שביל הראשונים הינו שביל הליכה עירוני השוזר את סיפורה ההיסטורי של כפר סבא דרך מבנים שנותרו משנותיה הראשונות.
ראשיתו בבית ספיר, שבו שוכנים מוזאון כפר סבא, תצוגת ספיר וחצר הפסיפסים.
תחנות השביל:
מבנה הפרדסנות בגן כנרת
בית הומינר
בית קפה פידלר
רחוב הרצל
צריף הסנדלר
הבאר הראשונה
מבנה החאן
בית נורדשטיין
חלקת מגורשי יפו וחורשת פסקל
גן הברון מנשה
תחנת הכבאות
קולנוע עמל
משק האוצר (משק חנקין).
סיורים מודרכים לקהל הרחב, לקבוצות מאורגנות ולבתי ספר מתקיימים במהלך כל השנה בתשלום ורישום מראש.
לפרטים צרו קשר: 09-7640868.
למידע אודות שביל הראשונים בשפה הרוסית - לחצו כאן
בית שרה - "הארמון" בן ציון ושרה אהרונוביץ (אהרוני) נולדו ברוסיה, לאחר המהפכה ברוסיה הגיעו לארץ ישראל, לתל אביב. באמצע שנות ה-20 נתגלה הפוטנציאל של נטיעת פרדסי הדרים באדמות כפר סבא ומשפחת אהרונוביץ כמו אחרות מבני המושבה מחליטה לטעת על שטח של מעל 100 דונם של פרדסים.
על הגבעה, בונה המשפחה את "הארמון", כבית קיץ אשר חולש על הפרדסים, הגינה בה עצים מכל העולם ושדרת וושינגטוניות שהובילה לבית, בריכת שחיה ומגרשי טניס. משבר בענף ההדרים (בעיקר יצוא) בסוף שנות ה-30, הביא למכירת חלק מהפרדסים, תרומה לעיריית כפר סבא ולהקמת בית חרושת "מיצרון" לתעשיות שימורים.
בבאר אשר שכנה בחצר הבית הוסתר סליק של 'ההגנה' וכן בקיר כפול בפנים הבית.
הבית שוכן ברחוב ויצמן בפינתו המערבית של מרכז אהרוני
אדמות כפר-סבא נרכשו ע"י יהודי רוסי בשם נח קארלינסקי ב-1892, מועד בו החל שלב חדש של בניית מושבות נוספות ע"י אנשי העליה הראשונה, בהן חדרה ורחובות.
במכתב שכתב לחותנו, העסקן הירושלמי יחיאל מיכל פינס ובעיתונות העברית ברוסיה, שהם התיאורים הראשונים בעת החדשה מאת יהודי אודות כפר סבא, מספר קארלינסקי, שהאדמה ראויה להתיישבות ועבודה ושטחה 7,500 דונם.
הדברים התפרסמו ב-1894, לאחר שהושלמה הרכישה ומולא התנאי שהציבו השלטונות לרשום את הקרקע על שמו של אזרח עות'מאני (חיים אפשטיין). הדברים עוררו עניין אצל החרדים בירושלים שהקימו אגודה בשם "חברת יישוב ארץ הקודש" אשר הודיעה כי סיימה את תהליך קניית נחלת כפר-סבא וכל אלה אשר כתבו ידם לקחת חלק בנחלה ימהרו להביא את כסף הפירעון... כי עוד מעט ימלא מספר החברים. הקרקע הועברה לחברת יק"א אחרי שבני ירושלים העדיפו את פתח-תקוה שכבר עמדה על תילה, וזו מכרה אותה במחיר זעום לאיכרי פתח-תקוה.
הבולט ברוכשים היה פרץ פסקל, מראשי פתח-תקוה, שעל אדמתו בכפר-סבא התיישבו מרבית מגורשי יפו והוא האיש שעורר את איכרי פתח-תקוה להתחיל בנטיעות בכפר-סבא.
הפועל הראשון היה יצחק שיינפיין והשני דב סקיבין המעיד בזיכרונותיו כי בעת בואו "כל עיקרו של המשק היה מטע שקדים שאפשר לעבדו גם מרחוק ע"י פועלים" התנאים במקום היו קשים מאד, את ימות השבוע עשו בכפ"ס ללא משפחתם.
דוד בן גוריון , חלוץ צעיר שעבד בכפר-סבא, כתב לאביו, כי "האוויר צח ובריא כאן יותר מאשר בפתח-תקוה... יש לקוות כי בקרוב תהיה פה מושבה גמורה", דבר המעיד על אופטימיות אופיינית לאיש, שלימים היה לראש מדינתנו.
תלונות הפועלים על תנאי המקום והעבודה הביאו את ועד כפר-סבא לגבות מס של חמישה נפוליאונים מבעלי הנחלאות לבניית הח'אן אשר ישמש אותם ואת הבהמות וכן לחפירת באר מים.
המבנה הכיל בראשיתו שלוש אורוות, שני חדרי מגורים ועוד חדר ששימש מעין מסעדה. כאן גרו וסעדו ראשוני המתנחלים בכפר-סבא. בשל תפקודו המגוון של הבניין כינו אותו המתיישבים בשם ח'אן. באמצע שנות העשרים הפך "בית הראשונים" לבית ספר ובשנות השלושים עבר גלגולים נוספים ושימש כתחנת נוטרים, כסניף דואר וכבית ועד היישוב.
בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, הותקן בית חולים ארעי באחת האורוות, חרף ניסיונותיהם של השלטונות הטורקים למנוע זאת. כפר-סבא הופגזה ללא הרף ותושביה נאלצו לעזוב את המושבה. בליל ט" באייר נערכה הפצצת תות על כפר-סבא, פצצה אחת פגעה בח'אן שבחלקו שימש לבית חולים יהודי, מרים פומרנץ מירושלים, ששימשה כאחות מתנדבת נהרגה בהתפוצצות זו. התושבים אספו מעט מטלטלים וחלקם פנו לחדרה. עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים, לא היתה אפשרות לחזור לכפ"ס, המלחמה החריבה הכל ומה שנשאר נשדד ע"י ערביי הסביבה. כפר-סבא החרבה שימשה אטרקציה לרבים מהתיירים שבאו לבקר בארץ הקודש, בהם אישים דגולים ומפורסמים מהעולם. הראשון היה השופט העליון היהודי של ארצות הברית לואי ברנדיס , שנתקבל בח'אן החרב למחצה בכיבוד קל והושמעו נאומים על תולדות המקום.
תיאורים רבים מפי ראשונים מגוללים את הווי המקום, אחד מהם: "כיצד לא חשבו על פנים הבית כראוי באופן שיכלו אנשים לשבת בו. רצפה לא עשו, את הקירות לא טייחו ואצטבאות למשכב לא הכינו, והחול מעלה שם אבק גדול, המחניק את הנשימה ומגדל כל מיני שרצים ופרעושים הגוזלים מהפועל את המנוחה לאחר יום עבודה קשה".
כיום נמצא הבניין במרכזו של גן שינפיין, כחלק ממכלול המבנים של עיריית כפר-סבא.
יצחק שינפיין, השתלן-פועל הראשון הגיע לכפ"ס, בהיותה מרחב שומם, רחוקה מכל ישוב, ללא עץ ופיסת ירק כלשהי. בכל השטח השומם היה מבנה אחד, הוא הח'אן, שאיכרי פ"ת שכנו בו יחד עם בהמותיהם, בעונות החריש והדיש. באר המים שעומקה 17 מטר היתה ליד אותה אורווה וממנה שאבו מים בדלי הקשור בחבל. באורווה זו קבע יצחק את משכנו הולך היה ברגל לפ"ת לקניית מזון. חייו הקשים לא הרתיעוהו מלחתור בעקשנות למטרת חייו: ליער את הסביבה, לטעת בה חורשות מצלילות ולשנות את צבע הגבעות מצהוב לירוק.
ראשית עיסוקו היה הנבטת זרעי אקליפטוס במנבטות שהכין ליד האורווה. משהחלו הזרעים נובטים העבירם לעציצים שקנה בלוד וגמלים עמוסים עציצי חימר פסעו בדרך העולה מלוד לכפ"ס. הבאר אמנם שפעה מים, אך להעלותם לא היה קל. משתילים אלו ניטעו כל חורשות כפ"ס והידועה בהן היא חורשת פסקל .
משלשל היה יצחק את החבל, שבקצהו קשור פח, מעלה מים זכים ושופכם לחביות הסדורות מסביב. מכין היה במשך היום כמות מספקת של מים במרץ מייגע ומתיש ובלילה משקה את הנבטים ומעבירם לעציצים.
בלילות המוארים יושב היה ועובד לאורו של ירח ובלילות חשיכה לאורה של עששית נפט קטנה, כשהדממה מסביב מופרעת רק מיללתם של תנים רעבים. רק עצים בודדים נשארו עד היום, ביניהם שני עצי האקליפטוס עבי הגזע ורחבי הנוף שליד העיריה.
כשהתחתן עבר לגור בפ"ת, במשך השבוע כולו עבד בכרמיו ועסק בשתיליו. כל בוקר היה יוצא לדרך רכוב על חמורו. להטו של הקיץ ושיטפונות החורף לא הכריעוהו מלהמשיך במשך 5 שנים בדרך זו.
ב-1913 עברה משפחתו, יחד עם כלל המשפחות הצעירות לגור בכפ"ס בבתים החדשים שנבנו, לאורך הרחוב היחיד הוא רחוב הרצל.
משתיליו האהובים, שבינתיים גדלו לעצים, ניבנו סוכות המחסה למגורשי יפו בימי מלחמת העולם הראשונה. הצבא התורכי מגיע לכפ"ס, משפחת יצחק מגורשת מביתה, שנמסר למפקדה התורכית. הם עוברים לבית משפחת זטלר. רעב, מחסור ומגפת טיפוס פוקדים את בני המשפחה. עצוב וקודר הולך יצחק, נושא כאב מר וצורב. חורשותיו נגדעות, עציהן מועברים כחומר הסקה לרכבת. עצי השקדים ניתנים למאכל לסוסי הצבא, כל עמל כפיו יורד לטמיון ואין מושיע.
עם מותו (מעקיצת לימון שגרמה להרעלת דם וטיפוס), הוקירה עיריית כפר-סבא את פועלו וחלוציותו המיוחדת במינה וקראה על שמו את שם הגן הציבורי בו נטועים האקליפטוסים, אותם נטע.
אירועי ציון 90 שנה לכפר-סבא צוינו בין היתר סמוך לשני האקליפטוסים שנותרו ובאותה עת נשתלו שני אקליפטוסים צעירים מולם, ע"י הנין של יצחק שינפיין והשני ע"י ראש העיר יצחק ולד .
ובמלאת 100 שנה לאקליפטוסים, ניטע אקליפטוס נוסף ע"י ראש העיר הנוכחי מר יהודה בן חמו.
עד לחפירתה של באר המים הראשונה בכפר-סבא, נאלצו הפועלים להביא מים מבאר שליד קבר בנימין או מכפר מלל. בנוסף לסכום הכסף (100 פרנק), ששילם כל פועל ליק"א בעד כל חלקה שרכש, נתן כל אחד 76 פרנק נוספים להוצאות ציבוריות הכוללות חפירת באר מים בעומק 17 מטר ובניית מבנה ציבורי למגורי הפועלים, הוא הח'אן.
מתיאור אחד הראשונים: "את הבאר אין מי שינקה וכשנפלה לתוכה איזו נבלה נשארים המים מקולקלים במשך שבועות רבים וגורמים להרבה מחלות. הבאר בנויה למחצה ופתוחה מלמעלה ועליה גלגל עץ ושרשרת, אשר משני קצותיה קשורים פחים למים. גם שוקת הקימו ליד הבאר להשקיית הבהמות. תור ארוך היה שם תמיד, כי לשאוב פה מים יארך זמן רב. צריך היה לסובב את הגלגל עד שהפח יגיע אל פני המים, בעומק רב, ודרושה היתה התמחות מסוימת כדי למלא את הפח. לא פעם קרו כל מיני צרות ופגעים, כגון ניתוק השלשלת באמצע השאיבה, נקיעת רגליים בחור שנפרץ במכסה הקרשים של הבאר ונפילת כלים לתוך הבאר".
באמצע שנות ה-40 ביקש ועד המושבה לכסות את הבאר משום שתם השימוש בה. והיה, כשעיריית כפר-סבא ביקשה להרחיב את משרדי המזכירות, פער הקודח סדק ברצפה שהלך והתרחב עם העבודות ולפניו נפערה פי הבאר. תוך ההתרגשות בגילוי נחשף בקרקעית הבאר הנקייה למשעי, סליק - הוא מחבוא מתכת להסתרת נשק. עיריית כפר-סבא ביצעה עבודות שימור בבאר והכשירה אותה לתצוגה. כיום מתבצעים עבודות שימור בבאר לקראת הפיכתו למרכז מבקרים לקהל התושבים.
בשנת 1919 עברה משפחת נורדשטיין לכפר-סבא כחלוץ לפני המחנה, בין מחדשי הישוב אשר חרב בזמן מלחמת העולם הראשונה וניסתה להקים משק. המשפחה הביאה עימה מרחובות כמה תרנגולות ועגלה קטנה. בראשית צעדיהם ניסו להקים גן ירק קטן לצרכי הבית והיו בין הראשונים שזרעו תפוחי אדמה בכפר סבא, כן זרעו עדשים וחיטה ובאיטיות בנו את הבית ברחוב תל-חי. לבדו היה אלכסנדר נורדשטיין נושא על גב החמור אבנים בסמוך לקלקיליה.
המשפחה עברה לגור בפ"ת במשך שנה לאחר פרעות מאי 1921. בסוף 1922 החליט לחזור לכפר-סבא בשממונה, ללא נפש חיה, שרופה וחרבה. הוא הקים באחד הבתים החרבים אוהל, אשר נקנה מעודפי הצבא הבריטי ובו אכסן את משפחתו בת שש הנפשות. בנו בן ה-7 היה רוכב על חמור פעם בשבוע ומביא על גבו ארבעה פחי מים מהירקון לשימוש כל מהלך השבוע. בחורף הראשון מאז חזרו אליה, ישבו בני המשפחה באוהל הצר, ללא קשר עם המושבות השכנות, ללא פת לחם ומאכלם הסתכם בקציצות מעשב החלמית וחלב שנתנו הפרות, 2 ליטר ביום כל פרה.
מצב זה נמשך שבועות רבים, קופאים מקור ללא פרוסת לחם בבית ובלי שאף איש יידע שקיימת משפחה בשממה זו. בתום חורף קשה זה, החל נורדשטיין בשיקום הבית, נוטע כרם ענבי יין ונוסע לתל אביב להביא מצרכים חיוניים. בתחילת 1924 התחילו מוסדות היישוב להתענין בשיקום כפר-סבא.
מספר מנחם בנו של אלכסנדר נורדשטיין: "ביתנו היה פתוח לכל עובר אורח ולפעמים היינו מתחלקים עם האורחים בפת הלחם האחרונה. ברפת שלנו השמנו עליית גג ובעליה זו היו מוצאים האורחים מקלט ללילה. קבוצות מטיילים בהדרכת זאב וילנאי היו עוברות במקום ואף מתאכסנות. מיחם גדול היה מעלה עשן, סימן שהגיע שעת התה שהיה ממתיקו בדבלה או צימוק כי סוכר לא היה".
סמוך לגן הזיכרון, מוגדרת חלקת קבורה לחללי הגירוש התורכי, פליטי תל-אביב. ב-י"ג בניסן תרע"ז (1917) הכינו האנגלים את מתקפתם על ארץ ישראל.
הצבא התורכי, שהיה מוטרד מהתקדמות האנגלים ומחשש לסיוע היהודים למתקפתם הוציא פקודה ובה צו גירוש מיפו והמושבות אשר מדרום לה.
מגורשים רבים פנו לכפר-סבא שלא נכללה בפקודה עם עגלותיהם, הקימו סוכות מענפי אקליפטוס בחורשת "פסקל" (בגבול מגדיאל של ימינו). כפר-סבא המושבה בה חיו 51 בוגרים וילדים הפכה למעין מעברה שנחלצה לעזרתם של המגורשים. שני בני המושבה, שדמותם נחקקה בזכרון המגורשים הם מאשה סקיבין ודוד לוונברג בן ה-24 שסייעו ב"חרדת קודש".
עד ראייה, מרדכי בן הלל הכהן, מעיד כי הסוכות שהקימו המגורשים הן "רחבות ידיים, ויעשו להם שני חדרים, אל תוך הסוכות הביאו מיטות וגם רהיטים אחרים, ובאחדות מן הסוכות ראיתי יד עקרת בית חרוצה שהשתדלה לייפות דירת ארעי זו כתפארת בית, סוכה גדולה הוקצתה לבית הכנסת..."
ראשי "ועד ההגירה" הרופא ד"ר הילל יפה והעסקן מאיר דיזנגוף, פרסמו קול קורא ליהודים שעקרו לצפון לחדול מלבוא לכפר-סבא וביומנו כתב: "כמעט כל היישוב בכפר-סבא חולה, מלוכלך, כ-25 מתים כל שבוע..."
הלכלוך היה קרקע נוחה להתפשטותה של מגפת טיפוס הבהרות שפרצה בסוף 1917, בה נספו מקומיים מהמושבה ורבים מהמגורשים, המתים נקברו בבית הקברות הישן בגבול שכונת גאולים ולאחר מכן בגן הזיכרון. רוב המצבות הוצבו לאחר המלחמה, רובן ללא כיתוב בשל אי זיהוין.
היום משמש בית הקברות כבית קברות לחללי צה"ל ומקום לטקסי זיכרון לחללי מערכות ישראל.
במחצית השנייה של שנות העשרים של המאה ה-20, עם התרחבות ענף ההדרים שהחליפו את השקדים, הסתמן שינוי במושבה.
אדמות החול האדום (חמרה) של כפר-סבא נמצאו מתאימות לנטיעת הדרים ועד סוף העשור הקיפו פרדסים בשטח של כ-2,000 דונם את המושבה מכל עבריה. כמו במושבות אחרות במישור החוף, הפכו ההדרים בכפר-סבא לענף ראשון במעלה למשך שנים רבות.
במהלך שנות השלושים עברה המושבה, כמו היישוב היהודי כולו, תהליך התפתחות מואץ. בראש הפירמידה הכלכלית והתעסוקתית ניצב בכל אותן שנים ענף ההדרים, שהעסיק בעונת החורף – ימי הקטיף, האריזה והמשלוח – מאות ואף אלפי עובדים. משקיעים מארצות חוץ ביקשו לרכוש כאן פרדסים ואף לטעת חדשים. במשך שנים אחדות הועסקו בענף רק עובדים יהודים, וכפר-סבא התגאתה, כמו יתר יישובי השרון, ב"עבודה עברית". אולם כשגברה בחורף 1934 הדרישה לכוח-אדם, ופועלים יהודים לא היו בנמצא, נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים, שהיוו כוח עבודה זול, מעשה שגרם לאחד העימותים הקשים בתולדות המושבה והיישוב היהודי כולו, שנמשך שנים אחדות.
הסתדרות העובדים עמדה על כך שעבודות הקטיף והאריזה יבוצעו רק בידי יהודים. האיכרים טענו שאין הם מקבלים די עובדים והעסיקו ערבים. הפועלים היהודים ארגנו משמרות-מחאה בהשתתפות מנהיגים, מורים וסופרים בשערי הפרדסים שהעסיקו ערבים. הדברים הגיעו לידי עימותים והמשטרה הבריטית התערבה ואסרה אחדים ממנהיגי הפועלים. המאבק נכשל אך היה לו ערך חינוכי ניכר והוא הפך למיתוס מקומי.
החל מאמצע שנות ה-30 חל מפנה של ממש בענף והביקוש לרכישת קרקעות ולנטיעות חדשות הצטמצם, עד שהעיסוק בענף הפרדסנות הפך לנטל כלכלי שלא ניתן היה להתמודד איתו.
מלחמת העולם השנייה גרמה לניתוק מהשווקים באירופה ושיתקה את הענף כליל. בשנת 1943 הוקמו במושבה שני בתי חרושת למיצי הדרים, "פריכוז" ו"מיצארון", שהיו מבשרי התעשייה במושבה. הם העסיקו כ-120 עובדים במשך עונה קצרה של כארבעה חודשים בשנה. החלה תופעה, שתלך ותגבר עם השנים, של מכירת שטחי פרדסים לשימושי קרקע שאינם חקלאיים.
בשנות ה-40, שנות פעילות המחתרות כנגד השלטון הבריטי, הותקנו בפרדסים "סליקים" חבויים להטמנת הנשק.
פעולת קלקיליה נערכה ערב מבצע קדש (בלילה ה-11 באוקטובר 1956, ו' בחשון תשי"ז) כפעולת התגמול הגדולה על מבצר המשטרה בקלקיליה. המקום שימש מרכז למשמר הלאומי הירדני, אשר הדריך מסתננים לפעולות שוד ורצח בישובי השרון.
לאחר רצח שני פועלים יהודים בפרדס ליד כפר הנוער נווה הדסה בשרון, הוחלט במטה הכללי של צה"ל על פעולה זו. עליה פיקד אריק שרון, מפקד הצנחנים. בנין המשטרה פוצץ והכוח כבר החל להתרכז כדי לחזור אחרי מילוי משימתו.
אך, יחידת צנחנים שפשטה בעומק של 9 ק"מ בתוך ירדן, כדי למנוע החשת תגבורת ירדנית לקלקיליה, נתגלתה וכותרה, התפתח קרב דמים אכזרי, שנמשך כל הלילה. בפעולה זו נפלו 18 חיילים וקצינים ו-68 נפצעו. מהירדנים נהרגו קרוב ל-100 חיילים וקצינים ועוד כמספר הזה נפצעו.
הקרב נערך על ח'רבת צופין - תל גדול שממנו נשקפים כפ"ס והישובים השכנים צופית, בית ברל ורמת הכובש. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה אנדרטה לחטיבה 5 (חטיבת השרון) על ח'רבת צופין.
רח' ויצמן פינת אלקלעי
גן מנשה מתנשא מעל השכונה הירוקה בכניסה הצפונית לכפר סבא. אדמות הגן נרכשו על ידי הברון פליקס דה מנשה, איש אלכסנדריה שמעולם לא התגורר בארץ ישראל אך רכש בה קרקעות, השקיע בבנק וקשר קשרים עם הנשיא הראשון ד"ר ויצמן.
מוצאו של הברון דה מנשה (1865- 1943) מאלכסנדריה שבמצרים אליה הגיעו אבותיו. שיתוף פעולה עם המשטר האוסטרי גרמני בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זיכה את המשפחה בנתינות אוסטרית גרמנית ובתואר ברון (1873). בראשית המאה העשרים הפכה המשפחה לאחת המשפחות העשירות באלכסנדריה, מן הבולטות בקהילה היהודית, בנתה עבורה מבני ציבור- בתי ספר ובתי חולים והשקיעה בתשתיות ובנדל"ן (משפחת דה מנשה תכננה להקים שכונה מודרנית בפאתי אלכסנדריה ששמות שדרותיה המרכזיים ישאו את שם המשפחה).
בתקופת מלחמת העולם הראשונה קשר הברון פליקס דה מנשה קשרים עם ד"ר חיים ויצמן שהזמינו להשקיע בארץ ישראל וגם ניצל את קשריו העסקיים של הברון עם המנהיגות הערבית במצרים וירדן לקדם אינטרסים מדיניים בארץ ישראל.
קשריו של הברון עם המנהיגות היהודית בארץ ישראל התחזקו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת מונה לנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה. באמצעות ממונו ומעמדו תמך בגולים יהודים שהגיעו מארץ ישראל למצרים וגם קשר קשרים עם אנשי ניל"י ומשפחת אהרונסון. לימים התפתחו קשרים אלה וקדמו את פעילותו של דה מנשה במסגרת הסתדרות בני בינימין.
בסיום המלחמה, חיזק וייצמן את קשריו עם הברון ועד פטירתו בשנת 1943 נהג לבקרו באלכסנדריה. וייצמן האמין ביכולתי של הברון לקדם את כלכלתה של ארץ ישראל ולחזק את מעמדה המדיני. ואכן במרץ 1921 צירפו וייצמן ל"ועידת קהיר" בה נדונה שאלת ארץ ישראל ועבר הירדן. השתתפו בה שר המושבות וינסטון צירצ'יל וראשי הממשל הבריטי בארצות הים התיכון. לאחר שעלה היטלר לשלטון התחזקה פעילותו של הברון בארץ ישראל; פעילות שהתבטאה ברכישת קרקעות, בתכנית להקמת יישובים, בבניית שיכונים למהגרים לארץ ישראל. שמו נקשר בניסיונות לרכוש את הכותל המערבי והקרקעות הסמוכות.
הסיוע לפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה והקשרים עם משפחת אהרונסון קשרו את הברון להסתדרות בני בנימין, ארגון שקם בראשית שנות העשרים לחיזוק בני המושבות במתכונת של הסתדרות העובדים. ראשי הארגון היו עובד בן עמי, איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון, גד מכנס, ברוך בן עזר. הברון דה מנשה השקיע בהסתדרות זו, הוא היה מבעלי המניות העיקריים בבנק שייסדו, בנק בני בינימין, השקיע בחברת הנוטע שנוסדה על ידי האירגון לרכישת קרקעות ונטיעת מטעי הדרים והשתתף ברכישת קרקעות בנתניה, אבן יהודה, כפר אהרון, שכונת מטלון (בסמוך לפתח תקוה) ועוד. קשריו של הברון ושל בנו ג'ורג' שהצטרף אליו כוונו לתמיכה בפעילות פרטית ולא לתמיכה במוסדות הון לאומי. העדפה זו היתה חלק מתפיסתו הכלכלית, שההשקעה בארץ ישראל צריכה להיות משולבת בין הון פרטי לציבורי, מכיוון שההון נמצא בידי פרטיים, הם אלה שיקדמו מפעלים כלכליים, יממנו ויתמכו בהקמת מסגרות תומכות עבור חסרי ההון (בנק למתן אשראי, קרקעות שימסרו בחכירה, חברת מניות לנטיעת מטעי הדרים שיועבדו על ידי איכרים חברי הסתדרות בני בינימין). במסגרת זו יוכשרו, יחסכו ולימים- יוכלו לרכוש מטע ולהתישב.
קרקעות שרכש הברון נמכרו למושבה נתניה בשנת 1934, מושבה שתמך בהקמתה במסגרת הפעילות שלו בבני בינימין, כמושבה עבור בני המושבות הותיקות חסרי האדמה. בתקופה זו (1934) גם רכש 200 דונם מצפון לכפר סבא עליו נטע פרדס ושם החל בהקמת גנו ותכנן לבנות בו בית, בו יוכלו להתארח בביקוריהם הקצרים בארץ ישראל. באותה שנה נסה וייצמן לשכנע את הברון ובנו להשקיע בהקמת מכון מדעי בראשו יעמוד וייצמן, אלא שאז נפתח השלב השני ביחסי משפחת דה מנשה וארץ ישראל.
מאורעות 1936, תקופת המרד הערבי שנמשכה עד 1939, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פשיטת הרגל של בנק בני בינימין (1940 ), התפרקות חברת הנוטע- כל אלה הרחיקו את משפחת דה מנשה מהשקעות חדשות בארץ ישראל וגם הרחיקו את המשפחה מהגן ומחלום לבנות בית בשטחו.
משנת 1939, גם אם הגן נותר בבעלות משפחת דה מנשה, הרי מעתה הוא נקשר במשפחת יפה, בחיים ומרים שהוזמנו על ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו.
על מלאכת תכנון הגן ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ ולעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שזה עתה החל דרכו כמתכנן גנים.
הברון ביקש לעצב לו גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה.
הגן התנהל כמשק אוטרקי וכלל לול, עיזים, ייצור גבינות...פעם בשבוע נסע חיים לכפר סבא לקנות מצרכי יסוד, כמו קמח ושמן. הוא הסתובב ברחבי העולם והביא שתילים וזרעים. הוא ערך, למשל, ניסיונות לגדל אבוקדו ומנגו. בנטיעות עזרו לו חברי גרעין ההכשרה של קיבוץ העוגן שישבו בכפר סבא.
מרים היתה הגננית העיקרית. במרפסת ליד עצי האורן הקימה את החממה שלה והיו לה גן ירק וגינת ורדים.
ליפא יהלום היה ידיד קרוב של מרים. הוא ושתלנים וגננים אחרים מכל הארץ הביאו לה צמחים. למרים היה קשר גם עם נח נפתולסקי בזמן שהיתה לו משתלה בשכונת בורוכוב בגבעתים. נפתולסקי הוא שהביא לגן פרחי ציפור גן עדן. במקום ניטעה צמחיה ייחודית ומגוונת, לרבות עצים שיובאו במיוחד מחוץ לארץ וצמחים שהגיעו ממשתלות ומחוות איקלום כמו זו שהיתה במקווה ישראל. בין השאר יובאו ארז הלבנון, עצי פיטולקה שכונו בפי המשפחה "עץ הברוגז" שכן בצלם ישבו ילדים כעוסים ואורנים שהגיעו מאיטליה. ליד המפל היא "המערה" ניטעו דקל מיצרי, עץ מגנוליה, כליל החורש ובת עופרית.
גן מנשה היה למקום מפגש של חברי ה"שומר", הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג- תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח (אלישבע) גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. היא הוצגה בפני כולם "כמנקה ועוזרת" ולכן התפלאו האורחים על כך שמרים היתה זו שמגישה לה את התה והארוחות...
לגן המופלא הגיעו רבים ממנהיגי היישוב, כגון בן גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כמסקין ורובינא ואף אורחים מחו"ל כמו השחקנים האיטלקיה סופיה לורן. מחזהו של ניסים אלוני משנת 1966 "הכלה וצייד הפרפרים", עובד לסרט טלוויזיה בבימוי של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק. הוא הוסרט בגן מנשה והוקרן בטלוויזיה הישראלית בשנת 1974.
במשך השנים היה גן מנשה מקום מפגש קבוע של שבט יפה: מרים ניהלה את משק הבית וטיפחה את גן הנוי סביב לבית וחיים ניהל את הפרדסים.
בשנת 1966 נפטר חיים יפה. בשנת 1968 עזבה אלמנתו, מרים, את גן מנשה ועברה להתגורר עם בנה בקיבוץ יקום, עד שנפטרה בשנת 1974. צמחים רבים מתו בגן לאחר שעזבה את המקום. באותה שנה קיים אברהם יפה מגעים עם ג'ורג' דה מנשה, בנו של הברון, בנסיון לרכוש את הגן. ג'ורג' רצה תמורתו 800.000 דולר. משפחת יפה ניסתה לגייס את הסכום בסיוע עיריית כפר סבא אך נדחתה. בסופו של דבר נמכר הגן למשפחת אייזנברג.
לחקר ושימור הגנים חשיבות היסטורית ואסטטית, הן הודות השינויים שחלו בנוף הארץ והן לפועלם של ראשוני המתכננים והעוסקים במלאכת אקלום הצומח.
בימים אלה יוגש תיק תעוד אודות הגן בו פרק המלצות לשימורו ופיתוחו תוך התייחסות לסביבה החדשה לרווחת הציבור הרחב.
מצוקתם העיקרית של המתיישבים הראשונים היתה מצוקת הדיור. בשנת 1910 הוחלט לאשר הלוואה למתיישבים בסיוע חברת "עזרא" שישבה בברלין, לשם בניית 12 בתים. ההלוואה ניתנה בתשלומים ל-20 שנה.
כותב בן גוריון בעיתון "האחדות": אי לזאת עיבדו הצעה להושיב 12 פועלים בתנאים הללו: לתת לכל פועל הלוואה של 2000 פרנק בשביל בית ורפת ומגרש של חמישה דונמים..."
באסיפת חברי הוועד נבחרו שלוש קבוצות על פי סדר חשיבות, שיחלו בבניית ביתם. "מקום המושבה" חולק לחמישה חלקים וביניהם ארבעה רחובות, שכיוונם מצפון לדרום והרצל קראו לרחוב אשר נבחר ע"י המתיישבים, הדרך שבאמצע היא הרחוב הראשי, השרון -ויצמן שיעבור ממזרח למערב, זאת עפ"י "התוכנית הראשונה" של סלור.
הוקמו 12 הבתים הראשונים, בתים בני קומה אחת, עם גג רעפים, שכללו לרוב 2 חדרים, מטבח ומרפסת.
בין המשפחות הראשונות אשר התיישבו ברחוב הרצל היא משפחתו של יצחק שינפיין. בשנת 1947 הוקם ביתם של אברהם ופנינה דרויאן, בתו של החלוץ יצחק שנשאה לאברהם דרויאן אשר הגיע לכפ"ס לאחר מאורעות 1921 בעקבות אחיו מהמושבה פתח תקוה.
הבית הוקם על נחלת שיינפיין ברחוב הרצל (בחצר הבית שריד לבית המקורי, אבן כורכר), היווה מאז הקמתו מוקד בו נערכו הידברויות וסולחות בין יהודים לערבים בימיה הראשונים של המושבה, תוך התפתחות מערכת יחסים של חברות וכבוד הדדי בדרכי נועם וחוכמה ע"י אברהם דרויאן.
אברהם שימש כשומר המושבה, כשנשקו היה הרובה והשכל, יצר מרקם יחסים מיוחד עם ערביי ושבטי הסביבה. פועל בשמירה בדרכי חוכמה ולא בדרכי כח ופעולות תגמול. מורשת זו ידע אברהם להעביר ולספר לדורות הבאים - תלמידים ועוד, אשר פקדו את ביתם של השניים ושמעו היסטוריה מפי ראשונים.
במתחם עיריית כפר-סבא שוכן לו צריף הסנדלר-אורתופד יהושע הוכמן. הצריף נבנה על-ידי עיריית כפר-סבא בשנת 1958, לשם השכרתו ליהושע הוכמן-סנדלר, עולה חדש ואב לחלל צה"ל, שהיה פעיל במקום עד שנת 2000.
הצריף, הבנוי עץ ותכולתו המקצועית, מעניקים לסביבתו מעט מאווירת התקופה בה הגיעו בני המושבה לקבל את שירותו המקצועי ולהפגש עם בני המושבה במרקם המסחרי שנתהווה סביב "שוק" המושבה.
ביום הולדתו ה-95 (עד 120) פנתה משפחתו של הוכמן אל עיריית כפ"ס בבקשה לסייע לה לשמר את הצריף ולהופכו לחדר תצוגה בו יסופר על מלאכת הסנדלרות בעבר, כפר סבא בשנות ה-50 וההווי החברתי-מסחרי של התקופה.
המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה כבית קפה בשנת 1932 על ידי דוד לוונברג לבקשת אשתו לאה. דוד היה בנו של אחד מפקידי הברון שהתגורר במושבה ראש פינה, אולם דוד העדיף את המישור על פני ההר והתיישב בשרון. בשל קשריו עם תושבי הכפר הערבי הסמוך כַּפְר סבא מונה לימים על ידי הממשל הבריטי לאחד משלושת המוכתרים של המושבה.
הזוג דוד ולאה לא התמידו בניהול בית הקפה, וזמן קצר לאחר פתיחתו השכירו את המקום לצבי ואסתר פידלר, שלמדו את רזי ההסעדה בירושלים ובתל-אביב. ותיקי המושבה מספרים, שבקפה פידלר בילו בדרך כלל בני האיכרים והסוחרים, בשעה שבקיוסק הסמוך של מושיקו נהנו הפועלים והעגלונים.
עם התרחבות פעילותו של בית הקפה, נוספה בחזיתו מעין מרפסת שפנתה אל הרחוב. בתקופת המרד הערבי (1939-1936) הפך הרחוב שבו פעל בית הקפה לציר המרכזי של התנועה צפונה, וזאת כדי להימנע מחציית הכפרים קלקיליה וטול כרם. בשנים אלה פרח בית הקפה, ולא רק בגלל כוס הקפה המהביל אלא גם בזכות כדורי הגלידה, הגזוז וקו הטלפון, שהיה יקר המציאות במושבה. בזכות אותו טלפון זרמו הידיעות, השמחות והעצובות כאחד, מבית הקפה אל כל בתי המושבה. באותן שנים אירח בית הקפה אורחים באופן 'גלוי' ו'סמוי'. באופן גלוי – אלה החיילים הבריטים שנהנו ללגום כוס תה אנגלי ולהיענות לבעל הבית, ששמח למזוג להם כוס בירה או כוסית יין; באופן סמוי – הידיעות שאסף דוד לוונברג מפי החיילים הלומי הבירה והיין והעבירן לממונים עליו מטעם ה'הגנה'.
בבית הקפה נערכו אסיפות, נשפים וחגיגות; ביום כ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית, צהלו כאן ופצחו במחול. כשהניחו את אבן הפינה לבית ברל, הרימו כאן כוסית לחיים. כאן נישאו רבים מצעירי המושבה, וכאן חגגו נערים את בר המצווה.
בראשית שנות החמישים הושכר בית הקפה לבעלים חדשים, אך שמו לא השתנה עם תום תפקודו ככזה.
המבנה, המעוצב בסגנון רוח התקופה - הסגנון הבינלאומי - נבנה בשנת 1937 על-ידי האדריכל אריה שרון, זוכה פרס ישראל ודמות אשר השפיעה רבות על הנוף העירוני בארץ. המבנה הוקם כבית פועלי כפר-סבא ויועד מראש לשמש גם כקולנוע ובית תרבות.
עד שהוקם המבנה הזה פעלו במושבה שני מוסדות תרבות: "קלוב העבודה" ו"בית הפועלים". אוכלוסיית המושבה גדלה ובית הפועלים הקיים היה צר מלהכיל את כל צורכי התרבות שלה, ועל כן הוחלט לבנות בניין חדש. הקמתו של "בית הפועלים" החדש, הוא קולנוע עמל, הייתה גולת הכותרת של הגשמת חלומם של הפועלים במושבה. למטרה זו נאספו תרומות חיצוניות ושליש מהוצאות הבנייה נתקבלו כתרומת ימי עבודה של פועלי המושבה.
הבנייה התארכה מעבר לזמן המצופה בשל המאורעות שפרצו בשנת 1936. לבסוף חנכו את המבנה אישי ציבור והתושבים בעצרת עם חגיגית ביום 20.8.37. כשבוע לאחר מועד הפתיחה, הועלתה ההצגה הראשונה "קל להיות יהודי" של תיאטרון 'המטאטא' ובהמשך 'הבימה' הציג את "שומרים", ו'האוהל' הציג את "שאפ". אין בידנו עדות על הסרטים הראשונים שהוקרנו, אך סביר להניח שסרטים כמו 'יידל מיטן פידל', 'פנג הלבן' ו'ידו בכל ויד כל בו', שהוקרנו בתל אביב בשנת 1937, הגיעו אל כפר-סבא זמן קצר לאחר מכן. עם פתיחתו של הקולנוע בן 750 מקומות הישיבה, הפכה המושבה למרכז תרבותי-חברתי שמשך אליו רבים מבין תשובי הסביבה, כגון; גן חיים, רעננה וצופית, וקוימו בו עצרות וכנסים בהשתתפותם של מנהיגי היישוב - דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יעקב חזן, יוסף שפרינצק ואחרים. האחראים על הבאת הסרטים, ההצגות ופעילויות התרבות בעשורים הראשונים היו שלמה אנגל, אידה פריבר ושמואל זלינגר. בשנת 1954 הוחלט על הרחבת אולם הכניסה לאור הביקוש הרב ולחץ המבקרים. אז גם הוחלט לשנות את שמו של המרכז לשם שגור יותר מ"בית הפועלים" - "עמל", שיש לו מסר סוציאליסטי-פועלי. עם חנוכתו של היכל התרבות בעיר בשנת 1976, רבות מן ההצגות ואירועי התרבות הועתקו אליו ומאוחר יותר, בשנות ה-90, חל מהפך בהרגלי הצפייה והבידור של תושבי העיר וכמות המבקרים במקום פחתה. ביולי 2002 חדל הקולנוע מלתפקד.
בין השנים 1943-1931 הייתה חוות משק האוצר נקודת התיישבות מבודדת בין כפר סבא לקלקיליה. החווה הוקמה על שטח בן 127 דונמים שנקנו על ידי יהושע חנקין. לצורך הרכישה הקים חנקין בשנת 1929 את חברת "האוצר הארץ-ישראלי עברי לחקלאות בע"מ", ומכאן נגזר שם המקום.
כבר בתחילת 1931 ניטע על רוב שטח החווה פרדס, ונחפרה באר. נבנו בהדרגה בניין מגורים ומשרדים, בית אימון לאפרוחים, וממגורה (סילו), גן ירק ומכוורת. עקב התנכלויות ערביי הסביבה למקום הוקף השטח הבנוי בחומה בעלת שני שערים.
בעת המרד הערבי הגדול, ביום ששי ה-21 באוגוסט 1936, הותקפה המשאית שהחזירה את הפועלים לכפר סבא, וארבעה מתוכם נרצחו: מאיר בלקינד, שושנה לזנסקי, ראובן שטראוס וברוך גורביץ.
מאז שנרכשה הקרקע של משק האוצר, ליוו מאבקים משפטיים את החווה לאורך תקופת קיומה.
בספטמבר 1947, כשנתיים לאחר מותו של יהושע חנקין, אישר "בית הדין המיוחד מטעם מועצת המלך" בבריטניה את הרכישה, ופסק כי ניתן להתיישב בחווה ולעבוד בה. אלא שכחודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות והחווה לא אוכלסה מחדש.
במלחמת העצמאות, במסגרת מבצע "מדינה" לכיבוש כפר סבא הערבית, מוקמה ליד משק האוצר חסימה שסבלה אבדות קשות. במלחמה לא נכבשה החווה, אולם במאי 1949, כחלק מהסכמי שביתת הנשק עם ירדן, היא הועברה לישראל, וכעבור כשנה וחצי סופחה לכפר סבא. מבני משק האוצר הוזנחו והפכו במשך השנים לגל חורבות.
בין האנשים שעסקו ברכישת אדמות כפר סבא בלט פרץ פסקל, מראשוני המתיישבים במושבה פתח-תקווה, אגרונום ופקיד בחברת יק"א. בספרי הראשונים נזכרים ניסיונותיו של פסקל לגדל באדמות שרכש צמחי בושם, אולם לימים ניטעו בהן עצי אקליפטוס. בשלהי מלחמת העולם הראשונה שוכנו בחורשה זו רבים מהיהודים שגורשו מתל-אביב, מיפו ומהמושבות הדרומיות. מכיוון שנותרו חסרי קורת גג, הם כרתו ענפים מן האקליפטוסים שנטע שיינפיין ובנו לעצמם סוכות, שצופו בגבעולי חילף (חילפה) להגנה בפני מי הגשם. כך קיוו להחזיק מעמד עד תום המלחמה. ביוזמת ועד ההגירה שהוקם במושבה, הוקמו לצד הסוכות שני בתי-ספר מאולתרים, אחד לבנים ואחד לבנות, וכן תלמוד תורה. חורשת פסקל נפגעה קשות בשנות המלחמה ועצים רבים נכרתו על-ידי הטורקים, שנזקקו להם לצורך הסקת קטרי הרכבות. כך הם מחקו את חזונו של שיינפיין על צביעת אדמות כפר-סבא בירוק.
החורשה הייתה גם חלק מקו ההגנה הטורקי בתקופה שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918, משפרצו גייסותיו של גנרל אלנבי את המערך הזה בדרכם צפונה ועדות לכך בחורשה הם כדורי העופרת של פגזי השרפנל שנורו במלחמה.
בין המגורשים ששהו בחורשה היה הצייר-הסופר נחום גוטמן, שהיטיב לתאר את הימים הקשים בקו ובמילה:
עברנו לכפר סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.
לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.
אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה נראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה. (מתוך: נ. גוטמן וא. בן עזר, בין חולות וכחול שמים).
החורשה חזרה לשמש את תושבי כפר-סבא בימי מאורעות תרפ"א (1921), כאשר נבנה בין עציה בית-ספר שבו למדו ילדי המושבה.
ב-1940 הוקם בכפר סבא גדוד כבאים ראשון, כמענה לצורך בשירותי כבאות להצלת נפש ורכוש. הגדוד הורכב ממתנדבים לא מקצועיים, שהוזעקו לשריפות בכפר סבא ובסביבה הקרובה. כעשור אחר כך, ביקש זאב גלר, מזכיר המועצה ולימים ראש העירייה, ממרכז הכיבוי בתל אביב להסדיר את שירותי הכבאות בכפר סבא.
וב-1952 הצטרפו הג"א (התגוננות אזרחית) לשורת המתנדבים של שירותי הכיבוי.
בימים הראשונים, היו הציוד ורכבי הכיבוי מיושנים, ורובם שימשו לפני כן את שלטון המנדט הבריטי, ומתנדבי שירותי הכבאות ובראשם המפקד משה דנאי, פנו לכל הגורמים האפשריים על מנת לקבל תקצוב עבור ציוד כיבוי מקצועי, שהיה חסר מאוד.
שנה לאחר מכן, אחרי מאבקים רבים ותרומות רבות ואין סוף בירוקרטיה, קיבלה תחנת הכיבוי בכפר סבא רכב כיבוי חדש תוצרת לנד רובר (Land Rover) מבריטניה. השמחה הייתה גדולה ותושבי כפר סבא היו מגיעים לתחנה על מנת להצטלם עם הכבאית החדשה.
באותן שנים לרוב התושבים לא היו טלפונים בבית, והמתנדבים הוזעקו לאירועי חירום בעזרת צופרים שהותקנו על מבנה התחנה, כך שכל אירוע שהגיע למוקד נודע לכל תושבי כפר סבא באמצעות צפירה חזקה. ב-1960 מועצת כפר סבא חונכת את מבנה הקבע המשותף למד"א (מגן דוד אדום) ולכבאות. במבנה ארבע חדרים: חדר לנהגים, מוקד, הנהלה, וחדר הגשת עזרה ראשונה.
היו בכפר סבא ארבע כבאיות, והוקם גוף שריכז את שירותי מד"א הכיבוי וההצלה – הגוף נקרא "איגוד ערים".
איגוד ערים משרת היום 11 רשויות מקומיות: כפר סבא, רעננה, הוד השרון, תל מונד, כוכב יאיר, דרום השרון, לב השרון, טייבה, טירה, קלנסואה, וג'לג'וליה. באותה שנה נכנס לתוקפו חוק שירותי הכיבוי, משרד הפנים מקבל את הסמכות על שירותי הכיבוי הארציים, וצוותי הכיבוי המתנדבים הוחלפו בצוותים מקצועיים בשכר. ב-1982 הופרדו בכפר סבא שירותי הכיבוי משירותי מד"א.
ב-2012 עברו שירותי הכיבוי לאחריות המשרד לביטחון הפנים והוקם גוף שליטה ארצי.
