלמדות, שחמש קשתות בנויות תמכו בתקרת התא – היא רצפת תא הכלים בכבשן, שחלקים ממנה קרסו אל תוך חללו.
 
 
 
כבשן לצריפת כלי חרס מהמאה ה-13
 
 
על שרידיו של יישוב קדום בח'רבת אל-בורג' שבצפון ירושלים, אשר חרב במאה ה-13 לספירה, נתגלה מכלול של כבשני יוצרים. אחד הכבשנים שונה מן השאר: רצפת תא הצריפה עשויה מוטות חרס גליליים צרים, שהונחו בסידור רדיאלי זה לצד זה סביב עמוד מרכזי. קצותיהם יוצבו בשקעים בדופן הפנימית של הכבשן, המצופה בחומר.
נראה שהכבשן שימש לצריפת כלי חרס מזוגגים, האופיניים לתקופה הממלוכית.
בדיקת חומרי הגלם שבהם השתמש הקדר הראתה כי גם באתר זה ובתקופה הנדונה ניצלו חרסית שמקורה בתצורת מוצא המשובחת הניתנת להשגה בקרבת מקום.
 
 
 
מוצא בשימוש קדרי חברון
 
 
העיר חברון היתה מרכז לייצור כלי חרס במשך מאות שנים. כיום פועלים הקדרים בשוליה הדרומיים של העיר, לשם הועברו ממקומם הקודם בשל סיבות אקולוגיות. תצפיות בדרכי עבודתם יכולות ללמדנו על שיטות פעולתם של הקדרים הקדומים.
כרבים אחרים ובתקופות שונות משתמשים גם הם בחומר הגלם הצהבהב שמקורו בתצורת מוצא, אותו הם כורים באזור שבין חברון ליטא. מסורת השימוש בטין משובח זה עברה מדור לדור. הקדרים מערבבים אותו באדמת טרה רוסה אדומה ובחול ים, המפחיתים את צמיגותו ומונעים את עיוות צורתו. שופכים חרסית ואדמה ביחס כמויות זהה לבריכה גדולה מלאה מים, דורכים אותן ברגליים ומסננים אותן תוך העברת הטין לבריכות קטנות יותר ויותר, וזאת כדי להיפטר מלכלוך ומגושים גדולים. לבסוף מוסיפים את החול וממתינים עד שהמים יתאדו. או אז מעבירים את הגושים הלחים של טין מסונן (מפולם) ודק-גרגר אל הקדר.
 
 
 
ידיות מוצא
 
 
באתרים שונים באזור ירושלים התגלו עשרות ידיות ושברי קנקנים מן התקופות הבבלית והפרסית (המאות 4-6 לפנה"ס) ועליהם טביעת החותם "מ[ו]צה", המזוהה כנראה כמוצא של ימינו. רוב הטביעות נמצאו בתל א-נצבה – מצפה המקראית – שמצפון לירושלים ואחרות בגבעון, ברמת רחל, בירושלים עצמה, בצובה ואחת אף ביריחו. נראה שהעיר ששכנה בתל א-נצבה הייתה אז מרכז לאחסון ו/או לשיווק המוצר (יין?) שהיה בקנקנים.
בדיקה פטרוגרפית שנערכה בחרסים העלתה, שכל הקנקנים האלה נעשו מטין מעולה אחיד שמקורו בתצורת מוצא, שאותה כרו בתחום התפוצה של הידיות. למרות שבמוצא עצמה לא התגלו עדיין ממצאים מהתקופות הנדונות ייתכן, שמתנובת כרמיה הופק "יין מוצה" זה אשר נאגר באותם קנקנים. ראוי לציין שטביעת חותם מימי הבית השני שהתגלתה במקום מציינת את שמו של יינן יהודי, ומסורת גידול הכרמים סביב מוצא נמשכת עד ימינו.
 
 
 
 
ידית מוצא
 

 
מפת תפוצת הידיות
 
 
 
מוצא בשימוש יוצרים ואומנים כיום
 
גדולה……………………